הבלוג של סי -1

היי לכל מי שטורח להכנס לכאן.
אני סיהרה. הייתי פה לפני שנים רבות ורעות, ופרקתי הרבה זבל מהכתפיים הצרות שלי.
היום אני במקום אחר לחלוטין, וגם הכתפיים התרחבו (בגלל התרופות) אבל המחלות לא הולכות לשומקום, אז החלטתי לנסות לחזור לכתוב כי אז הכתיבה מאד עזרה לי לסדר את המחשבות שלי.
אני אעשה סקירה מצומצמת על עצמי כי תכל'ס את מי באמת מעניין מה אנשים עוברים... רק כשאני מאושפזת, משהו שקורה פעם בארבעה חודשים בערך, אני מחפשת חברות לסיגריות ואז אני שומעת ומשמיעה. 
אני לא טיפוס מתלונן, וכשהמטפלים שלי שואלים מה שלומי הם ממש צריכים למצוץ ממני תשובות. לא נעים לי להתבכיין... עוד סיבה שהחלטתי לחזור לכתוב. שיהיה לי מקום לפרוק ולהתפרק.
טוב, אז אני בת 33, נולדתי עם הפרעת אישיות גבולית והפרעת קשב וריכוז מאד חמורה.
בגיל 23 עברתי אונס ממושך ע"י ידיד של המשפחה. במשך שנתיים אח"כ הייתי בדכאון אבל תפקדתי, ואז קרה איזה טריגר ואני איבדתי את הצפון בהדרגה עד שהגעתי לאשפוז הראשון שלי, אובחנתי כסובלת מדכאון קליני, הפרעת אישיות גבולית, פוסט טראומה מורכבת והתקפי פאניקה. בהמשך פינה הדיכאון את מקומו לטובת מאניה דפרסיה חמורה, מסוג 3. אלה שבאות 4 פעמים בשנה ונמשכות 3 חודשים. בהתחלה המאניה הכיפית והמטריפה, אח"כ האגרסיביות ואז התקפי מיקס עד שהיא מואילה בטובה לדעוך.
היום אני מחזיקה בכיס 8 שנים בהן הייתי מאושפזת קרוב ל 20 פעמים ברמב"ם שיש שם רק מחלקה פתוחה לגמריי, ועוד 3 אשפוזים בבי"ח פסיכיאטרי במחלקה סגורה.
ב 6 השנים הראשונות לא הייתה לי מוטיבציה בכלל לטפל בעצמי. בהתחלה נהניתי מתשומת הלב ואח"כ הרגשתי רע כל כך ולא יכולתי לסבול את הקיום שלי בעולם. הייתי מגיעה לאשפוז, מתאזנת, חוזרת הביתה ומתחילה להתדרדר עד האשפוז הבא.
לפני שנתיים הפסיכיאטר שלי, בנ"א נדיר שאין כמותו, בעט לי בתחת והעיף אותי מהטיפול אצלו. הוא אמר שאין לי בכלל אמביציה לצאת מהמצב שלי והוא לא משקיע במטופלים שלא באמת רוצים לטפל בעצמם. אבל, הזמנים היו ימי הקורונה הראשונים, ומבחינה חוקית הוא לא יכול היה להעביר אותי למטפל אחר בזמן מגיפה, אז הוא נאלץ להמשיך לטפל בי. 
הבעיטה שלו עוררה אותי מהתרדמת. אמרתי לעצמי אוקיי, לא יהיה לך אותו יותר, אבל את לא צריכה להוכיח לאף אחד מלבד עצמך שאת יכולה לקום מהחרא שאת רובצת בו שנים. התחלתי ללכת לקבוצה של DBT, במקביל הייתי בשיקום תפקודי ברמב"ם ועבדתי ממש קשה כדי לצאת מהזפת הצמיגית ולשטוף אותה מעליי. בינתיים המשכתי ללכת לפסיכיאטר הנ"ל כשבכל מפגש הוא חוזר ואומר לי שברגע שמסתיימת הקורונה אני אאוט ושמעולם לא היה מקרה שהוא העיף מטופל והסכים לחזור לעבוד איתו. עברו ארבעה חודשים. אני הפכתי לבנ"א אחר. למדתי לשלוט ביציאות שלי, למדתי להתמודד עם מצוקה והתקפי פאניקה, התחלתי לשים לב לאנשים שנמצאים סביבי ולא רק לעצמי והרצונות שלי, חזרתי לתפקד בבית לאט לאט, הכרתי מחדש את הילדים שלי, ובאחת הפגישות הבאות עם הפסיכיאטר הוא אמר פנה אלי בשמי ואמר לי: נכון שאמרתי לך שמעולם לא החזרתי מטופל שהחלטתי להפסיק לטפל בו. אבל אני הולך לחרוג ממנהגי זה ולומר לך שלכבוד יהיה לי להמשיך לעבוד איתך, אם את מסכימה. 
ברור שהסכמתי, אין כמוהו.
מאז עברו עוד שנתיים של התמודדות. הטיפול עם הפסיכיאטר התמקד בפוסט טראומה והמאניה הלכה וחזרה כרצונה. עשיתי מכינה קדם אקדמית כדי שאוכל להירשם למכללה ולעשות תואר, התחלתי ללמוד לתואר ראשון אבל הילדים ביקשו שאפסיק כי הם לא רואים אותי בכלל. בשבילי הילדים מעל הכל, אז הפסקתי את הלימודים.
עכשיו אני עומדת להתחיל טיפול במרכז לנפגעות תקיפה מינית ואוכל להתקדם ולעבוד עם הפסיכיאטר על ההפרעות האחרות, ובמקביל אני מחפשת עבודה של רבע משרה על מנת שלא להעמיס על עצמי יותר מדיי.

זהו, סיכום משעמם של 10 שנות נסיון. אני מתכוונת מעכשיו להתחיל לכתוב בלוגים בכל כמה ימים בהם אפרט על העובר עלי ומקווה שיהיה יותר פיקנטי.
תודה למי שהיה איתי עד כאן.

גרנו אז בבית פרטי (בלי להתרגש. היו שם יותר חורים מאשר קירות. חורבה לשם שמיים ממש)
שבת אחת היה לי משעמם אז החלטתי לעלות על הגג ולצפות בנוף המדהים (באמת) שיש לנו מהבית. אבל הרעפים היו, כנראה, בני אלף כמו הבית, והם התמוססו תחתיי.

תודה, רציף.
אכן, אני ממוזלת ממש. הקב"ה שלח לפתחי פסיכיאטר מושלם ואני לא משלמת לו שקל כי הוא פגש אותי באשפוז והחליט שאני מאתגרת אותו...
יש לי שני ילדים מדהימים שנולדו לפני ימי הסער הגדול. מאז, לצערי, לא יכולתי להתחייב נפשית לתינוק קטן, וכשהייתי מוכנה התברר לי שהתרופות שיבשו לי את המערכת. אבל ה' הוא היחיד שקובע. והוא פקד את שרה וחנה ורחל ועוד כל כך הרבה נשים במהלך הדורות ואני בטוחה שאם הוא רוצה שיהיו לי עוד ילדים, אז יהיו.
בסדרה הקודמת של הבלוגים ספרתי המון על בעלי. 
כשקראתי בימים האחרונים שרידים מהעבר, ממש התביישתי באיך שהתנהגתי אליו. בגסות, כברור מאליו, הענשתי אותו והתעלמתי ממנו, מרגשותיו ומצרכיו. כאילו הוא אשם במה שקרה. ובדיעבד, אני יודעת שהמשפחה שלו דחפה אותו לגירושין, אבל הרב שלו, המשגיח, שהיה מסונכרן איתנו כל הזמן, עשה איתם שיחה ומאז הם מכבדים אותי. אנחנו לא משתפים אותם בקשיים ובאישפוזים, ואנחנו רחוקים מן העין, אז הכל טוב.
היום אני מעריצה את בעלי על מה שהוא עבר איתי ועל האמונה שלו בי. אני לא מבינה איך הוא לא לקח את התחתונים וברח. יש לנו בס"ד זוגיות מקסימה שנבנתה לאט ו(בלי) סבלנות מתוך ההריסות (אה, באחד ה"ימים" שלי עליתי על הגג רק כדי לשבת, וקרסתי איתו לחצר. זה היה מגניב. לכו תשכנעו את הצוות במיון שזה לא היה נסיון אובדני).

האמת:שהיה לי יום מרתק ועמוס תובנות אבל החוטים שרופים מעייפות אז אכתוב מחר או במוצ"ש.
ליל"ט :)