הבלוג של סי -4

יאו יאו, יש כל כך הרבה מה לספר. ביום חמישי בלילה עבדתי עד ארבע לפנות בוקר, הכנתי כמה סלטים, טשולנט, קליתי ירקות לדגים, וצליתי את הבשר. ביום שישי קמתי בערך באחת ועבדתי עד עשר דקות לפני הדלקת נרות (קיבלתי על עצמי לפני שבועיים כי מישהו אמר לבעלי שזה סגולה לפרנסה ואנחנו דלפונים כמו מלפפונים חמוצים). הכנתי קובות עיראקיות וחשבתי על סבתא שלי הצדיקה והמתוקה שנפטרה כשהייתי בת 15. ממשששששש אהבתי אותה. היא הייתה אישה נדירה. טבחית של ישיבה תיכונית, שאחרי צהריים הייתה מבשלת כמויות של אוכל, מחלקת לקופסאות והולכת לבתים של אנשים שידעה שאין להם מאיפה לאכול, והיתה מניחה להם את האוכל ליד הדלת כדי שלא יתביישו. במשך שנים היא עשתה את זה למרות שמפרקי הברכיים שלה היו שחוקים והיא צלעה בקושי זזה. אני זוכרת את עצמי בגיל צעיר מאוד, בורחת מהבית לסבתא, עומדת לידה כשהיא מגלגלת קובות בחריצות ומטילה אותן לתוך מרק אדום מבעבע. אני לא אהבתי את המילוי, אז היא היתה מכינה לי קובות רק מבצק סולת ועשתה אותן בצורה אחרת כדי שלא נתבלבל. גרנו כמה מהמשפחה באותו אזור והיא היתה מכינה כמה מגשי קובות ומחלקת לנו. כשהייתי קטנה סתם קיפצתי שם אך כשגדלתי ביקשתי ממנה לספר לי את סיפור החיים שלה. היא היתה עיראקית אסלית. נולדה בעיראק למשפחה עשירה מאד. כשהייתה בת 14 היתה מהפיכה בעיראק ואימה חששה לחייה. היא נתנה לה 8 צמידי זהב יקרים ועוד כמה תכשיטים למקרה שתצטרך לשחד אנשים בדרך. היא יצאה מהבית בלי לומר שלום למשפחתה, בשקט. היא צעדה ברגל ימים ולילות עד שהגיעה למעבר בין סוריה לירדן ולארץ ישראל, שם היתה עמדה של קבלת פליטים. לקחו אותה לקיבוץ יגור, קיבוץ חילוני לחלוטין וניסו להכריח אותה לשנות את אמונתה. החביאו לה את החצאיות כדי להכריח אותה ללבוש מכנסיים. באחד הלילות היא ברחה כששמיכה מלופפת סביב מתניה, היא הגיעה למושב בצפון ושם השתקעה, התחתנה, ילדה את ילדיה ואז עברה לבני ברק. זה בקיצור קורותיה של אישה מדהימה.
בקיצור- קובות מזכירות לי את סבתא שלי ולכן הכנתי אותן לליל חג. החברה זללו. הלכתי רגע לשירותים וכשחזרתי צלחתי היתה ריקה. פלטתי מי  לקח לי את האוכל? בעלי הודה באשמה ואמר לי טוב, אני אמגוז לך עוד. יידעתי אותו שנגמרו הקובות. הייתם משלמים כסף כדי לראות את הפרצוף שלו. הוא נראה כל כך אומלל.החג עבר ממש מהר. קראתי קצת זוהר. בעלי קיבל על עצמו ללמוד, והוא סיפר לי קצת. מה אני אומר, הרגשתי שהנשמה שלי יוצאת מהגוף ונמשכת למילים שהוא אומר. אז אחרי שהם יצאו ללימוד של ליל שבועות לקחתי את הספר וקראתי כמה עמודים. אני לא רוצה להישמע משוגעת, אבל אח"כ לא הייתי מסוגלת לאכול או לישון. רק לקרוא עוד ועוד. אבל הייתי חייבת להפסיק כי הגעתי לקטעם שלא הבנתי בכלל וההסברים היו רצופים ר"ת. חשבתי על זה שאני חייבת לבער מעצמי דברים מסויימים אם אני רוצה לשמור על הנשמה שלי ככה. בהתרוממות. נראה לי שאני אמחק כמה שירים בפלייליסט שלי השיר הראשון שאמחק יהיה השיר של קרן פלס- רק אלוהים ישפוט אותי. שיר מה זה מלוכלך. פעם הערצתי את קרן פלס. השיר "באת אלי פתאום" הציל את החיים שלי. זוכרים שספרתי על הלילה שהגעתי למיון והפסיכיאטר צעק עלי? זה לא נגמר שם. זה היה ביום רביעי, ועד יום ראשון שכבתי במיטה ובכיתי. ביום ראשון החלטתי להתאבד. אף אחד לא היה בבית, ולי היה מאגר של כדורים אופיאודיים. ישבתי וחשבתי על חיי העלובים והפתטיים, שעומדים להסתיים. על כל הכשונות שלי והתקוות הנכזבות, על הבעיטה שאפילו הרופא המטפל שלי לא מוכן לטפל בי יותר. לא בכיתי. הייתי מאד קרת רוח. חשבתי על המוות בצורה מאד ... לא יודעת לומר איזו. לא פחדתי למות. חשבתי שפשוט לכולם יהיה יותר טוב בלעדיי. בעלי יוכל להתחתן עם אישה נורמלית, לילדים שלי תהיה אמא, לבעלי תהיה אישה, להורים שלי גם ככה לא אכפת לי ולכולם יהיה נחמד ונעים. ואז, צלצל הטלפון שלי. הרינגטון שלי היה השיר באת לי פתאום. ואני שומעת את המילים- זו כמעט היתה שעת בין הערביים של חיי אבל את באת לי פתאום. לא הרמתי את הטלפון. בהיתי באוויר ושמעתי את השיר מתנגן שוב ושוב בראשי. שעת בין הערביים של חיי. זו בדיוק הנקודה שאני נמצאת בה עכשיו. עם הלילה יבוא המוות. אבל את- באת לי פתאום. חשבתי על זה ש"את" לא חייב לבטא דווקא חברה או מישהי חיצונית. זו יכולה להיות גם אני. להחליט שאני קמה פתאום ממציאות חיי העגומה ומחליטה ללכת למקום אחר. ואז הבנתי שיש לי בחירה. למות, או לשים הכל מאחורי ולהתחיל מחדש. אתם יודעים מה בחרתי והפוסט הזה הוא הוכחה לבחירה שלי. מאז השיר הזה מעלה בי צמרמורות כל פעם שאני שומעת אותו ומודה לאלוקים ששלח את המתקשר העלום ההוא להרים אליי טלפון בדיוק בזמן.
עייפתי.
לילה טוב.