כואב הלב בואו להתנדב בעוטף

‏אני כותב את זה בכאב, אבל מרגיש שהגיע הזמן: ‏אני מאמין בציבור החרדי ובאמונה שלהם. שלנו. ‏אני מאמין בכך שיש לתקצב לומדי תורה שיגדילו אותה ויפארו אותה. אפילו מעבר לקצבאות הנוכחיות. ‏עם זאת, במלחמת מצווה (וקיום) שכזו, ציפיתי מהציבור החרדי להיות מהראשונים שיקומו להתגייס. ‏דווקא ככאלה שעוסקים בתורה יום וליל, אתם, אחיי החרדים, הייתם צריכים לרוץ לקרב. לרוץ למצווה כה גדולה וחשובה וגם אם אינכם ששים אילי קרב, או שעולם המלחמה זר לכם, הייתם צריכים להתגייס לעורף ולתמוך במאמץ המלחמתי. ‏איפה ״ואהבת לרעך כמוך״? ‏איפה ״עמו אנוכי בצרה״? ‏איפה מצוות ״מחיית עמלק״? ‏מתי בימי חייכם תהיה לכם ההזדמנות לקום וללחום למען העם והארץ הקדושה, אותה ארץ קדושה שמופיעה אלפי פעמים בגמרות שאתם לומדים בהן יום יום. ‏עד מתי אתם תשבו פה? עד מתי תראו את זעקת אחיכם עולה מן האדמה, מן התופת שבעזה, ותשבו בישיבות שלכם במזגן החימום וארוחת הצהריים? ‏איפה האחווה היהודית? ‏אם הרבנים שלכם לא מבינים זאת, הייתי מצפה מכל אחד ואחד מכם לקום ולעשות מעשה. לקום ולהיות שליח. ‏החילונים והציונות הדתית אינם לוחמי גרילה של הציבור החרדי. אינם עבדים שלוחי רסן שמחכים לפקודה מיושבי בית המדרש. ‏וכן, יש מיעוט חרדי שתורם ונמצא בזק״א וגם בצה״ל כלוחמים, אבל זהו מיעוט קטן מידי במלחמה גדולה מידי שמצריכה אחריות לאומית רחבה בהרבה. ‏ואני אומר בכאב רב, אם מלחמה כזו לא תזיז את הציבור החרדי מעמדותיו המתבדלות, אני לא רואה סיבה להמשיך לתקצב ישיבות גבוהות ולהמשיך את היחסים הפוליטיים איתם. ‏זה הקש. זה המבחן הגדול. ‏או שאתם חלק, גם אם במאפיין נפרד וייחודי, או שאתם בחוץ. מחוץ לשיח, מחוץ לתקציבים, מחוץ לרעות. ‏״ואהבת לרעך כמוך - כלל גדול בתורה״