מדוע הימין לא מסוגל לשלוט?

'יד-ושם', היה המקום שבו בחר ראש ממשלת המעבר, יאיר לפיד, לעצור, קודם שנכנס למשרדו החדש.

ויש בכך סמליות רבה.

לפיד הוא התוצר והמייצג המובהק והמדוייק ביותר, של הישראליות חסרת הייעוד. ישראליות הכאן והעכשיו – ישראליות הטלוויזיה.

'יד ושם' הוא ''בית המקדש'' של הישראליות הזו.

השואה סיפקה למדינת ישראל הצעירה את התירוץ האולטימטיבי להתחמקות משאלת מטרת קיומה.

במקום להתמודד עם שאלת ה 'למה' – למה הקמנו מדינה – שאלה שכמובן חושפת מיד את פערי ההשקפה הגדולים בתוככי החברה, הלכה ישראל על שאלה קלה הרבה יותר – שאלת ה 'למה לא'…

למה הקמנו מדינה? כי תראו מה קרה כשלא היתה לנו כזו…

כלומר 'יד ושם' שימש תמיד כנקודת מפלט משאלות היסוד, מפלט משאלות בכלל.

לפיד אינו ראש ממשלה המייצג תוכן. לפיד הוא ראש ממשלה המייצג צורה בלבד. טבעי היה כי נקודת המוצא הסמלית שבחר לכהונתו, היתה המקום שמתחת לכל ויכוח, המקום בו הצורה מנצחת בקלות את התוכן.

קיצור תולדות הימין והשמאל הישראליים

אבל הציונות קמה לפני השואה. אמנם גם הרצל וגם ז'בוטינסקי, כיאה לאנשי חזון, הבינו היטב את הסכנה האורבת לעם היהודי והתריעו מפניה, ואולם ההגות הציונית לא ביססה את שיבת ציון על יסודות הביטחון. הציונות לא נתפסה כגלגל הצלה (זמני) אלא כבשורה.

מהי אם כן בשורת הציונות?

ליהדות המאמינה, לא היה צורך להתלבט. הציונות עבורם היתה המשכה הישיר של תקוות כל הדורות. שיבת ציון אינה אלא התגשמותו המופלאה של חזון הנביאים. אמנם רבים מקרב השבים אינם יהודים מאמינים – ורבים עוד יותר מקרב מנהיגי הציונות, ''דבר אין להם עם הדת'' – ואולם חזקה על ריבונו של עולם, שאם בחר להשיב את עמו מתוך תודעה שאינה אמונית, יש לכך מן הסתם סיבה ובהמשך ישובו כולם בתשובה והכל יבוא על מקומו בשלום. ההוגה הבולט שירד לעומקם של התהליכים והסביר את הדיאלקטיקה שבין המשיחיות הדתית לחילונית, היה כמובן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ''ל, שהגותו משמשת עד היום יסוד לציונות הדתית.

על העליה (הציונית) הראשונה, נמנו בעיקר יהודים מאמינים ומסורתיים והם שהיוו את רובו של גרעין המושבות שהלך והתפתח. אמנות היסוד של פתח תקווה, רחובות, ראשון לציון, מזכרת בתיה ורוב מושבות התקופה, לא היו עוברות כיום את מבחן בג''צ. שמירת השבת והכשרות בפרהסיה היתה ברורה מאליה, ולעיתים גם שמירת השמיטה.

בניגוד להיסטוריה הציונית הרשמית, שמיקדה את הזרקור במושבות החלוצים וקיבוצי העליות המאוחרות יותר, ה''דתיים'' שקדמו להם, הם שיצרו את תשתית היישוב ו''בנו'' את הארץ…

בחלוקה סטיגמטית גסה ומאוד לא מדוייקת, אפשר לומר שה''דתיים'' הם שבנו את הארץ אבל ה''חילוניים''. הם שבנו את המדינה.

הרצל, שבנה את התשתית המדינית ללאומיות היהודית, הסכים לוותר על הארץ לטובת מקלט זמני באוגנדה, ואילו דווקא נציגי הניצולים מפוגרום קישינייב (בקונגרס הציוני השישי – 1903) התיישבו על הרצפה ולא הסכימו לשמוע על כך.

לחזון שיבת העם היהודי אל המרחב הגיאו פוליטי – כלומר אל ריבונות עצמאית בארצו – ולמעשה, אל ההיסטוריה – לרעיון הזה לא היו גייסות של ממש, אלמלא הקשר האמוני אל ארץ ישראל דווקא.

אתוסים סותרים

כך קמה המדינה הציונית על יסוד שני אתוסים סותרים. רוב העולים, הגיעו מתוך תודעה אמונית, ואולם רוב המנהיגים, פעלו מתוך תודעה הרואה בציונות את ה''אפליקציה היהודית של הנאורות''. לדידם, מטרת הציונות היתה לצרף את עם ישראל אל משפחת העמים הנאורה, באמצעות הקמת מדינת לאום מודרנית, הדוחקת כשאר העמים הנאורים, את האל, אל מרחב מוגדר (פרטי ודתי) שמחוץ להוויה הציבורית פוליטית. ''לא ניתן לאנשי הדת שלנו ולו את ההזדמנות הקטנה ביותר להגשים את שאיפותיהם. נגביל אותם למקדשים, כפי שנגביל את צבא הקבע לקסרקטינים'' – כתב הרצל.

הסתירה הזו מוסיפה להתקיים גם כיום. רוב הציבור היהודי בישראל – 'הרוב היהודי' – הוא לאומי/מסורתי, ואולם רוב ההנהגה בכל מוקדי הכח שאינם נבחרים, (משפט, אקדמיה, ביטחון, הסתדרות, תרבות, פקידות, ביטחון, כלכלה – ועוד) פועלת מתוך תפיסה אזרחית הדוחקת את האמונה אל המרחב הפרטי בלבד (ה''קסרקטינים''). [1]

היכן הימין והשמאל בתוך כל זה?

בדר''כ נטו המאמינים הציוניים אל ז'בוטינסקי והרוויזיוניסטים. רעיון הלאום, התיישב יותר על ליבו של היהודי המאמין מאשר הרעיונות הקוסמופוליטיים. העמדת הזהות הלאומית קודם לזהות האוניברסלית, קרובה הרבה יותר לתפיסה האמונית היהודית.

ואולם חשוב לזכור, כי ז'בוטינסקי עצמו היה אתיאיסט. רעיונותיו לא באו מתוך אמונה אלא היו חלק מהספקטרום האידאולוגי של עידן הנאורות בתקופתו.

גם ז'בוטינסקי ביקש לאזרח את העם היהודי. גם עבורו היתה הציונות מכשיר לטרנספורמציה, מעם נבדל, לעם שהוא חלק ממשפחת הלאומים החילוניים הגאה – עם מאפייניו המיוחדים של העם היהודי.

בימים בהם הגה את רעיונותיו, פאשיזם לא היה בהכרח מילת גנאי. ''אני פאשיסטאן' אמר אבא אחימאיר הרוויזיוניסט.

אם עבור ברל כצנלסון ודוד בן גוריון, התוכן ללאומיות הישראלית החילונית החדשה צריך היה להיות סוציאליסטי וקוסמופוליטי, כלומר הדגל האדום,

הרי שעבור ז'בוטינסקי, התוכן ללאומיות החילונית החדשה של היהודים, צריך לעבור דרך ההדר הלאומי, הצבאיות והחולצות החומות.

כך נולדו הימין והשמאל הישראליים, כשתי ידיה של הלאומיות החילונית היהודית החדשה.

ואולם לימין אירעה תאונה קשה…

לא, אינני מתכוון ל'סזון' ולאלטלנה. ה''תאונה'' לא היתה נצחון מפלגות השמאל שהובילו לבסוף את הקמת המדינה ורדפו עד חורמה את יריביהם שמימין.

ה''תאונה'' שאני מתכוון אליה היא תאונה אידאולוגית. מלחמת העולם השניה שירטטה באופן ברור את האידאולוגיות הלגיטימיות של הנאורות ואת אילו שיצאו מן המרחב הלגיטימי.

מבין ארבעת ה''דתות'' החילוניות החדשות, שנועדו ליצוק משמעות בעולם הנאור שנותר ללא אל – 'דמוקרטיה', 'קומוניזם', 'פאשיזם' ו 'נאציזם' – שתים נעלמו כלא היו מן המרחב הלגטימי.

הימין הישראלי שבמקורו נשען על סוג של פאשיזם רך, פאשיזם רומנטי והומאני, נותר ללא אידאולוגיה…

ל''תאונה'' הזו לא היו השלכות מרחיקות לכת, שכן עד 1977, הימין ממילא היה באופוזיציה, ומן העמדה הזו, די לומר למה אתה מתנגד. האידאולוגיה של הימין, היתה 'רק לא שמאל'…

הימין לא מסוגל לשלוט

ואולם משחל המהפך, התברר עד מהרה שהימין לא מסוגל לשלוט.

 הסיבה לפיק הברכיים המפורסם הזה הנמשך עד ימינו, אינה נעוצה בכישרון המעשה, אלא ביסוד האדנות שאינו מתקיים אצל מי שרגליו אינן נטועות בהשקפת עולם ואידאולוגיה ברורה. בגין מיהר להציב לצידו את משה דיין ואת עזר ויצמן, ובהמשך מסר את כל חצי האי סיני למצרים והחריב את כל היישובים שעליו, לטובת החזון היחיד שהיה בנמצא – חזונו של השמאל.

חזרה אל ימינו

מים רבים זרמו בירדן מאז אותו מהפך, שהתברר במידה רבה כמחילת הארנבון של אליס – זו המחזירה אותך לנקודת הראשית.

מלבד שינויים במבנה הכלכלה, התברר כי אין לימין דרך סדורה כאלטרנטיבה של ממש להובלת הציונות.

ואילו השמאל, שאיבד את השלטון, הלך והקצין מתוך מטרה להפוך בכל מחיר את מדינת ישראל ממדינה יהודית למדינת כל אזרחיה. הקצוות הקיצוניים ביותר של שנות ה 50 וה 60 – אורי אבנרי, חוג מצפן, ודומיהם, הפכו מעתה ל'מיינסטרים' של השמאל הישראלי. מהשמאל הציוני שהקים את גוש קטיף, את ימית, את אופירה (שארם א שיח) ומרום גולן, לא נותר דבר. חורבן ההתנחלויות שמסמלות את החיבור שבין הזהות היהודית ללאומיות היהודית – הפך למדיניות המעשית היחידה של השמאל.

כך, ברגע שהצליח ב 1992 להחזיר לידיו את השלטון, מיהר השמאל הישראלי להכיר באש''פ להכניס אל ליבה התנ''כי של ארץ ישראל את ערפאת ולוחמיו, לחמשם בנשק, ולמסור לידיהם את האחיזה בלב הארץ.

 ''אוסלו לא נועד להביא שלום'' – הסביר בערוב ימיו אדריכל ההסכם, ד''ר רון פונדק – ''הוא נועד לייצר ישראליות של המדינה, במקום ייהוד שלה''.

תהליך אוסלו לווה בשטיפת מוח מתואמת מכל מוקדי הכח ה''נאורים'', מה שהפך עד ימינו, את ההתנגדות הגלויה לתהליך, לבלתי לגיטימית. ואולם שני עשורים של שפך דמים גובר, ושל התפקחות מחזיונות המזרח התיכון החדש של שמעון פרס, החזירו את הציבור לבחור במפלגות הימין למרות חוסר הדרך והכוון שלו.

הימין שהחריב את סיני ויישוביו, השמאל שהביא את אוסלו, והימין שהחריב את גוש קטיף מצאו עצמם יחדיו במקום חסר אידאולוגיה וכוון. זו של השמאל קרסה, וזו של הימין מעולם לא ממש היתה…

גם בתחום הכלכלי התכנסו הקצוות אל איזו מציאות סוציאל קפיטליסטית לא ברורה – וההבדלים החיצוניים ביניהם הפכו לדקיקים בעליל. [2]

ההבדל האמיתי שבין השמאל והימין

ואולם בשנה האחרונה הורם המסך מעל ההבדל האמיתי והעמוק שבין הגושים.

לא האידאולוגיה, (שלא באמת קיימת) היא שמבדילה בין המחנות, מה שמבדיל ביניהם הוא הזהות היהודית. לא ימין אידאולוגי מתייצב מצד אחד של המפה, אלא הרוב היהודי שמבקש לשמר את זהותה היהודית של מדינתו.

מנגד – לא מתייצב שמאל אידאולוגי, אלא מיעוט 'כל אזרחיה', שמבקש למסמס ולאיין את הזהות היהודית ולהפוך את מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה.

משהצליח מיעוט 'כל אזרחיה', להונות ולחמוס לעצמו את השלטון באמצעות הונאת נפתלי בנט ומפלגתו 'ימינה', טעמה ישראל במשך שנה את טעמה המר של מדינת כל אזרחיה. הזעזוע שפקד את הרוב היהודי, ליכד את שורות האופוזיציה, והביא לנפילת ממשלת בנט ועליית ראש ממשלת המעבר – ממשלת לפיד.

לפיד נכנס אם כן לתפקידו חף מכל אידאולוגיה. לא משמאל ולא מימין. הסוס האידאולוגי היחיד שעל גביו רכב אל הצלחתו המסחררת היה שנאת החרדים (''שוויון בנטל'').

מדינת הלאום של העם היהודי, מדינת ישראל של לפיד, ניצבת כיום מול שוקת אידאולוגית מרוסקת. הלאומיות החילונית כבר אינה מייצרת צידוק וחזון. כל שנותר הוא לשוב ולנסות לשאוב את ה'צדק' הזה, מן הבאר השבורה – מן המקום שבו הצורה מנצחת בקלות את התוכן.

לפיד הוא בן לניצול שואה. אי אפשר לומר שהשואה לא מקננת בלבבו. אבל לפיד הוא גם מר טלוויזיה. אשף התקשורת והספינים. למציאות שמחוץ למסך אין עבורו כל משמעות.

מה שעניין את לפיד כשהלך ל'יד ושם', לא היה איזה לקח או משמעות, שאותם עליו לקחת אל משרד ראש הממשלה.

מה שעניין אותו היה לעטוף בהוד קדושת הנספים את הריקנות הגדולה שאותה הפך לעיקרון.

איך ניתן לחזור לשלטון באמת

מערכת הבחירות המתקרבת היא מערכה הרת גורל.

שתי סכנות אורבות לפתחה של המדינה היהודית.

הראשונה, היא שהרוב היהודי המכונה 'גוש הימין' לא יצליח להרכיב ממשלה ויתפתה להקמת ממשלת אחדות, או חמור הרבה יותר, ממשלה הנסמכת על המפלגות הערביות שאינן מכירות במדינת ישראל כמדינה יהודית.

ברור כי במקרה כזה לא ניתן יהיה לבצע שום שינוי הכרחי שיוציא את ישראל מן המשבר הפוליטי, ויאפשר לה להתמודד עם המשבר הכלכלי והמשבר הביטחוני המתקרבים אלינו בטוחות.

הסכנה השניה, והחמורה אפילו יותר, היא שהרוב היהודי, כן יצליח להרכיב ממשלה, אך שוב יאחז אותו פיק ברכיים, ושוב יהווה הימין המחזיק בשלטון הפוליטי, חותמת גומי למדיניות השמאל ולמוקדי הכח שלו. כל חברי הכנסת של הליכוד, מודים כיום בפה מלא, שבמקרה שכזה, עדיף לימין שיישאר באופוזיציה.

בכדי למנוע את הסכנה הראשונה, חייב כל אזרח ישראלי, הרואה עצמו חלק מהרוב היהודי – חייב כל מצביע שרוצה לשמר את המדינה היהודית גם עבור הדורות הבאים – לצאת ולהצביע.[3] אין לנו יותר את הפריווילגיה להישאר בבית ביום הבחירות.

ואולם בכדי למנוע את הסכנה השניה, נדרש שינוי 'דיסקט' בהנהגת הימין. הימין הישראלי צריך להבין מה הוא בדיוק מייצג והיכן נמצאת המערכה. המושג ימין הוא שם קוד לזהות היהודית. קו המערכה סובב סביב שאלת היסוד – מדינה יהודית או מדינת כל אזרחיה וערבייה.

כאן נטושה המערכה ומכאן נגזרים הקרבות השונים. בחינוך, בתרבות, בכלכלה, בהתיישבות – על הכל חופפת שאלת הזהות.

משיבין הימין את מה ואת מי הוא מייצג, יוכל הימין לנסח אידאולוגיה וקוי מדיניות בכל שטחי החיים (כמו ספר המצע של זהות), וחמוש באידאולוגיה ובמצע הזה, לשלוט באמת.

https://israeltomorrow.co.il/siman-kriaa-41/