| חריף_ומקשה כתב: |  | | הרב אברהם יוסף הדגיש כי הוא מכנה חלק מהתימנים 'חסרי דעת', כי ''הם לא מוכנים לקבל את דעת הכלל, הם מוכנים לעשות הכל לשמר את מנהגי אבותיהם. ובאמת אם היה בדעתם לחזור לתימן – בבקשה שיאכלו בשר. אני לא מכיר תימני אחד שרוצה לחזור לתימן. הם באו לארץ במטרה להישאר בארץ. אם כך איזה סיבה יש להקל ראש בעניין אבלות על תשעה באב. וכי תשעה באב שייך לכל העדות חוץ מהתימנים? מה הם לא בכלל ישראל? חלילה. לכן צריך ללמד אותם מוסר השכל להיות חלק מעם ישראל, להיות מהמתאבלים על ירושלים ולא לאכול בשר בתשעת הימים כמו כלל ישראל''.
אחד מגדולי הרבנים הוסיף: ''כבר 130 שנים שהספרדים מנסים לכפות את עצמם עלינו ולהכתיב לנו, מתי הם יבינו שאנחנו לא ספרדים, אנחנו תימנים!''. |
|
יש לציין שהכינוי "ספרדים" הוא למי שנולד בספרד, או גלה מספרד למקומות אחרים (כפי שעשרות אחוזים מעדת מרוקו הם ספרדים במקור). אבל העיראקים, הפרסים, הכורדים, הגרוזינים וכו', הם נקראים "עדות המזרח" ואין להם שום קשר לספרדים.
עכ"פ, גם הספרדים שקיבלו הוראות מרן, קיבלו אותן חוץ מהדברים שבהם שנהגו נגד השו"ע, עוד טרם הופעת השו"ע. וכך פסק גם הגר"ע יוסף בעצמו. הוא הרים על נס את העובדה ש"קיבלנו הוראות מרן", ובאופן שטחי זה נשמע כביכול הגר"ע יוסף הולך לפי מרן וכולם חולקים עליו, אך למען האמת אין זה נכון עובדתית.
הגר"ע יוסף עצמו חלק על מרן השו"ע בעשרות הלכות, מסיבות שונות. אם בגלל שנהגו כך לפני מרן, אם בגלל שפשט המנהג, אם בגלל שהולכים אחר המקובלים בענייני תפילה, אם בגלל סב"ל, וכו'. בספר המדהים "דברי שלום ואמת" (ד' כרכים) של הגאון הרב שלמה טולדנו מבאר כיצד החולקים על הרב עובדיה הלכו אחרי מרן השו"ע ברוב ככל הפסקים שלהם, ואילו דוקא בילקוט יוסף יש עשרות דוגמאות לפסיקה נגד השו"ע (אחד מהם אקטואלי מאוד - הנחת תפילין בשחרית של תשעה באב, נגד פסק מרן).
הוא ערך טבלאות מדוייקות והוכיח שהגר"ע יוסף הלך כפסקי הרמ"א יותר מאשר חכמי מרוקו, וחלק על השו"ע יותר מהם.
והטוענים שארץ ישראל היא "אתריה דמרן" ולכן צריך לבטל את מנהגי חו"ל, זה מביא לידי גיחוך, כי מעולם לא "קבלו על עצמם כל בני ארץ ישראל וגלילותיה" את מרן השו"ע כמרא דאתרא, כי מאז ומעולם היו בארץ ישראל עדות שונות (ועוד לפני תקופת מרן) וכל עדה שמרה על מנהגיה וכו'.
ויש בזה סתירה מיניה וביה כאשר הגר"ע יוסף עצמו פוסק פעמים רבות כ"מנהג ירושלים" נגד מרן השו"ע, ומנהג זה לא היה ולא נברא, כי מעולם לא היה מנהג אחיד בירושלים.
להלן סקירה קצרה על העדות בירושלים במשך מאות השנים האחרונות:
עד שנת ד'תתנ"ט, מנהג א"י היה מבוסס על תלמוד ירושלמי. ראיה לכך, רבי זרחיה הלוי כותב שנהגו בא"י רק יום אחד בר"ה, עד שבאו חדשים מקרוב באו. ועוד טענו עליהם, שמנהגיהם מנהגי שמד (לדוגמא אסרו עליהם ללמוד תורה, ולכן כתבו פיוטים עם ד"ת והכניסו אותם בתוך התפילה).
בסביבות שנת ד'תתקס"א עלו 300 רבנים מצרפת (ראה רבינו ארבהם בן הרמב"ם בספר מלחמות השם) ויצרו מנהגים חדשים.
בזמן ההוא יש עדות (רבי יהודה אלחריזי בספר תחכמוני) שבירושלים היתה "הקהילה החשובה מן המערבים" (מרוקאים) ובראשה עמד רבי אליהו המערבי.
בסביבות שנת ה'שס"א עלה לארץ רבי עובדיה מברטנורא, ומעיד שמשנת ה'רמ"א מתפללים בירושלים לפי מנהג המערבים שנוהגים כרמב"ם ופוסקים באיסור והיתר לדעתו.
גם בצפת בתקופת הב"י יש עדות של תייר שהיו שלושה בתי כנסיות, אחד של ספרדים, אחד של מוריסקים, ואחד של מערבים (מרוקאים...)
בשנת ה'תר"מ כיהן רבי רפאל אלעזר הלוי בן טובו כראב"ד עדת המערבים וחיבר ספר "פקודת אלעזר" ונלחם לשמור את מנהגי מרוקו בירושלים דאז. הוא עצמו נולד במרוקו.
בסביבות שנת ה'ת"ס עלה השל"ה הקדוש לירושלים וכיהן כרב הקהילה האשכנזית.
בסביבות שנת ה'תר"ס עלו תלמידי הגר"א ותלמידי הבעש"ט לירושלים והקימו קהילות של ליטאים וחסידים.
יש גם ראיות מהכתובים שכל עדה מהנ"ל נהגה במנהג משלה.
ולדוגמא, מנהג בית אל (בית כנסת קטן בירושלים של מקובלים) להניח תפילין בת"ב בשחרית, הפך ל"מנהג ירושלים" שמחמתו הרב עובדיה דחה את השו"ע שקדם מאות שנים למנהג זה. מנהג ק"ק בית אל זה מנהג בית כנסת אחד, רוב ירושלים לא הניחו תפילין בשחרית. זה ברור. לאחר מכן, התפשט המנהג. כמו כן, ק"ק בית אל לא היה קיים בזמן מרן השו"ע.
נשאל שאלה פשוטה, האם כיום יש מנהג אחיד בירושלים? והאם מרן השו"ע הוא מרא דאתרא? הרי אם יבוא מאן דהו ויטען ל"מנהג ירושלים" בימינו, יסתכלו עליו כשוטה. יש ספרדים, תימנים, ליטאים, חסידים, כל חסידות מנהג שונה, ואין חדש תחת השמש.
דוגמא נוספת לחוסר עקביות: כף החיים מביא בסימן תרע"א אות ע' שהמנהג בירושלים לברך על ההלל בר"ח. מדוע הרב עובדיה לא פסק כך? (בנוסף לסידורים רבים של עדות המזרח שהודפסו בארץ לפני קום המדינה).
דוגמא נוספת: השו"ע פסק שהכהנים יתחילו לומר יברכך, ועוד מעיד בבית יוסף שבכל מלכות א"י ובמצרים נוהגים כך. מדוע הרב עובדיה לא פסק כן? לא מדובר רק על מנהג ירושלים אלא כל מלכות א"י.
דוגמא נוספת: מה ההבדל בין "אמת תורתנו הקדושה" לבין "גואלנו"? בזה החליט הרב עובדיה ש"שפשט המנהג ברוב הקהילות" ובזה לא... (הקהילה המרוקאית היא עצמה כבר "רוב הקהילות" הספרדיות).
דוגמא נוספת: בילקוט יוסף כותב "אנו נוהגים כרמ"א בדרכי משה לומר שירת הים"... נגד השו"ע בבית יוסף תקנט "והעולם נוהגים לומר במקומה שירת האזינו" ומובא כבר בראשונים שמנהג ארץ ישראל שלא לומר שירת הים.
הכלל הוא שאפשר למצוא טעם ונימוק לכל מנהג ולהתאים אותו "לכללים" ובשעת הצורך להחריג אותו מהכללים וכו'.
ועוד מקרים של "הפוך על הפוך" בהם מנהג ירושלים זהה למנהג קהילות המערב, אולם הרב עובדיה חלק עליו:
"בסימנא טבא" לפני בראשית (בשמחת תורה) ילק"י פסק לבטלו משום הפסק, והבא"ח בשו"ת רב פעלים ח"ג כותב שאינו הפסק ומביא בשם רבי אליהו מני שבירושלים וחברון נוהגים כך. והנה לך עוד מקום שהרב עובדיה לא התחשב במנהג ירושלים.
כמו כן, בספר נתיבי עם העיד שמנהג ירושלים לענות ב"ה וב"ש על כל ברכה, וכן הפר"ח שכיהן כרב בירושלים מצא מקור לזה בתלמוד. וגם בזה לא התחשב הגר"ע.
כמו כן, החיד"א הביא מנהג מקצת נשים בא"י לברך על הלולב, ופסק הוא בעצמו (בגלל שו"ת מן השמים) שיברכו "כמנהג קדום שהיו נוהגים הנשים בעיר הקודש ירושלים ת"ו"... ועוד מוסיף שמרן היה חוזר בו אם היה רואה תשובת ר"י וכו'. וגם כאן לא התחשב הרב עובדיה במנהג ירושלים.
כמו כן בקידוש של ברית מילה, מנהג קהילות המערב לטעום מהכוס אחר "קיים את הילד הזה" והרב עובדיה חולק וסובר שזהו הפסק, ומאידך בספר "נהר מצרים" כותב שהמנהג פשוט בארץ ישראל ובמצרים לברך אחר "קיים" ואין חשש הפסק. ובסוף דבריו מדגיש שכן המנהג עיר הקודש ירושלים ת"ו, והרב עובדיה לא התחשב במנהג זה.
ולא רק בארץ ישראל לא קיבלו את דעתו של רבי יוסף קארו בכל ההלכות, אלא אפילו בעירו בצפת לא קיבלו את פסקי הלכותיו, והוא עצמו פסק דלא כהשו"ע שלו אלא כמנהג... כפי שכתב הגאון הרב משה אלחרר, רבה של העיר שלומי:
"יסוד התורה ועמוד החכמה הוא ליזהר בכבודם של אחרים, ולהמנע מלזלזל במעשיהם, מנהגיהם וחכמיהם. ובנין אב לכולם הוא מעשהו של התנא האל-הי בעל הברייתא דמשנת חסידים, ר' פנחס בן יאיר, שבגירסא של התלמוד בבלי במסכת חולין (דף ז.) נחלק לו נהר גינאי שלוש פעמים, ובגירסת התלמוד ירושלמי מובא המעשה רק עם ר' פנחס בן יאיר ותלמידיו, עם מוסר מופלא ביותר (מסכת דמאי פרק ראשון הלכה ג'), ושם מובא שרפב"י הלך לבית הוועד ונהר גיניי (כך נכתב שמו של הנהר בירושלמי) התגבר ועלה על גדותיו. אמר לו: גיניי, גיניי! וכי אתה תמנע אותי ותעכבני מלילך לבית המדרש? ונחלק לפניו, ועבר.
ושאלו תלמידיו (של ר' פנחס בן יאיר, את רבם), אם הם יכולים גם כן לעבור, והשיב להם:
"מי שיודע בנפשו שלא עשה שום רעה ולא ביזה לאדם מישראל מימיו, יכול לעבור ולא ינזק, ואם לא - שלא יעבור" (תרגום הירושלמי הוא ע"פ פירוש ה"פני משה").
ר' פנחס בן יאיר לא אמר לתלמידיו לעשות חשבון נפש בשמירת שבת, טהרת המשפחה, כשרות, הנחת תפילין או כל שאר המצוות הגדולות והחשובות שהם יסודות התורה וסוד קיומנו. אלא הדבר היחיד והעיקרי שהזהיר אותם הוא שאם זלזלו או ביזו או עשו רעה לאדם מישראל, שלא יעברו בנהר גינאי, שנחלק ע"פ גזירתו, משום שהנהר ישטוף אותם. וזהו בעצם הנסיון הקשה ביותר לכל אדם, וכל שכן לתלמידי חכמים, שיצליחו לעבור את שבעים או שמונים שנות חייהם או יותר, מבלי לזלזל באחרים, או לגנות ולבזות מי שפוסק אחרת מהם.
וזו היתה דרכו המיוחדת של מרן הרב יוסף קארו, וכפי שכתב גאון עוזינו הרב חיד"א בספרו "שם הגדולים", מערכת ספרים ערך "בית יוסף" אות נ"ט, שם כתב שגדולתו וקדושתו העיקרית של מרן הרב יוסף קארו היא שהיה מכבד אחרים, ועוד מוסיף הרב שבאותו הדור היו שלושה חכמים שהיו ראויים לחיבור השולחן ערוך, אך:
"הסכימו מן השמים ותינתן דת ע"י מרן הקדוש מפני ענוותנותו היתרה, וכאשר נראה מספריו הקדושים... וכמו שכתבנו בחלק א' (בערך מורינו הרב יוסף קארו) דאין דרך מרן לספר בגנות מי שפוסק דלא כוותיה, ומשנתו היתה משנת חסידים..."
הא למדת, שהדבר היחיד והעיקרי שציין הרב חיד"א כדי להגדיר את גדולתו וקדושתו של מרן, הוא שאיננו מזלזל באחרים. ומדורם של תנאים ודורו של מרן, לדורנו אנו...
כיום, קם דור חדש אשר לא ידע את יוסף, וכביכול בשם הוראות מרן זצ"ל מזלזלים במאות חכמים ורבנים המקיימים את הוראת מרן כפי שניסחה גאון עוזינו הרב חיד"א זצ"ל:
"דאין דרך מרן לספר בגנות מי שפוסק דלא כוותיה, ומשנתו היתה משנת חסידים".
וכשבשו"ע פסק שבא"י נהגו שלא לברך על ההלל (או"ח סי' תכ"ב), מרן מעולם לא התכוון לומר שקהילות שלמות על מאות ואלפי חכמיהם שנהגו כפי פסקיהם של עשרות גאוני עולם, לברך על ההלל, שיפסיקו ממנהגם. חכמים אלו, הרב עוזיאל והרב משאש, וההולכים בדרכם, לא ניסו מעולם לקדם מטרה, חשובה ככל שתהיה, ע"י שזלזלו במי שפוסק אחרת מהם.
ובלשון ציורית נתאר זאת כך: לו מרן הרב יוסף קארו, היה קיים בתחיית המתים לשעה קלה, והיינו שואלים אותו, האם רוב רובן של קהילות ישראל (אשכנז, מרוקו, וכמעט כל קהילות ספרד מלבד יהודי תימן) שנהגו לברך על ההלל בראש חודש, האם ימשיכו לאחוז במנהגם או שיבטלוהו בעקבות דבריו בסי' תכ"ב? לדעתו של מרן הגאון הרב שלום משאש זצ"ל, אין ספק שתשובתו תהיה בערך בלשון הזאת: וכי כתבתי את השולחן ערוך כדי לזלזל במאות ואלפי חכמי ישראל וגאוני עולם שהנהיגו קהילות של מליוני יהודים ברחבי תבל? הרי כל ימי הקפדתי שלא לזלזל במי שלא פוסק כמוני! וכל מה שכתבתי בשולחן ערוך, הוא רק לקהילות שלא היה להם מנהג ברור ומסורת של דורות בפסיקה ההלכתית!
ודמות ראיה לדבר זה ולשיטתו של מרן, הוא מה שהובא ע"י תלמידו של מרן, הרב משה גלאנטי, והדברים הובאו בשו"ת מהר"ם גלאנטי (סי' קכ"ד), ושם הרב שלמה נרבוני שואל את הרב משה גלאנטי לגבי צורת האות "כף סופית": האם לכותבה בזוית כפי המנהג הקדמון, או "עגולה למעלה" כפסק השולחן ערוך, וכן האם לכתוב בגט את המילה "בנפשיכי" בשני יודי"ן כפסקו של רבה של צפת דאז הלא הוא מרן הרב יוסף קארו (בשו"ע אה"ע סי' קכ"ז: "בנפשיכי, נהגו לכתוב בב' יודי"ן". וברמ"א: "אם כתב חסר, כשר"), או לכתוב את המילה בנפשכי ביו"ד אחת, כמנהג הקדמון בצפת?
ותשובת מהר"ם גלאנטי היא: "...והנה בחייו (של הרב יוסף קארו, שהיה הרב בצפת) בהיותי בן כ"ב שנה, נתן לי רשות לדון בגיטין וקידושין, ואמרתי לו: אדוני! אינם כותבים שום גט בעיר הזאת (צפת!) כי אם ביו"ד אחד, "בנפשכי", והיא מחלוקת בין הפוסקים. ואמר (הרב יוסף קארו לרב משה גלאנטי, תלמידו):
"הס! שלא להזכיר. יעשו כמו שנוהגים (בצפת), שלא להוציא לעז על גיטין הראשונים, חלילה, ואנו עושים פה (בצפת, בעירו של הרב יוסף קארו מחבר השו"ע וע"פ הנחייתו), היפך מה שכתוב בשולחן ערוך!"
ולמעשה, בארץ ישראל מאז ומעולם היו עדות שונות ומנהגים שונים, ומעולם לא היה מנהג אחיד כמרן. בפרט בימינו אנו, שיש אשכנזים ספרדים ותימנים, ובתוכם עוד חלוקים לפלגי פלגים, הכיצד אפשר לומר שא"י אתריה דמרן. ואפילו הגר"ע יוסף שמצהיר בכל עת שנוהג כמרן, חלק עליו בעשרות מקומות כנ"ל, וא"כ הכיצד א"י אתריה דמרן.
וכאשר קהילות רבות הגיעו לארץ ישראל, שלא היה בה מנהג אחיד, הרי בזה שייכים דברי מרן בשו"ת אבקת רוכל (סי' ל"ב): "אפי' רבו באותה העיר קהלות שנוהגים כהרא"ש וזולתו אינם יכולים לכוף למיעוט הקהלות שנוהגים כהרמב"ם ז"ל לנהוג כמותם, וליכא משום לא תתגודדו דהואיל וכל קהל נוהג כמנהגו הראשון הוה ליה כשתי בתי דינים בעיר אחת". ובאותה תשובה מדובר על קהילות רבות שהגיעו למקום אחד, כאשר אירע בארץ ישראל במאה השנים האחרונות, והשו"ע פסק שכל קהילה תמשיך במנהגה, גם אם היא מיעוט.
וכן הביא בספר מגן אבות (עמ' תקס"ו, ראה שם באורך), שנחלקו בזה מרן השו"ע והמבי"ט, בתשובה שנדפסה בשו"ת בית יוסף (דיני כתובות ב'), האם הבאים מארצות ספרד צריכים להתבטל למנהגי תושבי הארץ המסתערבים, והמבי"ט טען "הרי המנהג של תושבי הארץ הוא קבוע גם עלינו", ומרן השו"ע השיב לו "אין מנהג ארצות תולדות אבותינו בספרד כן", והוסיף "שאפילו אם היה מתברר שאיזה בית דין קבוע נהג במדינה זו כמה פעמים.. כמנהג תושבי הארץ, לא היה מנהג תושבי הארץ קבוע עלינו, אלא אם כן נתפרסם הדבר לכל הקהילות", ומה נענה כיום שיש קהילות רבות בארץ ישראל וכל קהילה עם דינים ומנהגים משלה ולא בטלה ברוב. והספרדים רבים על האשכנזים, ומבין הספרדים קהילת המרוקאים היא הגדולה ביותר. וע"ז כתב מהר"ם קורדובירו (נדפסו דבריו שם לאחר דברי רבי יוסף קארו) "ומה שכתב שאנו נגררים אחר מנהג תושבי הארץ, אדרבה אנו רואים דתושבי הארץ בטלי אגב הבאים מארץ מרחק הספרדים, שהם רוב דמינכר עד שתושבי הארץ אדרבה בטלי לגבייהו".
ובנותן טעם לצטט דברים אחדים ממה שכתב הגאון רבי אליהו אברז'ל שליט"א, ראש אבות בתי הדין בירושלים עיה"ק, בספרו דברות אליהו (חלק ז' סי' א'), על חשיבות מנהגי אבותינו: "הנה מודע לבינה שמאז עלות נר המערב הגאון הגדול מרנא ורבנא המאור הגדול צדיק יסוד עולם חסידא קדישא הרב שלום משאש זצ"ל, הרב הראשי וראב"ד דעיר הקודש ירושלים ת"ו... היה אומר שאין לבטל שום מנהג, ולא טובים אנו מאבותינו, וכל גדולי מרוקו לדורותיהם זה מאות בשנים, אף אחד לא הרהר לבטל שום מנהג, וק"ו אנן יתמי דיתמי, דאין לנו רשות לבטלם ולא לשמוע לשום חכם בזה, יהיה אשר יהיה".
"וכדברים האלה כתב הגאון המפורסם ראב"ד לעדת המערבים, הרב אליעזר בן טובו זצ"ל, בספרו פקודת אלעזר (או"ח סי' קל"ג) וזה לשונו, דאין לנו לשנות המנהגים שנהגו אבותינו הקדושים חסידים ואנשי מעשה, ועל כיוצא בזה אמרו הנח להם לישראל, אם אינם נביאים וכו', ואפילו סתם מנהג אין שומעים לו (לבטלו) ואין לחלק בין מנהג למנהג כו', ואפילו יהיה ספק בדין, כיון שכבר נהגו ונעשה ברבים, אין בידינו לבטל המנהג".
"ועיין עוד לגאון שו"ת קרית חנה דוד (חלק א' יו"ד סי' י"א) וזה לשונו, ומכאן תוכחה מגולה שלא יקל אדם במנהג שנהגו בית ישראל, הגם שיראה לו שאין באותו מנהג שום טעם, יאחז במעשה אבותיו, ולא יהיה חכם בעיניו, שאם הוא נראה ריק הוא מכם, ובוודאי כי לא לחינם הוקבעו, כי הראשונים היו בקיאים בכל דבר, צופים אמרום ויסדום ביסוד מוסד".
"עיין בשו"ת לב חיים להגר"ח פלאג'י (ח"ב סי' ט') וזה לשונו.. לא לעבדים ולשפחות נמכרנו ליטוש תורת אמנו, ולערבב ולבלבל סדר תפילתנו שנתגדלנו עליו מנעורינו עד עתה, או כדי לשנות מנהג הקדמונים אשר נחלו לנו זקנינו וחכמינו, כי ידוע לכל יודעי דת ודין כי לכל מנהג [=נוסח] מלאך ממונה וחלון ברקיע לקבל תפילות, וכל המשנה ממנהג אבותיו ומסבב נחלה ממטה למטה אחר, יורד מטה מטה, עד שאמרו כל המשנה ידו על התחתונה ועובר על לא תיטוש... ולא רק בנוסח התפילות עצמן נאמר אלא בשינוי איזה מנהג שיהיה, אפילו מכוער הרבה משל הקדמונים. עושה חדשות בעל מלחמות".
"ובשו"ת בית יהודה (עייאש, ח"א סי' ס') כתב וזה לשונו, ולא ראינו ולא שמענו מי שפוצה פה ואפילו לחשוב שום מחשבה לשנות שום מנהג מהמנהגים הקבועים, דכל דבר ודבר יושב על עיקרו ויסודו יתד שלא תמוט, וכל המשנה ידו על התחתונה... וזאת תורת האדם השלם לאחוז במעשה האבות ולא יטה ימין ושמאל, ולכן כל מורה צדק סמך ידו בחזקה לחזק במסמרים מנהג מי שקדמו, ובדרך זו אנו דורכין מעתה ועד עולם".
"וכן דעת הגאון רבי רפאל ברוך טולידנו זצ"ל ראב"ד מקנס, והגאון האדמו"ר ראב"ד תפיללת ואגפיה, הגאון רבי ישראל אבוחצירא זצ"ל, שנזפו במי שלא שמר על מנהגי אבותיו, כגון מי שלא ענה ברוך הוא וברוך שמו על ברכה שהוא יוצא בה ידי חובה, או שהניח תפילין בתשעה באב בבוקר, בניגוד למנהג ולדברי מרן בשו"ע".
"ותימה גדולה דראינו אפילו באתרא דמרן בעיר צפת דנהגו בהרבה הלכות דלא כפסק בשו"ע, עיין ויקרא אברהם קונטרס מקום שנהגו (אות ג') ובשו"ת מנחת שלום (חלק ז' סי' ב') שמנה מעלה ממאה דברים בארבעת חלקי השו"ע דנהגו דלא כמרן השו"ע, אלא ודאי דבמקום מנהג, המנהג במקומו קיים, ולא לבטלו, שכן הוא דעת מרן כפי דאמרינן, במקום שיש מנהג ישארו במנהגם".
"ומעתה כמה תוכחת מגולה לחדשים מקרוב באו ובמצח נחושה ופני אבותיהם וזקניהם ירהבו וילבינו, לפגוע בגדולי תורה אשר הנהיגו ונהגו כן את עדתם מימי קדם, ונוטשים תורת אמם ומבזים כבודה, ולא עוד אלא יש כאלו שעשו סידורי תפילה ומחקו והוסיפו וחסרו כפי ראות עיניהם, כאילו הם אנשי כנסת הגדולה, דבר אשר לא יעשה, ואין זה אלא רמות רוחא לשנות את המקובל מדורי דורות מסברות מדומות, מי נתן רשות לאנשים כאלו להעיז ולשלוח יד, ובמיוחד בנוסח התפילה וברכותיה, שכן דרכם של המתחדשים שהעיזו לשלוח יד בנוסח רחמנא ליצלן, שרצו להיות מדקדקים וחכמים יותר מקודמיהם".
"אשר על כן, כל עדה תמשיך במנהגיה ולא לשנות מאומה, דהמשנה ידו על התחתונה, וכבר אמרו פוק חזי מאי עמא דבר (ברכות מ"ה), ובגמ' פסחים (ס"ו) הנח להם לישראל, אם אינם נביאים בני נביאים הם... המורם מכל האמור דאסור לבטל שום מנהג בעם ישראל, וקל וחומר נוסחי התפילה, שהיום יבטל מנהג אחד ולמחר יבוא לבטל עיקר התורה ותשתכח תורה מישראל".
|
|
