15 דברים שאסור להגיד לתושבי העוטף

אדווה טרכטנברג פונתה מקיבוץ אור הנר שבעוטף עזה. כעת היא פונה לאוכלוסייה הדואגת והמחבקת בישראל, ומבקשת: יש כמה דברים שעדיף שלא תגידו לנו בתקופה הזאת

1. לא לשאול: ומה תעשו בסוף המלחמה? תחזרו הביתה? לעוטף? לקיבוץ? אף אחד לא באמת יודע. כולם מתגעגעים לבית, אבל אין לנו מושג.
2. אל תשאלו "איפה בעלך? מתי הוא חוזר? הוא בא לבקר?" הוא במילואים, הוא לא מגיע ואף אחד לא יודע מתי זה ייגמר.
3. אל תעשו להם זומים בנושא חוסן - הם יכולים ללמד קורסים בנושא חוסן. הם כן צריכים עזרה מול הביורוקרטיה ותשובות.
4. אל תגידו "אתם גיבורים" - הרבה פעמים הם לא מרגישים ככה.
5. אל תתקשרו כל הזמן. לרוב המפונים אין סבלנות לטלפונים. אבל תכתבו וואטסאפ, תציעו עזרה קונקרטית או סתם תכתבו שאכפת לכם.
6. אל תבקשו מהם לספר איך הם ניצלו - הם כבר עייפים ולא רוצים לחזור ולספר, כי זה אומר לחוות הכל שוב.
7. אל תציעו ניחומים: "לפחות לא נהרס לך הבית" - הבית אולי לא נהרס פיזית, אבל תחושת הבטחון והקהילה נפגעו קשות וזה חלק מהמושג "בית".
8. אל תשאלו מה הם עשו אתמול, היום, מחר, תחושת הזמן ומשמעות הזמן אבדו ואין שגרה.
9. אל תשאלו "אז איך במלון? האוכל טוב? יש בריכה?", הם לא באמת נהנים מהמלון ורק רוצים לבית, שאיננו.
10. אל תגידו: "לפחות המשפחה שלכם ניצלה" - כמו לניצולי אסונות אחרים, יש להם לפעמים רגשות אשם מול חברים שאיבדו בני משפחה וכולם דואגים לחטופים וכואבים את האבדן של חברים והקהילה.
11. זה שהם חוו זוועות לא אומר שהם יכולים לשמוע זוועות של אחרים - אל תשתפו אותם באסונות ואובדן של מישהו אחר.
12. אל תגידו "איזה מסכנים" - הם לא מרגישים גיבורים והם לא רוצים את התווית מסכנים.
13. אל תגידו: "תצאו קצת, תבלו", כולם נמצאים בתחילת תהליך של אבל קשה ואחרי הטראומה שחוו הם גם מפחדים לפעמים "לצאת אל העולם".
14. אל תגידו "היה שקט הלילה" אולי אצלכם היה שקט, אבל הם כנראה לא ישנו הרבה.
15. עוזרים למפונים? אתם נהדרים! הם רואים את זה והם אסירי תודה, אבל תעזרו כדי לעזור ואל תצפו מהם לפגוש אתכם ולהגיד תודה. לפחות לא כרגע.