הישיבה השלישית של הכנסת השביעית
יום רביעי, טי כסלו תש״ל (19 נובמבר 1969)
ירושלים, הכנסת, שעה 10.02
א. מצב יהודי רוסיה
1. הודעת ראש הממשלה
היו"ר ר. ברקת :
אני פותח את ישיבת הכנסת. על סדר-היום: דיון
על מצב יהודי רוסיה. רשות הדיבור לראש הממשלה.
ראשי הממשלה ג. מאיר:
כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה. הרשני נא, כבוד
יושב-ראש הכנסת, לברך אותך עם כניסתך לתפקיד
האחראי שהוטל עליך. אין ספק בלבי שאתת תעמוד
בכל המשימות שיבואו בדרכך בעקבות התפקיד הזה.
אני מאחלת לך שכולנו נעזור לך במידה שאתה ראוי
לעזרה זו ואתה ראוי לכך, ואני בטוחה שבראשותו
נקדם, כמו בעבר, את ענייני הכנסת לטובת אותו
העניין היחיד שלשמו נבחרנו וזכינו לשבת בכנסת ישראל.
כגסת נכבדה, בבואי לסקור את בעיית יהודי
רוסיה, אולי ייסלח לי אם אומר מלים אחדות בנימה
אישית. זכיתי להיות אחת מן הסגל של אנשי ישראל
שנשלחו בשליחות הראשונה לייצג את מדינת ישראל,
בסתיו 1948, בברית-המועצות. בבואנו לשם, גם מתוך
ההכרה של חוסר יכולת הביטוי שנכפה על היהדות
הגדולה הזאת, הרגשנו היטב מה היה פירוש בואנו,
מה היה פירוש הדגל של מדינת ישראל שהתנוסס על
המלון שגרנו בו חודשים אחדים, על בית הקבע שאליו
עברנו, מה היה פירוש הדגלון על המכונית של הצירות
עת עברה ברחובות מוסקבה, מה היה פירוש בואנו
לבית-הכנסת בשבתות ובחגים, ובעברנו ברחוב סתם.
איך-שהוא חשו היהודים מי אנחנו כאשר פגשו אותנו
ברחוב. לעתים רחוקות נאמרה לנו מלה. אבל בהמוניהם
ובפגישה ברחוב, או בתיאטרון, כאשר היו עינינו נפגשות
עם עיני יהודי בודד, כמעט לא היה צורך בדיבור.
- אגיד את האמת, כאשר יצאנו בדרכנו למוסקבה
- היה זה ב-1948, שלושים ואחת שגה אחרי המהפכה
הרוסית, שבעקבותיה ניתק הקשר בין היהדות הגדולה
הנפלאה הזאת ובין כל קיבוץ יהודי באשר הוא שם,
ובוודאי ובוודאי בינם ובינינו, שהיינו בארץ לפני כן.
ומפעם לפעם התגנב ספק ללב אם תחת שלטון כזה,
עם עוצמתו ואכזריותו, עמד הכוח ליהדות הזאת
ונשאר סימן של קשר בינה ובין העם היהודי - ולא
אחת, בהיותנו במוסקבה, ומאז, אני בטוחה שלא
רק אני, כי אם כל מי שהיה חבר בסגל הראשון הזה,
ביקש בלבו סליחה אלפי פעמים מן היהודים האלה
על שחטא והעז לפקפק בכוחם הרוחני, בקשר היהודי
שלהם לכל העבה להווה ולעתיד של העם היהודי.
מי שראה אותם אז לא יוכל לשכוח ולשקוט; ולא
יוכל להתייאש מכך שיהדות זו, ברוחה, באומץ-לבה,
מוכרחה לפרוץ כל דרך וכל חומה ותגיע למת שהיא
רוצח להגיע, ותבוא אלינו.
אולם האמת היא, שכאשר היינו שם, חשבנו -
עם כל שמחתנו על פגישתנו עם יהדות זו - ביהדות רוסיה זו, או שהיא בת הדור שעודו מלפני המהפכה,
או שאלה הם יהודים שעדיין גדלו בבתים של הורים
שמלפני המהפכה.
מה שקרה מאז, ובעיקר מאז ששת הימים, הוא
שאנו עדים להתעוררותם של המוני גוער, צעירים
וצעירות - שאולי הם בגי הדור השני או השלישי
מאז המהפכה הבולשביסטית - נוער שגדל בבתים
שהוריהם טעמו טעם בית-הסוהר ומחנות בסיביר על
ה׳׳חטא" האיום, הגדול, ש״מסכן" את המדינה העצומה
הזאת, על לימוד עברית, על שיר עברי, על הגעגועים
למולדת, לעצמאות, על ה׳׳חטא" שאין לסלוח עליו,
שהם רצו להיות חלק בלתי-מנותק מן העם היהודי,
מן המדינה היהודית; או שזהו נוער שגדל בבתים של
הורים שמתוך פחד - מתוך פחד לא לעצמם כי אם
לבניהם - שמא ייגרם להם סבל, מנעו מהם כל ידע
על עברו של העם היהודי, על שפתו, על מלחמותיו,.
על גבורתו ועל קיומו המחודש כעם עצמאי במולדתו.״
ואינני מאמינה שיש מישהו שבכוחו להסביר על -פי
השכל הקר, איך קרה הדבר, שלמרות כל זה - קם
לנו גוער שבאלפיו וברבבותיו ניצב ליד בית-הכנסת
בשמחת תורה; נוער שרוצה לבוא אלינו; גוער ששר
שירים עבריים, ישראליים, אולי מבלי לדעת את מובן
המלים. אבל הוא שר אותם בלא פחות התלהבות
מן הגוער היהודי בכל העולם תחפשי, והייתי אפילו
אומרת - כמו הנוער הישראלי. איננו מבין את המלים.
הוא מבין את הרוח. נוער שעושה מאמצים, הנעלים
מבינתנו, לדעת כל מה שנעשה בארץ. נוער שאינו
משלים עם הניתוק הזה.
ובזמן האחרון אנו עדים לתביעה נמרצת בפיהם,
גלויה ואמיצה, תביעה אחת ויחידה, - לעלות לישראל,
בהכריזם שהמולדת שלחם היא מדינת ישראל. ככל
עם אשר מולדת לו, כך גם העם היהודי. וכבני כל
עם, טבעי הדבר שגם בני העם היהודי ירצו לחיות
במולדתם. ויהודים אלה אינם יכולים שלא לדעת
במה כרוך הדבר. ולמרות זאת גדל מספר האנשים
הפונים לממשלתם בברית-המועצות ומודיעים לה שהם
מוכנים לוותר על אזרחותם, שהם מוותרים על האזרחות
הסובייטית שלהם ודורשים דבר אחד ויחיד - את
זכותם האלמנטרית להצטרף לעמם ולמולדתם.
כולנו קוראים ושומעים על המקרים האלה. לפני
ימים מספר קראנו כולנו בהתרגשות שאין דומה לה
את המסמך המזעזע של יהודים מגרוזיה - ח"י
משפחות. הם כותבים במסמך זה שאינם היחידים
ויש עוד רבים שהיו מוכנים לחתום על מסמך זה.
יכול להיות שהם הסתפקו בח"י חתימות, כדי להביע
גם בדרך זו את רצונם ואת סמל אמונתם באזני העולם
כולו: ח"י משפחות, גם זו הודאה : גם בצורח זו רצו להביע מה שהם אומרים במסמך עצמו על קיומו
הנצחי של עם ישראל.
אולם, חברי הכנסת, אין זו הפנייה הראשונה.
ובוודאי ובוודאי לא האחרונה. בכל רחבי ברית-המו-
עצות אחזה את המוני היהודים תסיסה עמוקה וכמיהה
גוברת לעלות לישראל ולחזור לחיים יהודיים. הדבר
בא לידי ביטוי בצירות רבות. מגיעות זעקות רבות
מיהודים המבקשים להשיג היתר יציאה מברית-המו-
עצות. רק מעטות מהן נתפרסמו על-פי בקשתם המפו-
רשת של הנוגעים בדבר בעתונות העולם. ואלה מכ-
תביהם - והם רק מעטים - של:
יעקב קוזקוב ממוסקבה;
המהנדס בוריס קוצ׳ובייבסקי מקיוב ,י
זוג הרופאים חנוך מדאוגובפילס מלטביה :
דוד דרבקין ממוסקבה;
ד״ ר מנדל גורדין מריגה;
דורה זאק מריגה ל
משפחת קלייזמר ממוסקבה;
וולף גורדין מריגה;
גריגורי וויטליב מלנינגרד ,<
ואחרון אחרון - מכתבם של 8ן ראשי-אב בגרוזיה.
ומאז הביאה ממשלת ישראל את מכתבם של
יהודי גרוזיה לידיעת העם במולדת, והעבירה אותו
לוועדה לזכויות האדם ליד האו׳׳ם, על-פי דרישתם
המפורשת -של יהודים אלה, הגיע עוד מכתב שרצוני
לקרוא באזניכם. הוא הגיע באמצעות תייר שבא
מברית-המועצות. והמכתב הוא מאת טינה ברודצקאיה
ממוסקבה, ״מכתב גלוי אל קוסיגין מאת טינה ברודצקאיה
ממוסקבה, בת 34״.
״אני פונה אליך במכתב גלוי מפני שפניותי החו-
זרות בעבר לשלטונות הסובייטיים לקבלת היתר הגירה
אל קרובי בישראל נתקלו בסירוב, אשר בהתאם לנהוג
ניתן בעל-פה, בטלפון, בלי הסבר כלשהו לסיבת הסירוב
או לזהותם של האנשים שהחליטו על כך.
שאיפתי לעלות לישראל מקורה ברגשות לאומיים
בלבד ולא בגלל איבה לברית -המועצות.
במלחמת העולם השנייה נהרג אבי אשר התנדב
לחזית״.
מזכיר הכנסת ח. ליאור:
כבוד הנשיא 1
(נשיא המדינה נכנס לאולם הכנסת.
חברי הכנסת מקדמים את פניו בקימה)
ראש-הממשלה ג. מאיר:
- - ׳׳במלחמת-העולם השנייה נהרג אבי אשר
התנדב לחזית. רבים מקרובי משפחתי נהרגו אף הם.
בשנות ילדותי המוקדמות נדדתי בעקבות הצבא הסוב-
ייטי, ביחד עם אמי ששימשה כרופאה צבאית, מאוק-
ראינה לברלין. ראיתי מחנות הסגר גרמניים, ראשים
חנוטים של קומיסארים יהודים וארגזים עם סבון,
שעליהם הכתובת ״משומן יהודי״. הייתי צריכה להבין
מדוע קרו דברים כאלה דווקא ליהודים. מאוחר יותר
הבינותי/ שחוסר-האונים של היהודים להגן על עצמם
הוא תוצאה של העדר מדינה יהודית ושגורל היהודים
חשוב אך ורק למדינה היהודית. החלטתי שיש לפני רק דרך אחת -׳לחיות בעד
עמי. בשנות לימודי באוניברסיטה חתרתי לעורר רגשות
לאומיים בקרב היהודים. בשנת 1957 גדונותי לשנות
מאסר, בגלל ציונות. שהותי בכלא לא שינתה את
דעותי. אני עדיין חושבת את ישראל במולדתי הלאו-
מית. אני סבורה כי בתנאים שאדם אינו יכול להביא
את רגשותיו הלאומיים לכלל ביטוי ולחנך את הדור
הגדל ברוח לאומית נדונו יהודי ברית-המועצות להת-
בוללות מאונס.
אני, להתבולל - איני רוצה. שאיפתי לחיות
בישראל היא בלתי -מעורערת. משום כך אני תובעת
בתוקף להיענות לזכותי הטבעית להחליט בעצמי על
גורלי, ולקבל רשות לעלות לישראל.
כבר פניתי בבקשות למנהיגי הממשלה הסובייטית,-
אולם בתשובה נהגתי לקבל גלויות ובהן בקשה לטלפן.
קריאות הטלפון שלי נענו על-ידי אנשים בלתי-ידועים,
שהודיעוני כי זכותי-ליציאה נענתה בשלילה. לכן אני
נאלצת לפנוך אליך, אלכסי ניקולאייביץ׳, במכתב גלוי,
מאחר שאין דרך אחרת לפני.״
המכתב הוא מחודש אוקטובר 1969. חתום -
״שלך בהערצה, טינה ברודצקאיה׳׳.
מה שמאפיין את המכתבים האלה, בדיוק כדוקומנט
של יהודי גרוזיה, הוא המוטיבציה שלהם. דרישת הזכות
לעלות לישראל אינה בנויה אך ורק על העדר חופש ועל
ביקורת שיש להם בוודאי על ברית-המועצות, אלא נעוצה
בנקודה אחת ויחידה: הם יהודים. לו גם ניתנה להם
האפשרות לחיות חיים יהודיים מלאים, כפי שכותבים
יהודי גרוזיה אלה, הרי על-פי כל תולדות ישראל וכמיהת
הדורות בכל הזמנים, גם אז יש להם רשות לרצות להוות
חלק של עמם העצמאי במולדתו. זוהי המוטיבציה. זה
עמם. העם היהודי. זו מולדתם. המדינה היהודית. וזוהי
תביעה לזכות אלמנטרית.
מאז קום מדינת ישראל ועד עצם היום הזה לא
שקטה ממשלת ישראל מלחפש כל דרך שלא ינותק הק-
שר בין יהדות ברית-המועצות ובין העם היהודי ומדינת
ישראל.
למזלנו, בתוך כל הצער הזה, יש עדיין בעולם גם
יחידי-סגולה וגם אירגונים, שאינם מוכנים לעבור בשתיקה
על העוול המשווע הזה. במשך שנים רבות ובעיקר במשך
עשר השנים האחרונות, כמעט בצורה מתמדת, אנו עדים
לפעולות של בודדים, של חוגים שונים ושל אירגוגים בכל
פינות העולם.
ורצוני לקבוע עובדה אחת: אלה שהביעו את דאגתם
ופעלו למען יהודי ברית-המועצות לא עירבבו, מעולם את
שאלת יהודי רוסיה עם בעיה פוליטית כלשהי, מלחמה
קרה, או ויכוח בין מערב ומזרח. זאת ועוד: רובם המכ-
ריע של האנשים שפעלו ופועלים למען זכותם של יהודי
ברית-המועצות לחיות לפי תרבותם, להתנהג ולהתפלל
לפי דתם, ללמוד את שפת עמם. וללמד את השפה ליל-
דיהם וכל הקשור להווי יהודי, לרבים מבין הרגישים
לדברים האלה והפועלים למען זכויות אלה ולמען זכות
היהודים לעלות למולדתם, יש דווקא סימפאתיה לברית-
המועצות, וביניהם גם חברים רשמיים במפלגות קומוניס-
טיות, לא בישראל, אך באיטליה, בצרפת, בארצות אמרי-
קה הלטינית ובקנדה. ואלה בוודאי לא חשבו שכדי להוכיח
את נאמנותם הקומוניסטית הם צריכים או להכחיש את האמת על מה שמתרחש בברית -המועצות בקשר ליהודים,
או לעבור בשתיקה על העוול הגדול הזה.
אזכיר רק מקצת הפעולות שנעשו. יש כאן רשימה
מפורטת, של עמודים אחדים. לא אקרא את כל הפרטים
האלה*).
ההתעוררות הזאת התחילה בעיקר לפני עשר שנים
בברית-המועצות ומחוצה לה, בייחוד לאחר הוועידה
העשרים של המפלגה הקומוניסטית בברית-המועצות,
שפתחה פתח לביקורת מעמיקה על משטר סטאלין בחוגי
השלטון הסובייטי גופו. בעקבות ועידה זו נתפרסמו, כזכור,
אף בעתונות הקומוניסטית - כגון ה׳׳פאלקס שטימע״
הוורשאי, ה׳׳דיילי וורקר" בלונדון וה׳׳מארגן פרייהייט׳׳
בארצות -הברית —דברים חריפים ונוקבים על רצח הסופ-
רים היהודיים, חיסול התרבות היהודית ומדיניות האסי-
מילציה מאונס שממשלת ברית-המועצות נוקטת כלפי
היהודים בארצה. העולם היהודי כולו, ואנשי רוח וקידמה
לא-יהודיים, הרימו קולם בכל אותן ארצות תבל ששם
אפשר להרים קול. נתכנסו כינוסים בין-לאומיים, כגון זה
של פאריס בשנת 1960, בהשתתפות מרטין בובר המנוח
וסופרים והוגי-דעות יהודיים ולא-יהודיים מעשרות אר-
צות; כינוסים אזוריים רבי-משקל בארצות הסקנדינביות,
באמריקה הלטינית; כינוסים ארציים בארצות-הברית,
בקנדה, באנגליה, בצרפת, באיטליה ובשאר הארצות.
גופים בין-לאומיים רשמיים, כגון מועצת אירופה והוועידה
הבין-פרלמנטרית של מדינות אמריקה הלטינית, בפרל-
מנטים בהולנד, בנורבגיה, בבלגיה, באנגליה, בארצות-
הברית, ועוד, חזרו ודנו בנושא, קיבלו החלטות, פירסמו
מחקרים ופנו אל ממשלת ברית-המועצות בקריאות נרג-
שות לפתור את השאלה היהודית פתרון חיובי, לרבות
מתן היתרי יציאה ליהודים, בכלל זה איחודן של משפחות
מפורדות. האינטרנציונל הסוציאליסטי יזם עריכת מחקר
יסודי של הבעיה, בעזרת ועדת מומחים, הפיץ את מימצ-
איה ברחבי תבל, וקיבל החלטות ברורות ותקיפות.
גל של מחאות זעם חריפות ביותר עבר על העולם
הנאור כולו, ממוסדות או״ם ועד לאחרון העתונים, לרבות
עתונים קומוניסטיים ופרו -סובייטיים, כשנתפרסם ב-963ו
ספרו האנטישמי של קיצ׳קו, בהוצאת האקדמיה למדעים
של הרפובליקה האוקראינית בברית-המועצות. הוא הדין
כשעבר על ברית-המועצות הנחשול של רדיפת יהודים
בצורת משפטים כלכליים, בהם נדונו יהודים רבים למוות
ואף הוצאו להורג על עבירות של מה -בכך וגם על לא
עוול בכפם, בתוכם אנשים ונשים שסבלו ייסורי שאול
בימי הכיבוש הנאצי, כגון בתיה רזגיצקאיה בווילנה. הת-
עוררו ענקי-רוח של האנושות, כגון ברטרגד ראסל, אלבהט
שווייצר המנוח, בעלי פרס נובל מכל המקצועות, ופירסמו
מחאתם ברבים. ביום 2 בדצמבר 1963 ערכה הוועדה
הבין-לאומית של משפטנים בז׳נבה ופירסמה מחקר שאי-
שר כי אכן במשפטים כלכליים אלה יש מגמה אנטישמית
מובהקת.
וכפי שאמרתי, כמעט אין פינה בעולם ששם
מותר לדבר - שלא דובר בה ולא נכתב על הבעיה הכ-
אובה הזאת. .
אני עוברת בשתיקה כמעט על מה שעשתה לנו ומה
עושה לנו ברית-המועצות באזורנו, למדינתנו, איך היא
