הבלוג של סי -3 (2)

טוב, השתכנעתי לכתוב שוב. בטח יצא לי פחות משעשע, אבל לכם לא יהיה משעמם לקרוא את כל הזוועות שעברו עליי ביום ראשון.
נסעתי לבני ברק, עיר הקודש והחסידות לחפש שמלה לחתונה של גיסתי. שעתיים נסיעה באוטובוס. לא נורא, אני רואה סדרות בנטפליקס (תזכירו לי איזו?) ירדתי ברש"י/רבי עקיבא, עברתי את הכביש ולקחתי אוטובוס לגן וורשא. משם התחלתי את מסעי המפרך כי נראה לי שעד גן וורשא אין חנויות ששווה להכנס אליהן או יותר נכון, אין בהן בגדים שאני אוכל להכנס אליהם. אני מה זה שמנה. לפני ארבע שנים שקלתי  54 חמודים וסקסיים והיום אני מדדה על 100 עגול ויפה. אני נראית כמו אישה בהריון עם תאומים שעשו ברוגז. בד"כ אני מידה 46. לפעמים אני נכנסת לחולצות מידה 44 אבל התחת המכובד שלי צריך להתרווח ב 50 כזה... אז אני מהדסת לי ברחוב, מזגזגת בכביש כמו נחש בתחרות. נכנסת ויוצאת מחנויות בהן או שלא היו מידות או שלא היה כסף (הזוי! שמלות שהן אפילו לא לאירוע ב 1200 ש"ח. המוכרת הצביעה לי על מתלה ואמרה בקול מתקתק כאן זה סייל. רק 850 שקלים) 
עמדו בחנות שתי בחורות, כנראה מאורסות לפי כמות השמלות שהאמהות שלהן החזיקו ביד, ומדדו בשלוות נפש עוד שמלה ועוד שמלה כשהן ממלמלות- כן, אני אקח גם את זאת. רבאק. אמא שלי אפילו לא חשבה לקנות לי בגדים חדשים לחתונה. הם היו כל כך בטוחים שאני חוזרת הביתה אחרי חודש כי אף אחד לא יהיה מסוגל לחיות עם מפלצת כמוני, אז בשביל מה להשקיע. נו, נחזור לקניות. ככל שאני מתקדמת במורד הרחוב הולכות פניי ונופלות. אין אין אין. מה אני אלבש בחתונה? שמיכה? ואז הגעתי לחנות קטנה. לא היו לי הרבה ציפיות. חנות פשוטה, מוכרת צרפתייה נמוכה וסבלנית. דפדפתי בין הבגדים בייאוש מוכרז מראש, ואז, ראיתי אותה! את השמלה המושלמת. היא במידה 50 אבל מבד רך שתופס את הבטן בצורה מחמיאה, מקצה הצווארון הימני נפרש בד שיפון מחורז לכיוון צד שמאל, ומצד שמאל לכיוון צד ימין. הבדים מכסים את הבטן הסוררת ובאזור הצווארון שזורות פנינים בכל מיני גדלים. והיא עלתה לי רק 450 ש"ח. המשכתי בצעדי ריקוד לבית של חמותי. בדרך אני פוגשת את בנות דודי שלא פגשתי מזה 8 שנים. עם אחת מהן דברתי לפני שבוע במייל, לא ברור למה היא נזכרה בי. ואני אומרת לה שלום, אבל היא לא מזהה (השומן, זוכרים?)אני מגלה שבת הדוד שזכרתי כשהיתה בת 12 נשואה עם מטפחת נחמדה. הן גם יצאו לסיבוב קניות לרגל חתונתה של אחותן שתתקים יום אחרי החתונה של גיסתי, שהוא גם יום הנישואין שלי טרלללה. מזלי הגדול, ככה אני לא צריכה לתת חשבון לאף אחד למה אני לא באה לחתונה. מעכשיו כבר הראש שלי מתהפך ממחשבות על בינהזמנים. בכל שנה ההורים שלי שוכרים פה דירה ביישוב ומשכנים בה את כל צאצאיהם, ומזמינים אותנו לערבי משפחה ולטיולים. השנה תפסתי מהם מרחק. אני מתכתבת עם אבא שלי מדי פעם וטפו לא, ואני לא יודעת איך זה יבוא לידי ביטוי בנופש שלהם. בעלי לומד נהיגה כדי שנוכל להיות עצמאיים ואני חוסכת ושמה כל חודש בצד מאה שקל. [זה נשמע מפגר, אני יודעת. אבל בגלל המאניה יש לי התקפי קניות של אלפי שקלים, אז בעלי נותן לי 800 ש"ח מזומן כל חודש לעשות בהם ככל הנראה לעיני. זה מכסה את הציפרניים, את האיפור, תכשיטים ובגדים. אם אני צריכה בגדים כי התחלפה עונה והבגדים של שנה שעברה כבר לא עולים עלי, הוא מממן. גם את השמלה לחתונה הוא שילם בתנאי שאלבש אותה לכבוד החג, ואז הוא יקיים חובת האדם לשמח את אשתו ברגל והוצאות של מצווה חוזרות].
חמותי המקסימה קיבלה אותי בהתרגשות יען כי לא דרכתי שם מזה שנים (אלוהים, המדרגות בלתי נגמרות) ישבתי ואכלתי את הסנדוויץ' שקניתי לפני עידן ומעדן, גיסתי הכינה לי שייק ואז ראיתי שהשעה 20:00. שזו השעה בה האוטובוס שלי יוצא בחזרה ליישוב. ידעתי שאורכות לו 20 דקות להסתובב בבני ברק, אז לקחתי לעצמי עוד 10 דקות וירדתי למטה. התחנה לא רחוקה מהבית לשעבר של בעלי לשהווה, אבל כשהגעתי לתחנה ראיתי פתק שכתוב בו שהתחנה מבוטלת לקווים בלה בלה בלה כולל הקו שלי, והתחנה הבאה היא רבי עקיבא פינת הרצל. לא טרחתי להסתכל על כל המודעה, וגם זכרתי שחמותי אמרה לי שהתחנה התרחקה, אז שינסתי מתניים והתחלתי לרוץ לכיוון. באמצע הדרך עלתה בדעתי המחשבה בעלת ההגיון שאין טעם לרוץ אם יש אוטובוס שיעשה את זה, הרי כולם נוסעים על אותו ציר. עליתי על איזה אוטובוס, וירדתי בתחנה שאמרו לי. כשירדתי ראיתי שכתוב תחנת דב הוז, וגם שם היה את השלט הארור ההוא. אבל הפעם קראתי את כולו והתברר לי שהתחנות מבוטלות רק מ 22:00 יאיי. התיישבתי ספוגת זיעה בתחנה וחישבתי שרצתי עשר דקות וזה בערך עשרים דקות הליכה, אז שרפתי קלוריות ומצויין לי. הדקות נוקפות וכשאני מתחילה לחשוב שלא קראתי נכון את השלט, אני רואה את האוטובוס חולף על פני, בנתיב האמצעי כשהוא לא מתכוון בכלל לעצור. דנתי אותו לזכות שאולי הוא פשוט לא רואה אותי מרב שאני קטנה, אז ירדתי לכביש ונופפתי בידיי ורגליי אך הוא המשיך בנסיעה חלקה ופרצוף פוקר. אחחחח רציתי לנשוך אותו. אבל הרחתי פופקורן אז נכנסתי לחנות פיצוחייה כזאת, עם חלוות שוות, ופקאנים מסוכרים, ובקלאווה, ועוד הרבה דברים טובים שאישה רזה יכולה להרשות לעצמה אבל אני לא. וקראתי באיזה כתבה במאקו שפופקורן זה בריא, אז קניתי לי שקית ב 5 ש"ח והתחלתי להקפיץ אותם לפה. איכס, מלוח. היי, שכחתי את השתייה שלי אצל חמותי. בכל אופן, לא היה לי מה לעשות בינתיים. חשבתי לעלות לאוטובוס לצפת, הוא עובר בדרך ואני אעצור טרמפים. אבל בדיוק הוא עבר על פניי והאוטובוס הבא טען שייצא  בעוד שעה. הגיע עוד אוטובוס מבטיח, אבל עד שחיפשתי במוביט וגיליתי שהוא מגיע למירון, גם הוא הרים גלגלים ונסע. התחלתי ללכת משועממת ברחוב ז'בוטיסקי. חושבת עליכם ומנסה לנסח את ההרגשה המוזרה שחוויתי. משהו בין השלמה עם גורלי לבין יופי, כל פסיעה שלך חוסכת לך זמן בגהינום. לא האמנתי, אבל הלכתי עד צומת גהה ברגל! כשהגעתי לשם האוטובוס הבא שלי אמור היה לצאת בעוד שעה. אז ישבתי לי על פיסת בטון מתחת לעמוד לא ברור. שיכלתי את רגליי היגעות וניסיתי לנמנם. לידי התמזמזו ילדים בני 18 וזה הביא אותי לחשוב כמה משמעות יש לחיים שלהם לעומת החיים שלנו, שומרי תורה ומצוות. האמת, ככה אני מגדירה את עצמי כששואלים אותי אם אני חרדית, חס וחלילה. אני לא מצליחה להבין את היצורים האלה שמלבישים את הילדים שלהם בבגדים שחוקים, האמהות חובשות כובעים ומטפחות שנוזלות להם על הפנים, הפאות של הילדים שמנות ומרצדות מחוץ לאוזן והם מתקלחים, כנראה, רק לכבוד שבת. טוב, זו שנאה משכבר הימים וכנראה אני לא אצליח להתגבר עליה. בינתיים עברה רבע שעה. יש לי 60 דקות לרצוח. הדלקתי פלייליסט וניסיתי להניח לעצמי לעצום ת'עיניים אבל פחדתי, כי זו צומת, וזה מקום ממש מתאים לפיגועים אז אני צריכה לעמוד על המשמר. לא הצלחתי להחזיק את חוט המחשבה שלי. המוח שלי היה ריק ואחרי שעה, עליתי לאוטובוס וכל רצוני היה להניח את הראש ולישון. התיישבתי ליד איזו זקנה רזה כך שגופי יכול היה להתגלץ' קצת על הכסא שלה, שמתי את האוזניות והלכתי לישון. התעוררתי מתזוזות לידי. אני רואה ערימת נשים צועקות "עשן, עשן" אני מביטה לאחור- אי אפשר לראות כלום מרוב סמיכות. הנהג דומם מנוע וכולנו ירדנו מהאוטובוס בנקודה עלומה בין נתניה לחדרה. בונים שם נתיב חדש אז היה לנו איפה להיות בלי להסתכן בתאונת דרכים. נאנחתי בתסכול- לאן עוד יכול היום הזה להתדרדר? התיישבתי לי על הרצפה והדלקתי שוב מוזיקה אבל בלי אוזניות כדי שאשים לב מה קורה. אחרי כעשרים דקות בהן שמעתי אנשים ואנשות מתקשרים לכל מי שרק אפשר כדי לספר על החוויה, הודיע הנהג שאפשר לעלות. כמובן שאני הייתי החלוצה וככה בחרתי לי את המקום האהוב עלי. האחרון לפני הדלת הקדמית. שמתי את מיטלטלי לידי והלכתי לישון שוב. אחרי שעה הגעתי הביתה ללא עוד דרמות. בעלי ממשששששש אהב את השמלה ואני אהבתי אותו בחזרה. לקחתי כדורים וזחלתי למיטה. יש מצב שנרדמתי עוד בטרם פגש ראשי את הכרית.
זהו ליום ראשון.

יום שני היה משעמם, הלכתי לסדנה שנפתחה בתרגיל מיינדפולנס שאני שונאת. אחרי התרגיל כל אחד אומר מה הוא מרגיש. אני אמרתי שנמאס לי מהתרגילים האלה ואולי הגיע הזמן לעשות איזה שינוי, ואז הגיע תור של איזה מדען אחד, לעזאזל. הוא כבר שבועות בקבוצה וכל פעם הוא מבהיר כמה הוא לא מבין את המשמעות והמנחים מסבירים לו בסבלנות, אבל על כל תשובה שלהם יש לו עוד שאלות, אז אחרי רבע שעה פשוט ברח ממני "די" כזה קולני שכולם קפצו בבהלה. המשכתי ואמרתי שזו קבוצה של CBT היום ובכל שבוע הוא מתקיל עם אותן שאלות ומבזבז את הזמן על חשבון הקבוצה ואם יש לו שאלות, שישאל בשעה השנייה שהיא שעה חופשית בה כל אחד עושה מה שהוא רוצה. המשכנו לפי התכנית ובהפסקה, כמובן, קרא אותי המנחה לסדר ואמר שאני מתדרדרת קצת אחרי שהיו לי הישגים ממש גדולים בתחום התקשורת הבין אישית, והוא מצפה שאגש לבחור ואתנצל. אז הלכתי ואמרתי לו שאני צודקת במה שאמרתי, אבל הייתי צריכה לנסח בצורה עדינה יותר. שאר היום היה משעמם.

יום שלישי הוא היום שאני מחכה לו כל השבוע. יש לי קורס שיט. בבוקר היתה לי פגישה עם הפסיכיאטר, ודברנו על כל מיני אנשים העיקר לא עלי, ואז באה הסגנית שלו ונתנה לי חיבוק שהשאיר עליה כתמים של מייק אפ. (אוף, אני אף פעם לא מתאפרת כשאני נוסעת אליו. אני לא אוהבת להתאפר בכלל). בדיוק היום הייתי מאופרת והיא לבשה חולצה לבנה... היא אישה ממש חמודה בניגוד למה שזכרתי אותה כשהיא הייתה מנהלת מחלקה. אחרי הפסיכיאטר נותרו לי שעתיים וחצי עד ההתכנסות והנסיעה למקום המפגש של הקורס. בתחילה נסעתי לכיוון הבית ואז עשיתי חשבון שאצטרך לצאת חמש דקות אחרי שאגיע ומשום מה זה נשמע לי ממש טפשי. אז עברתי לצד השני של הכביש ונסעתי לקניון. קניתי כמה דברים קטנים שהייתי צריכה, וישבתי על כיסא במתחם האוכל עד שיגיע הזמן. הפעם לא היו סירות. נסענו לחורשה בה היו קשורים כבר חבלים בין העצים. ישבנו על מחצלת מצחינה מקקי של כלבים שהמדריך אמר שנמרח עליו בטעות כי הו חשב שזה בוץ, חלק מהמדריכים הרכיבו מסלול בין העצים בגובה של כ- 5 מטר, והאחרים ישבו איתנו. דיברנו על יציאה מאזור הנוחות שלנו. לכל אחד מאיתנו יש את האזור הבטוח שלו. המיטה, הבית, ולפעמים צריך לצאת מאזור הנוחות. לוקחים בחשבון את הפחד ומנסים להתגבר עליו כדי שנוכל לעבור לשלב הבא שהוא להתמודד עם הפאניקה. ולכן הם הכינו מסלול מכשולים ובסופו אפשר לבחור לרדת בקפיצה אומגית או סנפלינג קצר. אף אחד לא התנדב לעלות חוץ ממני כמובן, אני לא יודעת אם אני אמיצה או חסרת פחד. אבל בסופו של דבר סיימתי את מסלול המכשולים בגובה 5 מטר. בחרתי לקפוץ. אחרי שעשיתי את המסלול אזרו אומץ עוד אנשים מהקבוצה. אחר כך עשיתי שוב ובחרתי לרדת בסנפלינג. היה ממש כיף. אני אוהבת את אנשי הצוות. הם ממש קשובים אלינו ומוצאים לנו פעילויות מאתגרות כדי לתת לנו ארגז כלים להשתמש בו בחיי היומיום, מחוץ למעגל העוטף.

היום יום רביעי ולא עשיתי כלום מעבר לקיפול כביסה וקריאה בספר. לא שטפתי כלים ולא סידרתי את הבית בגללכם (סתם. אני מחפשת את מי להאשים בעצלות שלי) ועשיו אני הולכת לישון עם בטן מלאה ספגטי (מחיטה מלאה שאני מרשה לעצמי פעם בחודש)
עד כאן שידורנו להלילה.
אוף! נמאס לי מהפרסומת של אשפר %(

תוקן על ידי sihara ב- 02/06/2022 02:51:57

אני לא חושבת שאין להם משמעות לחיים. כתבתי משמעות החיים שלהם לעומת שלנו.
תנסי לספור כמה בני זוג הם מחליפים במהלך החיים, מה מעניין אותם מעבר לסלב ופוליטיקה. ו...אה, סדרות בטלוויזיה.

אתם יודעים?
כשיש מישהו שמטריח את עצמו להגיב פה ושם, אפילו כמה מילים, זה מעודד אותי להמשיך לכתוב. לחשוב במשך היום על חוויות שאני יכולה להעלות.
כרגע אני בטוחה שמה שאני מעלה פשוט לא מעניין אף אחד וזה דיי מוריד לי את החשקומיצים.