ואהבת

ליקוטי מקובלים בנושא: מאהבת הבריות לאהבת ה' 14 מרץ 2023 עברית ליקוטי מקובלים בנושא: מאהבת הבריות לאהבת ה' 1. יש אהבה עצמית, ויש אהבת ה'. ויש בחינה ממוצעת, שהיא אהבת הזולת, שעל ידי אהבת הזולת באים לידי אהבת ה'. וזה שאמר ר' עקיבא "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה". (הרב"ש. 410. "אהבה עצמית ואהבת ה'") 2. אמר הלל הזקן להגר, שאמר לו, "למדני כל התורה על רגל אחת. אמר לו, מה דסני עלך לחברך לא תעביד, ואידך זיל גמור [מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, והשאר פירוש הוא לך ולמד]". משום שעל ידי אהבת הזולת באים לידי אהבת ה'. ואז כל התורה וכל החכמה נתונים בלבו. כמו שכתוב, אמר הקדוש ברוך הוא לישראל חייכם כל החכמה וכל התורה דבר קל הוא. כל מי שמתיירא אותי ועושה דברי תורה, כל החכמה וכל התורה בלבו. וענין יראה מבואר בהסולם, שהיא יראה שמא לא יוכל להשפיע לה', כי מדרך אהבה הוא שרוצה להשפיע לה'. לכן למי שיש אהבת ה', אז הוא רוצה להשפיע, שזה נקרא דביקות, בבחינת "ולדבקה בו", שעל ידי זה הקדוש ברוך הוא מוסר לו תורה וחכמה. נמצא שלִמֵד אותו על רגל אחת, היינו שעל ידי אהבת הזולת יגיע לדרגת אהבת ה', אז יזכה לתורה ולחכמה. (הרב"ש. 410. "אהבה עצמית ואהבת ה'") 3. ידוע שאי אפשר להגיע לאהבת ה' מטרם שאדם זכה לאהבת הבריות, שעל ידי "ואהבת לרעך כמוך", שאמר רבי עקיבא שזה כלל גדול בתורה. היינו שעל ידי זה האדם מרגיל את עצמו באהבת הבריות, שהיא אהבת זולתו, אז הוא מסוגל להגיע למדרגת אהבת ה'. ובזה יש לפרש מה שכתוב, "כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו", שהכוונה שרוח הבריות נוחה ממנו, שהוא עוסק תמיד באהבת הבריות, ומשגיח תמיד על אהבת זולתו, אז גם רוח המקום נוחה הימנו, היינו שיש לו תענוג בזה שעושה רוח המקום, היינו להשפיע לה'. מה שאין כן מי שעוסק באהבת עצמו, אז בטח שגם רוח המקום אינו נוחה הימנו. (הרב"ש. 270. "כל שרוח הבריות נוחה הימנו - ב'") 4. בהשתלם האדם באהבת זולתו ובהשפעה לזולתו בנקודה הסופית, ישתלם יחד עם זה באהבת השי"ת ובהשפעת נחת רוח להשי"ת. ואין הפרש בשניהם, כי כל הנמצא מחוץ לגופו, שהוא מחוץ לעניין תועלת עצמו - דין אחד לו, אם זה להשפיע לחברו, או להשפיע נחת רוח ליוצרו. וזה ששיער הלל הנשיא, אשר "ואהבת לרעך כמוך" הוא המטרה האחרונה שבמעשיות. כי הוא האופי והצורה היותר ברורה לאדם. ואין לטעות במעשים, שהרי הם מסודרים לעיניו, ויודע שאם מקדים צרכי חברו על צרכי עצמו, הריהו במדת השפעה, ולפיכך אינו מגדיר המטרה - "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". כי באמת הם היינו הך, כי גם את חברו הוא צריך לאהוב בכל לבבו ובכל נפשו ומאודו. כי כן מתבטא במלה "כמוך". כי את עצמו ודאי שהוא אוהב בכל לבבו נפשו ומאודו, ובהשי"ת יכול לרמות את עצמו. ובחברו הדבר פרוש תמיד לנגד עיניו. (בעל הסולם. "אהבת ה' ואהבת הבריות") 5. חז"ל לא דברו אלא בחלק המעשי אשר בתורה, המביאים לתכלית הנרצה מהעולם והתורה. ועל כן, כשאומרים מצוה אחת הכוונה ללא ספק מצוה מעשית. וזה ודאי כדברי הלל שהוא: - "ואהבת לרעך כמוך", אשר על ידי מצוה זו בלבד, יזכה למטרה האמיתית, שהיא - הדביקות באלקיו. והנך מוצא שבמצוה אחת זוכה לקיים כל המטרה והתכלית. ועתה אין כל קושיה מעניין המצוות שבין אדם למקום, כי המעשיות שבהם, יש להם גם תכלית זו של זיכוך הגוף, אשר נקודתה האחרונה היא לאהוב "את חברך כמוך", שהשלב המיידי הבא אחריו הוא הדביקות. (בעל הסולם. "אהבת ה' ואהבת הבריות") 6. נתן לנו הקב"ה מצוות בין אדם לחברו, שעל ידי זה האדם ירגיל את עצמו לעבוד לטובת זולתו, ועל ידי זה הוא יבוא למדריגה יותר גדולה שתהיה לו יכולת לעבוד גם לשם שמים. אחרת אפילו שהאדם עוסק בתורה ומצוות אי אפשר לו לעסוק לשם הקב"ה. נמצא לפי זה, אם הוא עוסק בתורה בלבד ולא בגמילות חסדים, נמצא שאי אפשר לו לעסוק לשם שמים, משום שחסרה לו הסגולה של אהבת זולתו. נמצא לפי זה הגם שעוסק בתורה ומצוות, אם אינו לשם שמים זה דומה כמי שאין לו אלוה, כי אם היתה לו באמת הרגשת אלקות בטח שהיה עוסק לשם שמים - אבל אם היה עוסק בגמילות חסדים, אז היתה לו הסגולה של אהבת זולתו, שעל ידי זה היה בא גם כן לידי אהבת ה', שהיה בידו כח לעשות תורה ומצוות לשם שמים. נמצא מזה, שהאדם צריך לעשות כח ועוצמה והתגברות במידותיו שיהפוך אותם שיהיו לטובת זולתו, שעל ידי זה יזכה אח"כ לעבוד עם אלו המדות לשם שמים. (הרב"ש. אגרת ס"ו) 7. אין תרופה לאנושיות, בשום פנים שבעולם, זולת אם יקבלו על עצמיהם, מצות ההשגחה, שהוא "השפעה לזולתו", כדי לעשות נחת רוח להשי"ת, בשיעור ב' הכתובים: האחד הוא - "ואהבת לרעך כמוך", שהיא תכונת העבודה גופה. דהיינו, ששיעור היגיעה, להשפעת זולתו, לאשרם של החברה, צריכה להיות, לא פחות מזה השיעור, המוטבע באדם, לדאוג לצרכי עצמו. ולא עוד, אלא שצריכים להקדים, צרכי זולתו על צרכי עצמו [...]. וכתוב השני הוא - "ואהבת את ה' אלקיך, בכל לבבך, ובכל נפשך, ובכל מאדך", שזוהו המטרה, המחויבת להמצא לעיני כל, בשעת היגיעה לצרכי חבירו, שהוראתו, שעושה ומתייגע, רק כדי למצוא חן בעיני הבורא ית', שאמר, ועושים רצונו ית'. (בעל הסולם. "השלום") 8. הרגש התפעלות, המגיע לאדם בעסק המצות בין אדם למקום, הוא שוה לגמרי עם הרגש ההתפעלות, המגיע לו בעת עסק המצות שבין אדם לחבירו. כי כל המצות מחויב לעשותם לשמה, בלי שום תקוה של אהבה עצמיית. כלומר, שאין שום הארה ותקוה חוזרת אליו, על ידי טרחתו זו, מתשלום גמול או כבוד וכדומה. אשר כאן, בנקודה הגבוה הזאת, מתחברים אהבת ה' ואהבת חבירו לאחת ממש. נמצא, שהוא פועל בזה שיעור מסויים של התקדמות, בהסולם של אהבת זולתו, בכל בני העולם בכללם. כי מדרגה זו, שאותו היחיד גרם במעשיו, אם מדה גדולה או מדה קטנה, סוף סוף נמצאת מצטרפת לעתיד, בהכרעת העולם לכף זכות, כי גם חלקו הוכנס ומצטרף שם להכרעה. (בעל הסולם. "הערבות", אות כ"ב) 9. עלינו לדעת, כי זה שניתן לנו ענין אהבת חברים, הוא ללמוד מזה שלא לפגום בכבוד המלך. פירוש, שאם אין לו רצון רק להשפיע נחת רוח להמלך, בטח הוא יפגום בכבוד המלך, שזה נקרא שמוסר קדושה לחיצוניים. ומשום זה לא לזלזל בכבוד של חשיבות של עבודת אהבת חברים, כי ממנה האדם ילמד איך לצאת מאהבת עצמית, ולְהִכָּנֵס לדרך של אהבת הזולת. וכישגמור את העבודה של אהבת חברים, אז הוא יכול לזכות לאהבת ה'. (הרב"ש. מאמר 13 "בא אל פרעה - ב'" 1986) 10. כל השכר המקוה מהשי"ת וכן מטרת כל הבריאה הוא דבקות השי"ת בסוד "מגדל מלא מכל טוב ואין לו אורחין", והוא מקובל לדבקים בו ית' באהבה. וזה ברור שתחילה יוצאים מבית אסורים שהוא יציאה מעור גופו ע"י השפעה לזולתו, ואח"כ באים להיכל המלך שהוא הדבקות בו ע"י הכונה להשפיע נ"ר ליוצרו. ולפיכך עיקר המצוות הם בין אדם לחבירו. והמעדיף מקודם את המצוות שבין אדם למקום דומה לעולה על מדרגה ב' מטרם שעלה על מדרגה הא', כי ברור שישבר את רגליו. (בעל הסולם. "כתבי הדור האחרון") 11. כשהם מתאספים, כל אחד יחשוב, שהוא בא עכשיו להמטרה לבטל את אהבה עצמית, היינו שלא יחשוב עתה איך למלאות את הרצון לקבל שלו, אלא יחשוב עכשיו עד כמה שאפשר רק על אהבת הזולת, רק על ידי זה הוא יכול לקבל רצון וצורך, שצריכים, לקבל תכונה חדשה שנקרא רצון להשפיע. ומאהבת חברים הוא יכול להגיע לאהבת הבורא, היינו שרוצה להשפיע להבורא נחת רוח. (הרב"ש. מאמר 6 "אהבת חברים - ב" 1984) 12 כל התורה והמצוות לא ניתנו אלא לצרף בהם את ישראל, שפירושו, לפתח בנו חוש הכרת הרע, המוטבע בנו מלידה, שבכללותו הוא מוגדר לנו בדבר אהבה עצמית שלנו, - ולבוא לידי הטוב הנקי בלי בר. המוגדר בשם: אהבת זולתו, שהוא המעבר היחיד והמיוחד אל אהבת השי"ת. (בעל הסולם. "מאמר החרות") 13. עיקר הקוטב שבתורה הוא "ואהבת לרעך כמוך", ויתר תרי"ב מצות הם פירוש והכשר אליה [...]. ואפילו המצוות שבין אדם למקום, הם גם כן בכלל הכשר המצוה הזו, להיותה המטרה הסופית היוצא מכל התורה והמצוות, כמו שאמרו ז"ל: "לא נתנו תורה ומצות אלא לצרף בהם את ישראל" [...], שהוא הזדככות הגוף, עד שקונה טבע שני, המוגדרת באהבת זולתו, דהיינו המצוה האחת של "ואהבת לרעך כמוך", שהיא המטרה הסופית בהתורה, אשר אחריה זוכה תיכף לדביקותו ית'. (בעל הסולם. "מתן תורה". אות ט"ו) 14. כלפי האדם, הנמצא עוד בטבע הבריאה, אין הפרש לו כלל בין אהבת השי"ת לאהבת חבירו, משום שכל שמזולתו הוא אצלו בגדר בלתי מציאות. ומתוך שאותו הגר ביקש מהלל הנשיא, שיסביר לו כללות הנרצה מהתורה, כדי שיהיה מטרתו קרובה לבוא ולא ירבה בדרך הליכה, כאמרו: "למדני כל התורה כולה על רגל אחת". על כן הגדיר לו באהבת חבירו, משום שמטרתה יותר קרובה ומהירה להגלות, משום ששמורה מטעויות, ומשום שיש לה תובעים. (בעל הסולם. "מתן תורה". אות ט"ו) 15. מי שחושב שמרמה את חברו, אינו אלא שמרמה להשם, משום שחוץ מגופו של האדם נמצא רק השם ית'. כי מעיקר הבריאה, שהאדם נקרא נברא, הוא רק בערך עצמו. שהקב"ה רוצה בכך, שהאדם ירגיש את עצמו למציאות נפרד הימנו ית'. אבל חוץ מזה, הכול הוא "מלוא כל הארץ כבודו". לכן כשמשקר לחברו, הוא משקר להבורא ית'. וכשמצער לחברו, הוא מצער את הקב"ה. לכן אם האדם רגיל לדבר אמת, זה יביא לו תועלת לגבי הקב"ה. (בעל הסולם. שמעתי. ס"ז. "סור מרע") 16. אימתי מוצאת הבריאה חן בעיני הקב"ה, בזמן שכלל ישראל אגודים יחד ואין ביניהם שום קנאה ושנאה ותחרות, וכל אחד חושב בתקנת וטובת חבירו, ואז הקב"ה שמח בבריאתו, ועל זה נאמר ישמח ה' במעשיו. ובדרך רמז נוכל לבאר בזה את הכתוב "ואהבת לרעך כמוך אני ה'", רוצה לומר, אם תהיה אוהב לרעך כמוך, אז אני ה' בתוככם ואוהב אני את שניכם. (רבי ישראל מאיר הכהן "החפץ חיים". זכור למרים, פרק יא) 17. הקדמה: אגרת ע' משנת תרצ"ג [1933] - למ.ל. פתח תקוה. אגרת זו כתב הרב (בעל הסולם) כמענה לשאלה שנשלחה אליו בעקבות פרסום מאמר "מתן תורה", בו הוא מרחיב בכך שמצוות ואהבת לרעך כמוך היא כלל התורה, ועניינה הוא שאדם ידאג לתועלת חברו לא פחות משדואג לתועלת עצמו. שולח השאלה לא הכיר כלל את הרב, אלא שנתקל במאמרו זה. השאלה הועתקה ע"י הרב ותחתיה כתב את תשובתו, ונראה לפי צורת הכתיבה שהכין אותה במחשבה לפרסמה בקונטרסים הבאים. נוסח השאלה: ...אם עיקר התורה לדאוג בעד אנשים ולא יותר, למה כל התורה והמחברים התלמוד והפוסקים כמעט שאינם מדברים כלל מזה, וכי כולם הניחו את העיקר ועסקו רק בטפלים. ולדעתי כל דבריו בדבר ההוא הם בניגוד לכל הדת המקובל בישראל וכמו שנתפשט בינינו, ולדעתי כח הדרוש הזה, הוא בנין חדש ושיטה חדשה, אשר המציא על דעת עצמו. כתבתי כמובן רק את דעתי. נאום מ.ל. פתח תקוה תשובה: כנראה שלא עיין כל צרכו בדברי, כי כתבתי רק שהיה תנאי מותנה מתחילת קבלת התורה. אולם אחר כך, מעת עשיית העגל נתפרדה החבילה, כי נעשה מלחמות, ובני לוי הרגו בדבר ה', ג' אלפי איש, ואחר כך התלונות על משה ואהרן והמרגלים, וכמובן שכל אלה לא הוסיפו אהבה ואחדות – ואחר כך בביאת הארץ, גם כן לא שקטה זאת, ולפיכך לא היה אפילו מקום לרצות ממי שיקיים המצוה העיקרית הזאת. אולם כדי שלא תשכח התורה מישראל, התחילו לעסוק בשאר מצוות, אף על פי שהניחו את העיקר, כי לא היה להם עצה אחרת. ואולי על זה כיוונו חז"ל, שהקשו על חורבן בית שני, שלא היה שם עבודה זרה והיה בקיאים בתורה, ומאי טעמא אחרבה [ועל מה נחרב?], ואמרו בשביל שנאת חינם. יכול להיות שהכונה, על שלא יכלו לעסוק בעיקר בנין התורה שהוא "ואהבת לרעך כמוך". (בעל הסולם. אגרת ס') שיעורים בנושא: מאהבת הבריות לאהבת ה' 21 מרץ 2023 19 מרץ 2023 18 מרץ 2023 17 מרץ 2023 16 מרץ 2023 15 מרץ 2023 14 מרץ 2023 13 מרץ 2023 קבלה מדיה © כל הזכויות שמורות 2003-2023 בני ברוך - קבלה לעם