מונולוג כאוב של מאוכזב מנתניהו ומרוטמן בשם 'חיים'
ככה אני מרגיש היום, זה כנראה לא יעבור לי.
בנימין דה-גול נתניהו נכשל בדה-קולוניזציה של ישראל.
את הילדים שלי לא אשלח לצבא, זה לא צבא העם, זו לא המדינה שלי, זו המדינה שלהם. הגירה היא אופציה שאני שוקל.
אם אתה חייל גולני, גבעתי, מג״ב דע רק זאת, אתה לא מגן על הבית, אתה מגן על אוליגרכיה שלא היססה לאיים במלחמה נגדך.
אם אתה אזרח, הפתק שלך בקלפי לא שווה מאום, הדמוקרטיה מתה, לא בחושך, אלא לאור היום.
חזינו בהפיכה צבאית, חזינו בממשלה פחדנית, חזינו בכל הסיוטים כולם מתגשמים, כציבור לא עשינו כלום ולכן לא מגיע לנו כלום.
תמיד שאלתי את עצמי, כיצד אבי, איש חזק וחכם הסכים לאפליה נגדו, הסכים לגזענות, הסכים להיות סוג ב׳.
הוא תמיד ענה, עם עבדים לא יוצאים למלחמה.
זה תמיד היה תירוץ עלוב בעני.
הוא צדק, עם עבדים לא יוצאים למלחמה.
אני לא בטוח שאמשיך לכתוב כאן, היתה תקווה לרגע, הניצוץ כבה.
אני צריך לחשוב על עתיד ילדי, זה לא הבית שלהם, זה כבר ברור לי.
למזלי, לי יש אופציות, המקצוע שלי נדרש בכל מקום, עקרונית אני בכלל לא עובד בישראל, גופי כאן, פרנסתי בסוף מערב.
לרובכם אין.
מצפה לראות אולי 100 איש בשבת, ורשאים בגטו שיצאו למחות.
אחר כך, לא יודע.
אלו היו הבחירות האחרונות שאני אטרח להשתתף בהם, אם אהיה כאן בכלל, בשביל פוליטיקאים כאלו, אני לא יוצא מהבית.
להתראות ישראל, שלום מדינת תלאביב.
 |
|
|
