תרגום עברי של החלקים העיקריים (ההערות לא תורגמו):
לא מזמן יצא לאור ספר מהמם. שמו תלמוד בתרא עוקצין, והוא חובר בידי הרב ישראל נתנאל רובין. ממש כמו שר' גרשון הייניך ליינר, הרבי מראדזין, פרסם "גמרא" על מסכתות כלים ואהלות (סדרי טהרות), והרב שלמה גורן פרסם "גמרא" על מסכת מקוואות, עשה רובין למסכת עוקצין. [1] עם זאת, ישנו הבדל גדול בין שני הספרים הראשונים לזה שחיבר רובין. הגמרא בעבודותיהם של ליינר וגורן נארגת ממקורות רבניים קלאסיים. אלו בפשטות ציטוטים של קטעים רבניים רלוונטיים. בעוד עבודתו של רובין משלבת גם היא טקסטים תנאיים ואמוראיים, הוא עשה הרבה יותר. רובין יצר גמרא ממשית – חמישים דפים כפולי עמודים – כמו זו שאנו מכירים, ובה סוגיא זורמת, שאלות ותשובות. הוא ה"סתם". ידוע לי רק על תקדים אחד לעבודתו של רובין, והוא ה"תלמוד" של ר' שלמה סיריליאו על מסכת עדויות, שיצא לאור בשנת 2014.[2]
רובין ארג גם "רש"י" ו"תוספות" בצד הגמרא. ה"רש"י" של רובין מחקה את סגנונו של רש"י, ומילות הלע"ז הן ביידיש, לא בצרפתית עתיקה.
כל מי שיבחן את עבודתו של רובין, יסכים, אני סבור, כי זוהי יצירתו של גאון. זוהי עבודה רצינית של למדנות רבנית המשלבת דמיון אמיתי, אשר מעט מאוד אנשים היו מסוגלים ליצור. אופן הפקת הכרך עם ה"רש"י וה"התוספות", יחד עם גליון הש"ס, מסורת הש"ס והעין משפט – נר מצווה, דרש מאמץ עצום. כל מי שלמד אי פעם דף גמרא אינו יכול שלא לעמוד באימה מול כשרונו של רובין בחיבור יצירה זו.
בניגוד לעבודותיהם של ליינר וגורן, רובין כלל ביצירתו את פירושי הראשונים והאחרונים בתוך נוסח הגמרא. כך, למשל, 'רבנא שלמה' הוא רש"י, ורובין משלב לפעמים את פירושו של רש"י על הקטע בתוך נוסח הגמרא שלו. אם לרמב"ם יש פירוש אחר, 'רבנא משה' עשוי להיות מצוטט כמתנגד, כאילו היו 'רבנא שלמה' ו'רבנא משה' שני אמוראים. רובין כולל בגמרא גם את חידושיו שלו. מה שיש לנו אפוא הוא דיאלוג בין התנאים, האמוראים, הראשונים, האחרונים — ר' אלחנן וסרמן עשוי להיות המצוטט ביותר מבין האחרונים - ורובין עצמו. רובין מכונה בגמרא וב"תוספות" בכינויים שונים, כפי שניתן לראות בעמוד השער השני. (לו יכולתי לייעץ לו לפני הפרסום, לא הייתי ממליץ, מסיבות ברורות, כי יתייחס לעצמו ב"תוספות" כ"אומר רבינו").
להלן הדפים הראשונים של הגמרא:
(כאן בא צילום ארבעת העמודים הראשונים של הספר).
לקראת סוף הכרך, כאשר הסוגיא מתמקדת באגדה, זוהי כולה יצירתו של רובין. בחלק זה, כל תקופות הזמן של ההיסטוריה היהודית הן לגיטימיות. כך הוא עוסק ברצח היהודים בתקופת מסעי הצלב (תלמוד בתרא עוקצין לז, ב – לט, א). ב"תוספות" דף לח, א, ד"ה שחטו, הוא מעלה את השאלה הישנה כיצד הותר ליהודים בימי הביניים להרוג את ילדיהם כדי למנוע מהם ליפול לידיים נוצריות. הוא מציע הסבר מקורי: לו השאירו היהודים את ילדיהם בחיים, הדבר היה מעודד נוצרים בכל אירופה לטבוח את כל היהודים הבוגרים בארצותיהם, כדי לקחת את הילדים:
ולומר שעשו שלא כדין ג''כ א''א שהרי כמה גדולים היו ביניהם ושמא משום הוראת שעה עשו כן שהיו סבורים שאם יראו העכו''ם שמניחים להם בניהם להמירם יהרגו כל ישראל שבמדינותיהם ויטלו בניהם ומ''מ אין לנו ללמוד מהם
בגמרא, בדף מט ע"א, יש לנו את סיפור מאסרו של ר' שניאור זלמן מלאדי, ובדף מט ע"ב ישנו דיון המתחיל:
ת''ר שלשה מלכו בכיפה ואלו הן גינגיס חאן ונפוליון ואותו רשע
אם רצונך לדעת מיהו הרשע האנונימי, "רש"י" מספק את התשובה:
היטל''ר מארץ אשכנז שכבש רוב העולם והרג שש מאות רבוא מישראל
בדף נ ע"א אנו קוראים על כבד אווז:
ת''ר עשרה קבין מאכלות טובות ירדו לעולם תשעה נטלה צרפת ואחד כל העולם כולו מאי עבדי כבדא דאווזא פטימתא אמר רב מרדכי היכי דמי חתיכה הראויה להתכבד כגון כבדא דאווזא דפטימו לה עד דהדרא חיורא
"רש"י" אומר לנו ש"רב מרדכי" הוא ר' מרדכי יפה, בעל הלבוש, יורה דעה קא, ה, וה"תוספות" מגן בתוקף על אכילת כבד אווז:
יש מן המתחסדים בזמן הזה שמונעים מלאוכלו שאומרים דכשמאביסין האווזות יש לחוש דמינקב ושט שלהן ואומר רבינו דחסידות של שטות היא ומוציאין לעז על דורות הראשונים שאבותינו היו אוכלין ממנו כולם ורב מרדכי נמי קרי לה חתיכה הראויה להתכבד ורבינו אוכל ממנו בכל שבוע (קהלת ז) אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם.
בין אם אוהבים את מה שעשה רובין ובין אם לאו, אי אפשר להכחיש כי תלמוד בתרא עוקצין הוא יצירה מהממת. כאמור, מעט מאוד אנשים היו מסוגלים לכתוב דבר כזה. אפשר לראות סרטונים של רובין דן בחלקים מן ה'תלמוד' שחיבר כאן, כאן וכאן (כאן באים קישורים לסרטונים בערוץ היו-טיוב). באתר 'כיכר השבת' יש כאן דיון על הספר (כאן בא קישור לעמוד ב'כיכר השבת').
לפעמים הערותיו של המחבר משעשעות למדי. לדוגמה, בדף לה ע"ב בתוד"ה פלפלי, הוא כותב:
וי''ל ררבנא שמשון מארץ צרפת היה ובארץ צרפת מנהגם כן ופעם אחת הלך רבינו למדינת צרפת וצלו לו אומצא של בשר שקורין בלשונם סט''ק א''ו פואבר והניחו לפניו לטבל בו כמכא של פלפלין אבל בארץ ישראל בימיהם לא היו משמשים בפלפלין לכמכא
רובין מספר לנו שהוא נסע פעם לצרפת ואכל שם סטייק .au poivre בדרך כלל הסטייק הזה עשוי מפילה מיניון, כך שאני תוהה אם "רבינו" הצליח להשיג את הדבר האמיתי (כלומר, מנוקר) [3] .
בעוד החלקים ההלכתיים בגמרא של רובין מלאים למדנות רבנית שכל אחד עשוי להפיק ממנה תועלת, החלקים האגדיים נועדו לשעשע, אבל אפילו כאן ישנן דוגמאות של תורה אמיתית. אני חייב לומר, עם זאת, שיש קטע אחד שלדעתי היה ראוי להשמיט. אני מבין שבתלמוד עצמו אפשר למצוא קטעים נועזים, אבל הקטע הזה נראה לי לא במקום, ולא ראוי, בספר עם כל כך הרבה לימוד תורה. הנה הקטע:
עשרה קבין עגבים ירדו לעולם תשעה נטלה צרפת ואחד כל העולם כולו מאי עבדי נשיקא צרפתאה
הדבר הראשון שאציין הוא ה"תוספות" בקטע הזה, שהוא משעשע:
וא''ת הא בפ' האיש מקדש (קידושין מט:) אמר עשרה קבין זנות ירדו לעולם תשעה נטלה ערביא ועשרה כל העולם כולו וי''ל דזנות לחוד ועגבים לחוד
אבל זהו ה"רש"י", המסביר 'נשיקה צרפתית' מהי, שלדעתי אינו במקום:
נשיקא צרפתאה: האיש נושק האשה על פיה ודוחק לשונו בתוכה דרך תאווה
בנוגע לחלקים האגדיים בגמרא של רובין, נזכרתי בגמרא השונות שהומצאו לשם שעשוע, כמו 'מסכת פורים' […] אולם כל התלמודים שהוזכרו זה עתה הם פארודיות, ועוסקים רק ב'אגדה' כביכול. הכרך של רובין הוא יצירה רצינית של למדנות תורנית, ואני מעז לומר שעבור מי שמנסה להתמודד עם המשניות הלא מוכרות של עוקצין, עבודתו של רובין דווקא תהפוך את הלמידה שלהן למהנה (ואני מניח שאין בעיה לעשות את הלמידה מהנה). ברור שגם רובין נהנה מכתיבת הספר.
בדף ב ע"א ב"תוספות" הראשון הוא דן בסדר המסכתות, וכותב:
והאחרונים מצאו טעם האמיתי לסדר כולן שאינו אלא כפי מנין פרקיהן מלמעלה למטה
בגליון הש"ס, על המילה 'והאחרונים', הוא מציין כי ר' ראובן מרגליות הזכיר זאת, אך למעשה קדם לו "החכם גייגר". במילים אחרות, 'אחרונים' אינו משמש כאן במובן של 'גדולי הרבנים בתקופה האחרונה', אלא בפשטות, 'המלומדים האחרונים'.
מעניינת גם ההערה הבאה בגליון הש"ס על דף ב ע"א. יש מי שיראו את המילים שהדגשתי כמזלזלות, אבל באמת הן נאמרות בחיוך. זהו סוג של בדיחה ישיבתית פנימית:
דלא כטעות העולם שמסכת ב''ב הגדולה בש''ס וזה טעות שב''ב בעצמה אינה מחזקת יותר ממסכת חולין אלא מפני שעל ב''ב דפסו פירוש רשב''ם והאריך יותר מדי עלתה בדפוס קע''ו דפים ומסכתא הגדולה בש''ס היא שבת ובה קי''ז אלף תיבות
אני חייב אמנם לציין שישנם מקרים בהם ביקורתו של רובין על חכמים קודמים היא חריפה מדי וחורגת ממה שאנשים היו מצפים לו בספר מסורתי, כפי שהגמרא הזו היא בכל כך הרבה מובנים. זה חבל כי אני חושב שאנשים רבים יירתעו ממנה בשל כך, בעוד כל מה שהיה צריך כאן הוא נימה רכה יותר. לפיכך, במקום לומר שX טועה, רובין יכול היה לומר שקשה להבין את דבריו של .X הנה צמד דוגמאות העולות בדעתי.
מג ע"א (ההדגשה שלי):
וה''ר יוסף מפרנקפור''ט (פמ''ג סי' של''ו במ''ז סק''ח) נשתבש בזה הרבה [ונמשך אחריו הביה''ל סי' של''ו ס''ח ד''ה שנפשח דהבינו דהיינו שאינו יכול לחיות עוד הענף אע''ג שעדיין מחובר הוא בקליפתו וזה טעות גמור דאכה''ג חייב חטאת]
בדף נה ע"א, רובין כותב על ר' שניאור זלמן מלאדי כדלקמן:
אבל באמת נראה דדברי הגר''ז אין להם שחר... ומ''ש עוד... ג''כ אינו כלום.
