התיאוריה שלך נכונה, אבל הנקודה היא בדיוק העומק של הפוזיציה שממנה מדברים השמאלנים למיניהם (וככה זה בכל העולם).
נניח שגפני מייצג את לומדי התורה שלא הולכים לצבא וכן מתפרנסים מקצבאות כלשהן, והוא מחליט שהקצבה לאברך תהיה 15,000 ש"ח לחודש. לכאורה, זה מבורך - לפחות מנקודת הראיה של גפני. אם היה שר כזה במדינה כמו לוקסנבורג או קטאר, היו אומרים שהוא מקבים והוא נלחם לטובת האנשים שהוא מייצג וזה בסדר.
הבעיה היא שבישראל אין אפשרות להקצות כזה סכום לתקצוב האברכים, כי התמ"ג שלה הוא קצת פחות משל לוקסנבורג. אז גם גפני מבין שלמרות הרצון העז, אי אפשר ללכת עם הערכים עד הסוף אלא להתחשב במציאות. עד כאן המציאות בהקשר החרדי וכאן מתחיל היופי כשזה במגזר השמאלני.
לאף אחד אין ספק שהמצב הכלכלי קשה מאוד ועליות המחירים חונקות את האזרח. הערכים של מיכאלי, סבבה - יש צפרדעים יותר קשות לעיכול - אבל למה עכשיו? אין פער בין חלומות אוטופיים ובין היכולת של המדינה לממן אותם? לא מדובר כאן בהצלת נשים מוכות (בהשוואה - הסתה מתמדת שמסכנת את האנשים החרדים), אלא באיזה מסר סמוי עם עלות אדירה.
אגב, כמו שכתבתי, השמאל העולמי תמיד שרוי בפוזיציה והוא באמת לא רואה מציאות אחרת. מי שחושב שהצנזורה והשחיתויות בברית המועצות לא היו גם ממניעים אידאולוגיים טועה ובגדול. מי ששומע כל עצרת על רבין, כמה מתגעגעים לרבין הישר באדם (פרשת הדולרים) והסמל של "לא לאלימות" (נשבור להם את הידיים והרגליים), במצב של ראש ממשלה מושחת ומשסה. מי שבאמת מבין כמה לגיטימית הייתה המהפכה על גורג פלויד אבל לעולם לא יבין את ההפגנות בקונגרס. מי שיבין כמה הגיוני להעניק הטבות לבדווים וכמה אין הצדקה לקדם את ההתיישבות הצעירה...
דוגמות יש עוד הרבה, וכמובן שבכל דוגמה יש מקום לדון. אבל הגישה בולטת תמיד - השמאל צודק גם כשהוא לא צודק, והימין לא בסדר גם אם הוא בסדר. (זה אגב לא קשור בכלל לערבים או לשחורים, וכמו שאמר הרב כהנא: "הערבי מבין את העמדות שלי ואני מבין אותו, אבל שנינו לא מבינים את אלן דרשוביץ")
נשלח מהאנדרואיד שלי
