כיון שהגיע דינו ליגזר, אמרו היאך תיפסק בת שירתו מלהחיות בה נפש כל חי? נמנו וגמרו שתהא היא מהלכת עוד מקצה עולם ועד קצהו, בה יקבלו פני שבת המלכה, ועמה יסבו לענג הנפש. בה יריעו לחתן לעת חופתו, ולצליליה ינוחם השרוי באבלו.

והנה זה הפלא מגיע לשנתו השלושים, ועודנו זורם בעורקיו של העם כיום שבא לעולם, בציבור וביחיד, בשמחה ובתוגה, במיצר וברווחה.

כי זו השירה יש והולדתה בין רעים, ויש שמקורה במקום בו זולת לא העז לבקר. יש והיא נושבה במקום בו חדלה רוח, או לחמם הלבבות בכפור החיים.

והוא, שמעולם לא היה סבור ליטול שכר למפעליו. שגור היה על לשונו: שירו מניגוני ככל שתחפצו, אך על ניגונים שלכם אל תקראו שמי.

כי ניגון שלו חוצב ממעמקי לב ההומה אהבת כל יציר נוצר וערבות לכל אשר עם ישראל נמנה. על דבר זה הקריב חייו וכבודו. כי לא עלה על דל מחשבתו לבנות לעצמו שם או תהילת עולם, אלא להאדיר שם אלוקיו.

אך כל הבורח מן הכבוד, הכבוד מרדף אחריו, אם בזה העולם ויותר בבא אחריו.