מאמר שכתב מחמוד אבו רג'ב, עורך העיתון 'אל אחבאר'

חנן עמיאור.
קראתי מאמר מפתיע שכתב מחמוד אבו רג'ב, עורך העיתון 'אל אחבאר' היוצא לאור בנצרת. לפעמים מבט עלינו מבחוץ, בוודאי מבט כה קרוב, מבהיר לנו את מה שאנחנו מתקשים לראות על עצמנו בעצמנו. המלצת קריאה: הטבח השיב את היהודים לראשית הציונות "כשהחלו היהודים ללכת שבי אחרי חיי תפנוקים ומותרות בא פוגרום שהעירם משנתם ומדמיונות השווא של שלום עם החמאס. לפני שהגיעו לשלב שבו העיוורון יסנוור את עיניהם, בא מי שהעיר אותם מתרדמתם העמוקה והחזירם אל קרקע המציאות. אז אל תיראו ואל תחתו שוגה מי שסבור שהאסון שפקד את מדינת ישראל הוא תחילת הקץ שלה. האסון הזה מסמן, לדעתי, את ראשיתה של התחלה חדשה והוא מחזק ביתר שאת את ביטחוני בכך שמדינת היהודים לא תחדל לשגשג. הפוגרום הזה החזיר את ישראל (את היהודים) לנקודת ההתחלה, לראשית הופעתה של הציונות. הסיבה נעוצה בכך שהוא הזכיר להם את מעשי הטבח והפרעות שהיו מנת חלקם בכל קצוות תבל ובכלל זה בפלסטין לפני קום המדינה. היהודים, שהיו עד לראשית העת החדשה נטועים בעולם מסורתי של אמונה ושמירת מצוות, מצאו עצמם בעבר מובלים כצאן לטבח במקומות מושבותיהם. הם נהגו להרכין ראש, להיכנע למציאות, ולהודות לאל על הטובה ועל הרעה. בפורענויות המתרגשות עליהם ראו גזירת אלוה ממעל. ומובן שלא עלה על דעתו של יהודי מאמין להרהר אחרי גזירת הבורא. מציאות זו של שפלוּת ומסכנוּת הייתה גורלם עד שקמה התנועה הציונית, שביקשה לחלץ אותם מנרפוּתם ומחוסר האונים שאפיינו אותם ולשחררם משעבוד לדת ולהלכה, וזאת באמצעות המרת רוח ההשפלה וחוסר האונים ברוח של התנגדות והתקוממות, רוח של עמידה איתנה בפני אתגרים, התעמתות עם אויבים והגנה עצמית בעוז ובגבורה. *** הציונות הצליחה לנטוע את הרוח הזאת ביהודים בכל מקום שבו חיו. בהשראתה הם החלו לעזוב את הארצות שבהן חיו ולעלות לארץ ישראל. רוח גבורה פיעמה בקרבם והם היטיבו לעמוד בכל האסונות שניחתו עליהם והאתגרים הקשים שניצבו בפניהם. הסיסמא שנישאה בפיהם מכאן ואילך הייתה "לא עוד", כלומר - לא עוד מעשי טבח מהיום והלאה. חלפו הלכו להם הימים שבהם יהודים נטבחו כצאן, ונעשו בהם פרעות נוראיות ובכללן מעשי הרג של גברים, אונס נשים ושחיטה של כל מי שלא עלה בידיו לנוס על נפשו ולהתחבא, ממש כפי שעשה ארגון חמאס ב-7 באוקטובר 2023. בעיצומו של חג הפסח של שנת תרס"ג (1903), בוצע פוגרום ביהודי העיירה האוקראינית קישינב שהייתה אז חלק מהאימפריה הרוסית. נרצחו בו עשרות יהודים ומאות נפצעו, ויותר מ-700 בתים ומקומות עבודה הוחרבו. בתים ועסקים נבזזו ונשים נאנסו. שרד רק מי שהסתתר במחילות או ברח. זה היה הפוגרום שהניע את הרצל להגות את הרעיון להקים מדינה יהודית באוגנדה. לזאב ז'בוטינסקי, לעומת זאת, היו פרעות קישינב מקור השראה לרעיון ההגנה העצמית ומאבק המלוא העוז נגד אויבים ומתנכלים. לאחר סיום הפוגרום, שנמשך שלושה ימים, שבמהלכם התייסרו היהודים בעינויים לסוגיהם ובכלל זה מעשי התעללות, שלח הוועד היהודי באודסה את המשורר חיים נחמן ביאליק לקישינב כדי לרומם את רוחם. בביקורו שם היה עד להשפלה, לחולשה ולדלות שבהן היו היהודים שרויים. השורדים את התופת חשו לבתי כנסת להודות לאל על הנס שאירע להם. תפילת ההודיה שנשאו הקרויה "אב הרחמים" חוברה לאחר הפרעות שעשו הצלבנים ביהודים בשנת 1096, שבה החלו מסעי הצלב ובמהלכם נרצחו עשרות אלפי יהודים. ואין צריך להזכיר את הפרעות השונות שפרעו ערבים ביהודי הארץ: פרעות תרפ"ט (1929), שבהן נרצחו 133 יהודים; הטבח בכפר עציון ב-1948 שבמהלכו נרצחו מאה יהודים והיישוב במקום הוחרב כליל. עתה, בחלוף 75 שנה מאז הוקמה מדינת ישראל, ולאחר שהגיעה לרמה גבוהה של תחכום, אנושיות וציוויליזציה מפותחת, ביצעו רוצחי חמאס את הטבח הזה. *** כמה מדורשי רעתה של המדינה, המתנבאים ללא הרף על חורבנה והיעלמותה הקרובה, ראו בכך את תחילת קיצה של המדינה. זו היא לדעתם העת שבה יתממשו נבואות ההבל שלהם על אודות האבן והעץ שיפתחו את פיהם בהתקרב יום הדין ויאמרו: "הוי מוסלם, הנה יהודי מתחבא מאחורי, בוא שמחט אותו ושתה את דמו!". אולם האמת שונה לחלוטין. העם הישראלי, בפרט היהודים שבו, למגדול ועד קטן, התעורר כאיש אחד כשבקרבו מפעמת מחדש רוח של קוממיות והתנגדות, רוח גבורה ועמידה איתנה בפני האויב בעוצמה רבה יותר מאשר ב-1948 והמלחמות שבאו אחריה. אף אם יהודי הארץ החלו ללכת שבי אחרי חיי תפנוקים ומותרות, בא הפוגרום הזה והעירם משנתם ומדמיונות השווא של שלום עם החמאס. הם שבים עתה אל רוח ההתנגדות והעמידה האיתנה שנטעו בהם ז'בוטינסקי ואחרים. רוח הציונות הזאת החלה מפעמת בהם מחדש לאחר שרבים מן היהודים שכחו אותה, והיא עצמה החלה גוססת ופינתה מקומה לרוחות חדשות של "פוסט-ציונות". מן המאפיינים המובהקים לכך שמדינת היהודים מצויה בעלייה ובשגשוג הוא עוצמתה של השפה העברית, שלא חדלה להתפתח ולשגשג בפיהם של צעירים ומבוגרים, מקרב בניה ואף מי שאינם בניה. בניגוד לשפה הערבית, שמידרדרת והולכת. על אודות יהודי זמנו אמר אל-חַסַן בִּן חַ'אקַאן לפני כ-1,200 שנה את בתי השיר: יהודֵי הזמן הזה הִגיעו לתכלית תקוותיהם ונעשו מלכים. העוז בידיהם ואף הקניין. מתוכם באו יועצים ומלכים. בני מצרים, יעצתי לכם: התגיירו! שהרי אפילו כוכבי רקיע כבר התגיירו. הרי יהודֵי זמננו טרם הגיעו למעלה הזאת, אך הם בדרך אליה. ולפני שישכחו את הרוח שנשבה בהם כשהקימו את המדינה, ולפני שיגיעו לשלב שבו העיוורון יסנוור את עיניהם, בא מי שהעיר אותם מתרדמתם העמוקה והחזיר אותם אל קרקע המציאות. אז אל תיראו ואל תחתו."

היה מי שניסה להקים מושבה יהודית במדבריות מערב אוסטרליה לפליטי אירופה. שמו היה שטיינברג וחשש שבארץ ישראל המלחמות התמידיות עם הערבים ישחיתו את היהדות. אבל נראה לי שאנו במרחק של כמה שנים ממחוזות יהודיים באיזור מונסי וליקווד שיהיו עם רוב יהודי, לא עוד מדינה אבל סוג של שלטון עצמי 

אתה צודק שלך כאדם פרטי אין הרבה מה לעשות עם זה חוץ מלנסות לשכנע ולשנות עוד ועוד תפיסות של אנשים. ולהצביע בבחירות בצורה מושכלת למי שיש לו סיכוי לקדם את תפיסות הימין הביטחוני.
כי בסוף דעת הקהל, משפיעה מאוד על המנהיגים בקבלת ההחלטות.
אבל אתה הלכת צעד אחד קדימה, ואמרת שמכיוון שאנחנו רואים שהמנהיגים פועלים כפי שהם פועלים, אז סימן שתוכניות הימין הביטחוני אינן ריאליות משלל סיבות. ובעצם אין למנהיגים דרך לשפר את המצב דרמטית. ועל זה זעקתי כנגדך.

(כתבתי ימין ביטחוני בכוונה. להבדיל בין ימין משיחי לא-רציונלי לבין ימין ביטחוני רציונלי וריאלי).

בוודאי שמדינת ישראל לא *מבטיחה* את הישרדות העם היהודי.
השאלה אם מבחינה טבעית, היא מצמצמת את הסיכונים ל*הישרדות* העם היהודי, או לא.
כלומר, האם בגדול מדינת ישראל היא פרויקט נכון או לא. זה דיון אחר. ואכמ"ל.
רק אציין. שנשיא ארה"ב ביידן אומר כמעט בכל הזדמנות: "לולי מדינת ישראל, שום יהודי לא יהיה בטוח בעולם".
ואזכיר, שכתבתי שצריך לשאוף להקים עוד מדינת ישראל איפשהו ליד אוסטרליה או במקום מרוחק אחר, כדי לא לשים את כל הביצים בסל אחד..

קצת מתחיל להפוך לדו שיח של חרשים (יצא לי בטעות 'חרדים', פרוידיאני?)

נניח שאני מסכים, זה יעזור לנו? אילו היינו שנינו הקבינט הבטחוני ועל הדרך גם השופטים והפרקליטות והתקשורת וגם ממשלת ארה"ב - אולי היינו יכולים לעשות משהו בנידון. אתה אף פעם לא שחקן יחיד בשחמט הזה, זה שבנגביר/פייגלין/סמוטריץ' צועקים שנים לא עזר לנו, צריך להבין את מגבלות הכוח, ה'קונספציה' היא פועל יוצא, סיכום כולל של מרכיבי העולם כולו. לכן, להציע דרך פעולה קיצונית זה אולי חשוב וראוי אבל לא מבטיח פיתרון, כי היא לא לוקחת בחשבון את המציאות מחוץ לעזה ויו"ש, יש גם 'עולם' יש גם שמאל ויש 'שופטים' בירושלים...

אני יודע שאני מאריך ומטריח, אבל שוב - לקפוץ עכשיו ולהיאחז בעוד יותר דבקות בכוחי ועוצם ידי זה מגוחך. אני לא אומר שלא נכון להילחם בערבים בשיטות שהצעת, אבל הלקח הכי בולט הוא שכל הצבא שהשגנו, המדינה והציונות, לא הצילו אותנו ביום פקודה, וכבר היו לי על זה ויכוחים כאן בפורום כשאמרתי שהמדינה לא באמת מבטיחה את הישרדות היהודים והצלתם, אז גם אני יכול לומר שזעקתי שנים...

או לחילופין, אם היינו בורחים מפה כולנו לחו"ל..
אבל זה היה מייצר בעיות אחרות חמורות יותר וזה דיון נפרד בפני עצמו..

זה לא מה שההיגיון הפשוט אומר. ממש לא.
ההיגיון הפשוט אומר שהיינו יהירים ונרדמנו בשמירה וסמכנו על הזיות כמו "החמאס מורתע". 
מבחינה טבעית, בלי קונספציית "שקט יענה בשקט" ו"החמאס מורתע" ושאר ירקות מהסוג הזה. 
אז אפילו מאית מהאירוע הזה לא היה יכול לקרות.