ערש"ק פר' וארא תשפ"ב.
לידידיי ומכריי קוראי ומתענגי הגליון 'מעדני הפרשה' והמאמר הנלווה.
ההלם
שהיהדות החרדית עברה השבוע היא היסטרית והיסטורית ובצדק.
היה? לא
היה? כל זה לא רלוונטי.
אם ארצה
לכתוב כל מה שעבר לי בראש, יכלה הדף ויכלה הזמן והם לא יכלו.
לפני
שאתחיל לכתוב ולטוות את חוט מחשבותיי אבהיר כי מה שאני כותב היא דעתי בלבד וכמובן שאפשר
לחלוק עלי, אבל אין מה לכעוס עלי אם הדברים מקוממים, כי הקב"ה טבע בי את הלך
החשיבה וזכותי להביע אותה, כאשר הקב"ה גם חנן אותי בכשרון להביע, גם חנן אותי
במתנה להתבונן בדברים ולנסות להגיע למחשבה ישרה.
גיסי
הרב שמחה קורנבליט הוא חכם ונבון בעל דעה ישרה ואמר לי משפט לפני 35 שנה וזה נכנס
לי לעצמות, וכה אמר: 'כל אחד מסתכל על האחר במשקפיים שלו', פירוש: איש עם לב רך
נוטה לחשוב שהאיש מול רך כמוהו, ויצטרך להוכחות שזה לא כך, לעומתו, חשדן חושב
שכולם חשדנים, ויצטרך הוכחה שזה לא כך וכו'.
ומכיון
שכך הם פני הדברים, קשה מאוד עד בלתי אפשרי לשפוט משפט צדק, כי כל שופט ינטה ליבו
על הנאשם לפי נטיות לבו שלו ולכן יש רק דרך אחת לשפוט משפט צדק והיא דרך התורה,
ושופט שהוא בן תורה, שהתורה זיככה אותו והפכה וצירפה אותו להיות איש של תורה, אזי
דעתו דעת תורה והוא יכול לבטל את פניות הלב ולעשות משפט צדק.
כמובן
שעיתונאי לבלרון לא יכול לעשות זאת, שהרי האינטרס היחיד שלו זה להוציא אייטם מענין
ומפוצץ, ואעכו"כ כאשר ידוע כי הלבלר יש לו אינטרס.
לפי כל
זה, מי אני שאתערב? אבל מבלי להיכנס לפרטים ושפיטה, אציין כמה נתונים שיתנו קצת
חומר למחשבה.
ולמה
צריך חומר למחשבה? כי מדובר כאן בדבר שלא היה כמוהו ובכל בית כמעט יש את הספרים, והילדים
שואלים וצריך להיזהר בתגובה.
גם הלב
של כ"א שותת וחושב, כל אחד משוה את הסיפור לעצמו וחושב איך אני הייתי מתמודד
עם נסיונות ומצבים כאלו, ואם מישהו לא חושב, אזי מותר האדם מן הבהמה אין.
לפני
כשנתיים, קיבלתי טלפון מאיש אחד, קשה יום שמפעם לפעם אני משמש לו כאוזן קשבת,
ותיאר בפני את קשייו והתמודדויותיו ואמר לי שבא לו לאבד עצמו לדעת, אמרתי לו כך: כשתגיע
לשם, מלאך יקדם את פניך וישאל לשמך, יקליד את שמך ועל המסך יופיע לו שאתה מוזמן
לכאן בעוד 30 שנה, הוא יגיד לך: שב ותחכה לתורך. תיזכר בפעם האחרונה שחיכית בתור לרופא
או לפקיד ממשלתי למשך שעתיים, מה עבר עליך באותם שעתיים? עכשיו תתאר לעצמך מה זה לשבת
30 שנה ככה, באפס מעשה ולחכות שיקבלו אותך, היש לך גיהנם גדול מזה?
ולכן,
התאבדות היא לא פתרון, (גם אם אתה רוצה להזמין מישהו מכאן לדין תורה בשמים, שהרי
יקבלו אותך רק בעוד 30 שנה, ואז מסתבר שהאנשים שרצית להזמין הגיעו כעבור 20 שנה
וכבר עשור שהם מחכים לך בכלל, ואתה תקוע בחדר ההמתנה).
אבל קשה
לדון, הגמ' בברכות מספרת לנו על תלמיד אחד שהניח תפילין שלו בחורין הסמוכים לרה"ר
כדי להיכנס לבית הכסא, עברה שם פרוצה אחת ונטלה אותם ונכנסה לביהמ"ד ואמרה
ראו מה נתן לי זה בשכרי, עלה התלמיד לראש הגג וקפץ ומת. ובגלל זה תקנו חכמים שבמקרה
כזה מותר ליכנס עם התפילין לבית הכסא.
בגמ' לא
מסופר התייחסות החכמים לאותו מעשה של התלמיד, אז לכל אלו שטוענים כי ההתאבדות היא
הוכחה לאימות המעשים, הנה גמ' זו מפריכה את הטיעון, אותו תלמיד התאבד בגלל הבושה,
ועאכו"כ בושה של איש מפורסם ופרסום בכל מדיה וכו'.
ישנו מקרה
נוסף ומענין בחז"ל: הגמ' מספרת כי אחר הלויתו של רבינו הקדוש יצתה בת קול
ואמרה 'כל דהוה באשכבתיה דרבי מזומן הוא לחיי העוה"ב', היה שם כובס
אחד שלא ידע מהלוויה וכששמע את הבת קול הבין שהפסיד את אותו זכות, עלה לגג ונפל
ומת, יצאה בת קול ואמרה אף ההוא כובס מזומן הוא לעוה"ב.
רבינו
המגיד ר' מרדכי דרוק היה שואל: הרי הכובס התאבד ואיבד את חלקו לעוה"ב, ואיך
דוקא ההתאבדות זיכתה אותו לעוה"ב? ותירץ ע"פ מדרש שהלויתו של רבינו
הקדוש התקיימה ביום שישי ונתארכו ההספדים והשמש נעצרה לכמה שעות עד לאחר הקבורה
ואז נהיה חושך בבת אחת, וחששו הקהל שחיללו שבת, ולכן יצאה הבת קול שלא חטאו. אותו
כובס שלא ידע מהלויה, כאשר ראה שהשמש אינה שוקעת, המשיך במלאכתו וכאשר שמע הבת קול
הבין כי רק מי שהשתתף בהלויה לא חטא, אך הוא המשיך לעבוד ועי"כ חילל השבת
שמיתתו בסקילה, ופסק המהרי"ט שאם מישהו עשה עבירה שעונשה בתורה מיתה, והרג
עצמו בגלל כך, הגם שאסור לעשות כן, אבל אינו מאבד את העוה"ב שלו.
לכן, אני
דן לכף זכות, שאולי ההתאבדות היתה עקב חשש שנכשל חלילה בעוון שמן התורה יש בה עונש
מיתה, ועשה זאת לשם שמים.
ועדיין
יש בעיה, כי כל אחד יש לו את הנסיונות שלו שתפורים לפי מידותיו, וכל הגדול מחבירו
יצרו גדול ממנו, הכוונה שהנסיונות גדולים יותר, זאת אומרת, שמי שנתברך בכשרונות כה
גדולים של ירידה לעומקי הנפש, נדרש ממנו לעמוד בנסיון כבד כזה ולהתמודד.
הכרנו
מלפני עשרות שנים כאשר פרסמתי את המודעות על ספריו, התכתבתי איתו בשבועות האחרונים,
ניסיתי לחזק עד כמה שידי משגת אך לא חיטטתי.
הלא
ברור כי דוקא עובדת היותו ברומו של עולם והגיע לבחינת מאיגרא רמא לבירא עמיקתא,
הביאתו למצב כזה ועל זה אמר שלמה 'יש עשר שמור לבעליו לרעתו'.
אך
מכיון שאמרו חז"ל אל תדון את חבירך עד שתגיע למקומו, שפירושו: אם לא עברת מצב
כזה, מהיכן תדע את מה שהתחולל אצלו? אז אשתוק.
רוב
העולם, יודע מה זה בזיונות בזעיר אנפין, המלמד בייש, המשגיח פגע, שכן צעק או מישהו
בביהמ"ד הלבין פנים.
אני
עברתי קצת יותר מזה, אגיד בבירור, הכתבות בעיתונות והפאשקוילים נגדי לא דגדגו
אותי, רק הגדילו את עובי הקלסרים באוסף שלי.
מה שכן,
עברתי פעם במא"ש ומעל מאה איש סיבבו אותי וצעקו קריאות גנאי ואף השליכו עגבניות
וביצים ודחפו וכו', ההרגשה בשעת מעשה היתה קצת לחוצה, כי פחדתי מפגיעה פיזית וקצת
היה לא נעים, אך ברגע שהצלחתי להגיע לאונוע שלי ולשעוט משם, שכחתי כעבור רגע,
והמשכתי הלאה.
למרות
כל זאת, כאשר פגשתי ראש כולל שתיאר באוזניי בדמעות, כמה גדול הסבל שלו, שפיטרו
אותו ממשרתו הרמה וכעת כבר הפסיקו לכבדו כמקודם, ומה אני משווה את הבזיונות שלי
שכלימה שבליבו, הבנתי כי אין לי מושג בבזיונות אמיתיים, ובאמת אין לי מושג איך
הייתי מתמודד אם ח"ו היו יוצאים עלי בעלילות בתחומים שהם באמת מבזים ומשפילים.
ילדיי
שאלו אותי מה לעשות בספרים, אמרתי להם לציין ליד שמו, המנוקה מיסורים ולהמשיך
לקרא, היה איש מוכשר וחינך ע"פ דרך התורה וכל השאר לא מעניין.
אפילו
אלישע בן אבויה, שהפך לחוטא ומחטיא, לא מחקו את שמו מהש"ס ואמרותיו ממשיכים
להדהד בבתי המדרש.
ועתה:
יש 2 מצבים לפנינו, אם יש שמץ בפרסום, זה נורא, אבל אם אין אמת והכל עלילה, אזי
המצב חמור שבעתיים, ולפעמים יש עשן בלי אש, כמעשה דאותו תלמיד.
ובדידי
הוה עובדה, בתקופת המערכה הלוהטת שניהלו הסיקריקים נגדי, פעם אחת הייתי בהכנסת ספר
תורה שהכניס בן דודי המתגורר במושב כרם בן זמרא, ועשיתי שם את המוזיקה על הרכב, לפתע
קיבלתי טלפון מר' חיים ווייס המזכיר של 'השופכים
בקרבם דם צדיקים' (ר"ת) והוא אמר לי שכמה עסקנים עומדים
בפני הדיינים ואני נקרא להתייצב שם מיד, אמרתי לו שאני כרגע בהרי הגליל, וכאשר אמר
את הדברים לדיינים שמעתי בטלפון את אחד העסקנים צועק: 'הוא שקרן, הרגע ראיתי אותו
ברח' עבודת ישראל', אמרתי לר' חיים: תשמע את המוזיקה של הכנס"ת, וגם נמצא כאן
האדמו"ר מנדבורנא צפת, קח ודבר איתו ותיווכח כי אמת אני דובר, אך דבר אל העצים
ואל האבנים, התקיים דיון שלא בנוכחותי ונפסק נגדי בתואנה שאני 'מתחמק' מלבא לדיון.
אז יש עשן בלי אש, או אין?
ובכל
מצב, אם כבר מדברים על זה, אמת או לא? ידידי ר' יונתן שווארץ שנאמן עלי, טוען שנבר
בכל הענין ויש כאן עלילה טוויה היטב, וכיון שע"פ דין תורה לא היה שום הוכחה
המאומתת ע"פ הלכה, הרי הוא בחזקת כשר וקלא דלא פסיק לא רלוונטי באדם שיש לו
אויבים.
ומה
עלינו ללמוד ולהסיק מהעיסוק בענין?, (גם אם זו עלילה).
ראשית:
להתפלל חזק ולכוון במילים 'ואל תביאנו לידי נסיון' ולהשתדל לברוח מנסיונות, ואם
רואה אדם שיצרו מתגבר עליו? גם לזה התייחסו חז"ל, ילבש שחורים וילך למקום
שאין מכירים אותו ויעשה וכו', חז"ל לא אמרו ישיב מלחמה ליצר, אלא הבינו שיש
מצבים שעדיף ללכת לשם ולהיכשל בשקט מאשר להישאר בשטח ולהכשיל ולהרוס הכל רח"ל
ולבסוף זה יביא לבושה וחילול ה' שיוביל לפינה שנראה שאין מוצא.
ולבסוף,
אסיים במדרש רבה בפר' כי תשא, שם נאמר כי כאשר אמר הקב"ה למשה 'לך רד כי שחת
עמך' סירב משה לקבל הדברים, ורק כאשר ראה במו עיניו את העגל והמחולות שבר הלוחות,
ומוסיף המדרש כי משה רבינו בא ללמדנו שאין להאמין רק מה שרואים בעין, אלא שהתורה
קבעה כי 2 עדים כשרים שראו במו עיניהם ומעידים ונחקרים ונמצאים מכוונים, זה נחשב
כאילו הדיין רואה ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות.
בן אחי,
אברך מוכשר ר' גרשון ב"ר דוד אחי כתב היום מאמר בענין והזדהיתי עם כל מילה,
את חלקו הראשון שמעתי בעצמי מר' שלום שוודרון זצ"ל בקולו הרועם כאריה, ואני
מצרף אותו כאן ומי שיש לו עדיין סבלנות יקרא ויראה צדדים נוספים בענין.
בברכת שבת שלום ומבורך
ישראל אהרן קלצקין
