נתניהו הוא צל חיוור של עצמו - וזה עוד יכול לחזור לחרדים כמו בומרנג
ב-2003 היה נתניהו "הצורר הגדול של החרדים" אחרי שכשר אוצר פגע בקצבאות - אך שלח אותם לשוק העבודה ■ מאז 2009 הוא בנה ברית אסטרטגית עם החרדים - וכיום הוא מוכן לשלם להם כל דבר ■ רק ששכרון הכוח של החרדים מתעלם מכך שמי שמשלם את החשבון הוא הציבור החילוני
מירב ארלוזורוב בדצמבר 2022
ישראל בכר, אחד היועצים הפוליטיים הבכירים בישראל, שבר לפני שנה וחצי שתיקה. הוא עשה זאת אחרי שהודלפו הקלטות סתר שלו משמיץ את יו"ר כחול לבן בני גנץ, הדלפה שיוחסה כמובן למקורבים לקמפיין הליכוד. בכר ראה את המוניטין שלו ואת פרנסתו מתאיידים, והסכים בפעם הראשונה לדבר.
בין השאר, הוא סיפר לחדשות ערוץ 12 על הפגישה הראשונה שלו עם בנימין נתניהו, לפני בחירות 2009, שבה התווה עבור נתניהו את "אסטרטגיית הגוש". "אמרתי לו, תראה, בלי החרדים אנחנו לא מגיעים לראשות הממשלה, שיהיה ברור. אז התגובה הראשונית שלו היתה: 'אני מעדיף לא להיות ראש ממשלה, ואני לא נותן קצבאות עוד פעם'. אז אמרתי לו, 'אתה לא תהיה ראש ממשלה'... כעבור יומיים הוא מתקשר אליי, אומר לי, 'טוב, צריכים לפתור את העניין'. הוא הבין בסוף שכדי לבנות את אסטרטגיית הגוש, החרדים הם חלק מרכזי בתוך העניין".
בלי עדים נוספים, אי אפשר לשפוט את אמינות הדברים, ואם בכר מתרברב ולוקח לעצמו קרדיט - בניית אסטרטגיית הגוש - שאינו מגיע לו. עם זאת, התיאור שלו מספק הסבר למהפך החד שעבר נתניהו - בין עמדותיו כשר אוצר ב-2005-2003, לבין עמדותיו כראש הממשלה מ-2009 ואחריה. זהו המהפך בין שר אוצר ממלכתי, שהעז לקבל החלטות קשות ולא פופולריות, ופגע קשות בקצבאות לחרדים, לבין ראש ממשלה ציני שמוכן לשלם כל מחיר כדי להישאר בשלטון - בראש ובראשונה הוא כורת ברית עם החרדים, ונכנע לכל דרישותיהם.
נתניהו של 2003 היה "הצורר הגדול של החרדים". שורת הקיצוצים שהוביל בתקציב המדינה, תחת הסיסמה של "השמן ממוטט את הרזה", כללה פגיעה קשה בקצבאות שמהן התפרנסו החרדים, ובעיקר ביטול חוק הלפרט, שהעניק למשפחות עם חמישה ילדים ויותר קצבאות ילדים מנופחות. הקיצוצים של נתניהו, על פי הערכות, עלו למשפחות החרדיות באובדן של 1,500 שקל בחודש - מכה אנושה, שהתוצאה שלה הייתה מעוררת השתאות.
"כשקיצצתי קצבאות כמעט מתתי פוליטית": כך הסביר נתניהו מדוע נכנע לחרדים
מכירת החיסול של נתניהו: בתי הספר החרדיים אטרקטיביים יותר מהממלכתיים
פסקת ההתגברות היא רק הסחת דעת: הקרב האמיתי הוא על מערכת החינוך
החל ב-2003 ואילך הסתמנה תפנית בתעסוקת חרדים, גברים ונשים, כשהגברים החרדים זינקו משיעור תעסוקה של כ-35% לכ-40% תוך כמה שנים, ולהתייצבות על כ-50% כיום. כל הטענות שהחרדים מוכנים להיהרג באוהלה של תורה, ושאף תמריץ כלכלי לא יגרום להם לעזוב את הכולל, הוכחו ב-2003 כלא נכונות. כאשר אין להם ברירה, והמדינה מקצצת להם בהטבות - החרדים יודעים לצאת לעבוד.
מהלך הקיצוצים ב-2003, שנעשה בשל המשבר הכלכלי הקשה של האינתיפאדה השנייה, היה הישג כלכלי וחברתי מפואר של נתניהו. בזכות תעוזתו הוא גם ייצב את כלכלת ישראל, וגם חולל שינוי חברתי קריטי בקרב החרדים.
גם עבור החרדים זה היה אירוע מכונן. אחת המסקנות החשובות שלהם היתה שהם מתחו את החבל יותר מדי עם חוק הלפרט, שקבע מנגנון של קצבת ילדים עולה ככל שיש יותר ילדים במשפחה (הפוך להיגיון הכלכלי - ההוצאה על כל ילד נוסף פוחתת, ולא עולה), כך שילד חמישי ויותר קיבל קצבה חודשית של 850 שקל, לעומת 150 שקל לילד הראשון. אי אפשר היה להסתיר שהחוק, שקודם בידי המפלגות החרדיות בהסכמתה של ממשלת ברק, נתפר למידותיהן של המשפחות החרדיות, והיה לא הוגן בצורה קיצונית. במידה רבה, החרדים "השתינו מהמקפצה" עם חוק הלפרט, והורדת קצבאות הילדים תוך שנתיים, לרמה שהייתה נמוכה מזו שקדמה לחוק, הייתה תגובת הנגד הציבורית לכך.
זיכרון קצר, אובדן רסן ונקמנות
רק ש-20 השנים שחלפו מאז השכיחו את מרבית הלקחים ההיסטוריים מאותו אירוע. נתניהו, כבר ב-2009, הפך את עורו, ומשר אוצר ממלכתי נהפך לראש ממשלה ציני וחסר מעצורים, שמוכן לשלם לחרדים כל דבר ובלבד שיישארו בעלי בריתו. כיום הוא צל חיוור של עצמו, ראש ממשלה חלש, סחיט ולחיץ, שנכנע לחרדים באופן מוחלט.
נתניהו יודע שהוא מקבל החלטות הרסניות לעתידה של ישראל - ההיסטוריה האישית שלו הרי מוכיחה שהדרך להזניק את כלכלת ישראל היא דווקא ללחוץ על החרדים, ולא להיכנע להם - אבל הוא אינו מסוגל יותר לרסן את בעלי בריתו. כבנו של היסטוריון, הוא בוודאי מודע לכך שההיסטוריה תשפוט אותו על הציניות והרפיסות שלו, אבל אין בכוחו יותר להשתנות.
הבעיה הקשה לא פחות היא הזיכרון הקצר של ההנהגה החרדית, שהלקח המר של חוק הלפרט נשתכח ממנה. החרדים מותחים היום את החבל ברמות שמגמדות את חוק הלפרט. תוספות התקציב למערכת החינוך החרדית, כפי שנחשף השבוע ב-TheMarker, מביאות לכך שהתקציב לתלמיד בשתי הרשתות החרדיות הגדולות - החינוך העצמאי של יהדות התורה ומעיין החינוך התורני של ש"ס - יהיה גבוה מזה של תלמיד בחינוך הממלכתי.
בכך, העיקרון של חוק חינוך ממלכתי מ-1953, שאיפשר את קיומם של זרמי חינוך שאינם ממלכתיים, בתנאי שיהיו נחותים תקציבית לחינוך הממלכתי, נדרס. המדינה תממן מעתה ביתר בתי ספר שאינם מפוקחים, אינם מלמדים ליבה, אינם מדווחים אפילו על מצבת המורים שלהם, וכבר היום חשודים כמי שעוברים על כללי התקצוב של משרד החינוך.
ה"השתנה מהמקפצה" שוברת כיום את כל השיאים, לרבות הדרישה לניתוץ בג"ץ - כדי שחלילה לא יעצור את הזרמת הכספים הזו בטענה לחוסר שוויון; והדרישה שיבוטלו כל היעדים לגיוס חרדים לצבא - בלי מורא בג"ץ אפשר להבדיל בין דמם של החרדים לדמם של כל השאר - ולרבות דרישות שעולה מהן ניחוח של שחיתות אישית. כך, הדרישה שתקציבי הסכם השכר אופק חדש ישולמו לרשתות החינוך, ולא למורים - על אף שמדובר בהסכם שכר בכלל. כך גם הדרישה שהחרדים יוכלו לפתוח כיתות לימוד ובתי ספר כאוות נפשם - ונזכיר שבתי הספר החרדיים הם מפעל ג'ובים, שנשלט בידי המשפחות החזקות במגזר.
רשימת הדרישות החרדיות היא כל כך מופרזת, שעולה ממנה תחושה של אובדן רסן ושל נקמנות, בבחינת "אנחנו נראה עכשיו לחילונים מה זה". רק ששיכרון הכוח הזה מתעלם מהעובדה הפשוטה שהצ'ק לתשלום מוגש לחילונים, וכמו במקרה של חוק הלפרט - בעל המאה הוא גם בעל הדעה. תגובת נגד ציבורית עוד עשויה להגיע, ובמקרה כזה ניסיונות ההתחמקות של נתניהו - שנבהל מהפרסום ב-TheMarker ומנסה לפרוש את תוספת התקציב למערכת החינוך החרדית על פני שלוש שנים, בתקווה לעוור כך את עיני הציבור - לא יועילו.
רפיסותו של נתניהו אינה רק מול החרדים, אלא גם מול כל לחץ ציבורי עיקש - כמו בתגובתו המבוהלת למחאה החברתית של 2011 - ולכן לחץ כזה ייאלץ את נתניהו להיות שוב מי שמרסן את התיאבון המוגזם של החרדים. הפעם, דווקא מתוך חולשה.
לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:
