לפנות בוקר אחד צנח לו בית המקדש השלישי מהשמים. זה מה שקרה מיד לאחר מכן
———-
בדיעבד, שעשעה את עזרא העובדה שהדבר הראשון ולמעשה היחיד שעליו חשב בדקות הראשונות היה שהנה באה לסיומה מחלוקת ענקים בין הרמב"ם ורש"י.
השעה הייתה ארבע ועשרה לפנות בוקר, ועזרא, המנקה המסור והצנוע של רחבת הכותל המערבי בשלושים השנים האחרונות, ירד כבכל לפנות בוקר במדרגות היורדות מהרובע היהודי לרחבת הכותל. וכבכל בוקר, גם הפעם נעמד לרגע אחד על המדרגה העליונה, לקח מלוא ריאותיו אוויר והביט קדימה לעבר הרחבה החשוכה והשוממה כמעט לחלוטין, וכשצינה קלה מרעידה את כתפיו הרים ראשו לעבר הר הבית, שבראשו ניצבת כיפת הסלע המוזהבת, המוסלמית, המתריסה.
רגע לפני פליטת האנחה הרגילה על השועלים שהילכו בו וההליכה הנמרצת לכותל, מוחו של עזרא קלט פתאום שכיפת הסלע אינה נמצאת שם. במקומה ניצב לו מבנה מפואר בעל צורה ייחודית שעזרא הכיר היטב משלל פרסומים, עלונים ואילוסטרציות.
בית המקדש השלישי.
"רש"י במסכת סוכה מ"א עמוד א' למטה בשורות הרחבות", מלמל עזרא כשעיניו הקרועות לא יכולות להתיק את מבטן מהמבנה החדש שצץ בין לילה, "אבל מקדש העתיד שאנו מצפין בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבוא משמים". עזרא לא זכר כמה זמן עמד שם, רגליו ממוסמרות למדרגה העליונה ומבטו ממוגנט קדימה, אבל ברגע הבא שהוא זוכר כבר האירה השמש באור יקרות.
בית המקדש עדיין עמד שם, מבהיק בלובנו ואדיר במימדיו. סביב עזרא, וברדיוס של כמה קילומטרים טובים, עמדו להם דוממים והמומים עשרות אלפי אנשים, שכמו עזרא פשוט הביטו בבניין ולא הצליחו לומר מילה. הרחש היחיד היה של רחפנים אינספור, שרשתות השידור מהארץ ומהעולם הספיקו להעלות לאוויר בכדי לתפוס כל זווית אפשרית ולהעביר למאות מיליוני אנשים בשידור חי את האירוע החדשותי הגדול ביותר מאז ומעולם. מקדש היהודים צנח לו באישון לילה מהשמיים, בנוי לתלפיות וחרישי להפליא.
הימים הבאים היו אינטנסיביים. ממשלת ישראל עשתה כל שלאל ידה להוכיח שאין לה קשר למה שאירע. מצלמות האבטחה שמתעדות את הנעשה בהר וסביבתו 24/7 השתגעו לגמרי ולא פעלו בשעות או בדקות שבהן התבצעו חילופי המבנים המהירים בהיסטוריה, אך העובדה שאך ערב קודם תועדו מסגדי הר הבית במצלמותיהם של תיירים ומתפללים רבים סייעה לנרטיב הישראלי ומנעה לעת-עתה מלחמת עולם עם העולם הערבי.
אבל ההתרחשות המעניינת יותר התקיימה בתוך העולם היהודי. קבוצה קטנה יחסית של שוחרי בית המקדש התייחסו למה שאירע בטבעיות כמעט אגבית. ידענו שזה יקרה, אמר הדובר שלהם למאות כתבים שהקיפו אותו כשהוא אוחז בגדי המיועד להיות קורבן העולה הראשון מאז שנת 70 לספירה, פחות משנה איך הדבר קרה, עכשיו יש בית מקדש ואנחנו עולים אליו לחדש ימינו כקדם.
מהר מאוד התברר שהדבר אינו פשוט כלל וכלל. התארגנות מהירה של "תנו לחיות לחיות" יצרה משמרת מחאה של מאות אנשים שחסמו את אפשרות העלייה להר הבית ולבית המקדש. "לא ניתן לכם לקחת אותנו אחורה לימים אפלים של קורבנות חיים המועלים על מזבח לכבוד איזה אל דמיוני", צעקו המפגינים בגרון ניחר, וחלקם אף כבלו את עצמם לשער הכניסה היחיד שאפשר לעת-עתה עלייה להר המחודש.
כתב מגזין באולפן שישי הכין כתבה שעסקה בפן האדריכלי של המבנה החדש, ושמסקנתה הייתה ברורה – לא ניתן לעשות בו שימוש. הסיבות היו מגוונות. ראשית, ביורוקרטיות: באופן שאולי לא היה מפתיע יחסית למה שהתרחש, הבניין לא הספיק לקבל את האישורים הנדרשים. גורמים במערך כיבוי האש ציינו כי הם לא רואים דרך לאשר בניין שבו בוערת אש תמיד, וחברת הביוב העירונית הודיעה כי לא תוכל לחבר את אמת המים המפורסמת, שניקזה את שאריות הדם מהמזבחות והגיעה עד לנחל קדרון, לפני שייבנה בנחל מתקן טיהור ראוי לשמו שלא יזהם את האזור. עוד נדונו בכתבה סגנון הבנייה הברוטלי שלא משתלב בנוף, ובעיות הנגישות בבניין שהוכיחו כמובן שוב כי היהדות אינה מתחשבת באחר ובחלש.
אם על הקשיים הללו עוד היה ניתן להתגבר, היו אלו המחלוקות ההלכתיות שפרצו ושהפכו את ירושלים למוקד עלייה לרגל לכל מי שרוצה שדעתו התורנית תישמע. והו, היו אלפים כאלה. כל פרט ופרט במעשה היומיומי של בית המקדש היה פתח לאינספור דיונים, מריבות והשמצות שהסתיימו בפשקווילים ארסיים על ההוא שמתכנה רב ומעוניין לטמא את הבניין הקדוש בכלים שכבר הוכנו מראש מעשה ידי אדם, ועל ההוא שפורץ גדר נוראה בלב בית השם כשהתיר להזיז את מסך העזרה באמצעות גלגלת הידראולית.
לא חלפה יממה והוויכוחים התרחבו לכל רוחב ואורך הקשת היהודית. בין השאר נדונו בצעקות רמות סוגיות כמו מהו מקומן של נשים בבית המקדש השלישי, והאם רק עיתונאים כהנים יוכלו לסקר את הנעשה בעזרת הכוהנים.
חודש אחרי שבית המקדש השלישי הופיע פתע פתאום, הוא נותר שומם וריק. שועלים כבר לא הילכו בו, אבל בניו האהובים של הקב"ה לא הצליחו להגיע לשום הסכמה בנוגע לתפעולו. רק על דבר אחד הסכימו כולם. עזרא, המנקה המסור והאהוב של רחבת הכותל המערבי בשלושים השנים האחרונות, יכבד גם את רצפת בית המקדש ויאבק את עמודיו, לפחות עד שתתכנס הוועדה שתחליט על סדרי הבית.
חלפו עשרים ואחת שנים בדיוק. ואז, בוקר אחד, עזרא נפטר. הוא נפח את נשמתו ממש כשסיים את עבודתו היומית בניקוי בית המקדש, שעדיין עמד ככלי אין חפץ בו, תוצאה של חוסר הסכמה מתמשך בין פלגי העם השונים איך לעשות מה בבית הגדול והנורא שקיבלנו מהקב"ה במתנה. המילים האחרונות שלחש היו תחינה להשם: "זכיתי לחזות בהתגשמות חלום כל הדורות. אבא, תעשה שבניך ידעו סופסוף לעשות עם החלום הזה את הדבר הנכון".
הטור השבועי במקור ראשון
קישורנשלח מהאנדרואיד שלי
