ביטול
ליקוטי מקובלים בנושא: להתבטל לעליון
15 אוג׳ 2021
עברית
ליקוטי מקובלים בנושא: להתבטל לעליון
1. לאחר שהאדם מבטל את דעתו ורצונו בפני רצון ה', אז האדם זוכה לבחינת רצון ה', שרצון ה' הוא רצון להשפיע, ובזמן שיש להאדם הרצון להשפיע, אז האדם הזה נקרא "איש טהור". כי הוא אינו עושה אז שום דבר, אלא רק מה שיהיה מזה נחת רוח ליוצרו.
(הרב"ש. מאמר 23 "מהו, ענין טהרת אפר פרה, בעבודה" 1991)
2. עיקר המעכב, שלא נוכל לקבל את הטוב ועונג, הוא הרצון לקבל לעצמו. שפירושו, שיש שתי רשויות:
א. הבורא,
ב. הנבראים, שהם צריכים להוציא מרשותו של הקב"ה לרשותם.
נמצא, שיש כאן לדבר מב' נושאים, שהם בורא ונברא. וההבדל ביניהם הוא, שהבורא הוא המשפיע, והנברא הוא המקבל. ומזה יוצא, שהשפע המושפע מהבורא, כביכול, מוכרח להיפרד מהבורא, בכדי שיכנס לרשותו של המקבל, שזה נקרא בחינת "פירוד". ועיקר הצמצום וההסתר היה, בכדי שהאור עליון לא יתפרש מהבורא. אלא, שכמו שלמדנו, שהצמצום היה מטעם, שרצתה המלכות להיות דבוקה בהשורש, שזה מכונה "ביטול הרשות של עצמה", ולהידבק בהבורא, שזה נקרא "רשות היחיד", כלומר שרשותו של המקבל תתבטל ולא ישאר רק רשות של הבורא.
(הרב"ש. מאמר 27 "מהו, שהמתגאה אין הקב"ה סובלו, בעבודה" 1988)
3. מה הוא המעכב מלקבל את הטוב, הוא רק הרשות שלנו, שאין אנו מוכנים לבטל את הרשות שלנו, המכונה "רצון לקבל לעצמו". כלומר, שכל מה שהאדם רוצה לקבל, הוא אך ורק לתוך רשותו, כמו שכתוב "כל אשר לאדם יתן בעד נפשו". האדם מוכן לתת כל מה שיש לו, רק שנפשו תישאר אצלו, כלומר שהוא ירגיש את ישותו. אבל לא להיפך.
היינו שאומרים לאדם, אני אתן לך כל מה שאתה רוצה וכל מה שנפשך מתאוה, אלא מקודם תן לי את נפשך. אם כן, האדם שואל, למי אתה נותן אם לא לרשותו, היינו להרצון לקבל שלו, כלומר שתהיה לו רשות בפני עצמו, ויקבל הכל לתוך רשותו, אחרת אין האדם מסוגל לעבוד. וזהו נובע מצד הטבע, שהבורא ברא בהנבראים רצון להנות, שזה יתאים להמטרה, שהיתה על הכוונה דלהטיב לנבראיו.
(הרב"ש. מאמר 27 "מהו, שהמתגאה אין הקב"ה סובלו, בעבודה" 1988)
4. בזמן שהאדם מתחיל לעבוד, יש לו שתי רשויות, היינו בחינתו עצמו, שהיא הרצון לקבל, וגם רוצה לעבוד עבור הבורא. ובזמן שהאדם רואה, שיש לו שתי רשויות, אז הוא מבקש מה', שיתן לו עזרה לבטל את רשותו, ולא תשאר אלא רשות היחיד, היינו רשותו של ה'. אז ה' נותן לו עזרה על ביטול הרשות, ושהאדם לא ישאר אלא ברשות היחיד. וזה שכתוב בלשון יחיד "ושמר ה' אלקיך לך", היינו שה' ישמור אותו שתהיה לו רק רשות היחיד.
(הרב"ש. מאמר 41 "מהו המצות קלות שאדם דש בעקביו, בעבודה" 1990)
5. עיקר ההכנה, שנקראת יגיעה, שצריך להכין עצמו לבטל את רשותו, היינו עצמותו כנ"ל. וזה יכולים לכנות בשם הכנסת אורחים, היינו שהוא מבטל את דעת בעלי בתים ומשתוקק לדעת תורה, הנקרא ביטול רשות. וממילא הוא נעשה אורח אצל הבורא, שהוא בעל הבית של כל העולם.
והיות שיש בזה עליות וירידות, היינו שיש הרבה פעמים, שהגוף נותן לו להבין, שגם הוא בעל בית, היינו שמותר לו לעשות מה שהוא רוצה ואין הוא כפוף לבעל הבית, שהוא הבורא. וממילא הוא רוצה לעשות מכל העולה על רוחו. אבל אח"כ האדם מתגבר על המחשבות והרצונות של הגוף, ומקבל על עצמו, שהוא אורח והקב"ה הוא הבעל בית, ולהאדם אין לו שום רשות, הוא רק אורח עובר בעולם הזה.
(הרב"ש. מאמר 5 "מהו היתרון שיש בעבודה יותר משכר" 1987)
6. האדם צריך לדעת, בעת השתדלותו להשיג את בחינת לשמה, שיקבל על עצמו, שהוא רוצה לעבוד כולו להשפיע על תכלית השלמות. היינו כולו להשפיע, ולא לקבל כלום. ורק אז הוא מתחיל לראות, שאין האברים מסכימים לדעה זו.
ומזה הוא יכול לבוא לדעת בבירור, שאין לו עצה אחרת, אלא שישפוך שיחו לה', שיעזור לו, שהגוף כן יסכים לשעבד עצמו לה' בלי שום תנאים. היות, שהוא רואה, שאין בידו לשכנע את גופו, שיבטל את עצמותו לגמרי. נמצא, שדוקא בזמן שהוא רואה, שאין מה לקוות שגופו יסכים מצד עצמו לעבוד לתועלת ה', אז התפלה שלו יכולה להיות מעומק הלב. ואז נתקבל תפלתו.
(בעל הסולם. "שמעתי". ה'. "לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא?")
7. האדם צריך לדעת, עד כמה שהוא רחוק מהשפעה, וכל אברי הגוף הם מתנגדים לזה. והאדם מבקש מה', דבר שאין הוא מוציא שום בחינה בגוף, שתסכים להבקשה שהוא מבקש מה'. ואז האדם רואה דבר חדש, מה שלא ידע, מטרם שהתחיל לבקש מה', שיתנו לו כח התגברות על הגוף, שכך יהיה בידו לעשות מעשים אך ורק לתועלת הבורא ולא לתועלת עצמו.
והידיעה החדשה שהאדם משיג היא, שזה שהוא רואה, שאין הגוף מסכים לתת תפלה כזו על ביטול רצון לקבל לעצמו. אם כן נשאלת השאלה, מדוע לפעמים האדם כן רוצה לביטול הרצון לקבל לעצמו, כלומר שהרבה פעמים האדם רואה, שבזמן שהוא מבקש מה', שיתן לו כלים דהשפעה, כל הגוף הוא מתנגד, ומה שהוא מתפלל, הוא משפה ולחוץ, היינו סתם דיבורים בעלמא. ומכל מקום הוא רואה, שיש זמנים שהוא כן יכול להתפלל בכל הלב. התשובה היא, זהו כבר עניית התפלה, היינו שהבורא נתן לו כח, להתפלל על זה בכל הלב. לכן מוטל על האדם להיות בתקוה, שה' יקרב אותו.
(הרב"ש. מאמר 9 "מהו, סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" 1990)
8. היצר הרע הוא הרצון לקבל. ועל ידי זה שזוכין להרצון להשפיע, אז הוא מבטל את הרצון לקבל, שיהיה בידו מה לעשות. זה נבחן שממית אותו. היות כיון שהעבירו מתפקידו, ואין לו מה לעשות, כי כבר לא משתמשים עמו, זה שנתבטל מפעולתו, זה נבחן שהמית אותו.
(בעל הסולם. "שמעתי". ה'. "לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא?")
9. "אני" היינו הרצון שלנו. "אין" הוא ביטול הרצון שלנו. הרצון שלנו הוא לקבל הנקרא נוקבא. הרצון של הבורא יתברך הוא להשפיע. נמצא, בזמן שהאדם מבטל את ה"אני", נעשה מצורף "אני" ו"אין". לרמז שהעבודה שלנו לעשות מ"אני" "אין", כלומר מהרצון של נוקבא יהיה רצון להשפיע. אבל בלי רצון אין שום דבר.
(הרב"ש. 58. "אני ואין")
10. הרמת ידים נקרא בחינת הכנעה, כי בזמן שהאדם רואה, שאין הוא מצליח להשיג את מה שהוא רוצה, אז הוא מרים את הידים ואומר, שכאן הוא לא מסוגל להשיג שום דבר עם הידים שלו.
לכן כשמתפלל לה', צריך להרים את הידים, כמו שכתוב (תהלים ס"ג, ה') "בשמך אשא כפי", שרק הבורא יכול לעזור לו.
(הרב"ש. 41. "נשיאת כפים")
11. ענין דביקות בה' הוא בחינת ביטול רשות של עצמו. היות כי האדם מצד הטבע נולד, שהוא מרגיש רק את רשותו, כלומר שהוא בעל הבית, מה שהוא רוצה הוא עושה. ובכדי שידע, שיש רשותו של הבורא, שהוא המנהיג העולם, את זה האדם צריך להאמין, שהבורא הוא מלך העולם.
והאדם צריך להאמין, שהסתרה הזו, שאין האדם מרגיש שיש מלך העולם, זה הבורא עשה, שזה נקרא "תיקון הצמצום". אלא האדם מוכרח להאמין ולתת יגיעה גדולה על זה, עד שיהיה מורגש באבריו, שהקב"ה הוא המנהיג העולם. ולא סתם מנהיג, אלא האדם צריך להאמין, שהנהגתו יתברך היא בבחינת טוב ומטיב.
(הרב"ש. מאמר 44 "מהי מלחמת הרשות, בעבודה - ב'" 1990)
12. כל זמן שאין האדם מבטל את הכלים של רצון לקבל לעצמו, אין האדם מסוגל לקבל טוב ועונג. נמצא לפי זה, שכל המפריע מלקבל את הטוב ועונג, הוא הרצון לקבל לעצמו. לכן הרצון לקבל הזה הוא היצר הרע.
אולם איך אפשר לבטל אותו. כמו שכתוב "בטל רצונך מפני רצונו". הוא התורה, כמו שאמרו חז"ל "אמר הקב"ה, בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". שפירושו, שהקב"ה אומר, זה שבראתי הרצון לקבל תענוג, וזהו הטבע של הבריאה, כמו שנאמר, שענין הבריאה נקראת "יש מאין", שמשמע שכאן נברא דבר חדש, הוא נאמר על הרצון לקבל הזה. ואמר הקב"ה "בראתי תורה תבלין". היינו ע"י "המאור שבה מחזירו למוטב".
(הרב"ש. מאמר 29 "מהו הכנה לקבלת התורה, בעבודה - ב'" 1989)
13. התורה, שאנו עוסקים בה, הוא בכדי להגיע להכניע את היצר הרע. כלומר, ולהגיע לידי דביקות בה', שכל מעשיו יהיו אך ורק בעל מנת להשפיע. זאת אומרת, בכוחות עצמו אין לאדם שום מציאות, שיהיה בידו כוח ללכת נגד הטבע. כי עניין מוחא וליבא, מה שהאדם צריך להשתלם בהם, הוא מוכרח לקבל סיוע. והסיוע הוא על ידי התורה. כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". שמתוך שמתעסקים בה, המאור שבה מחזירם למוטב.
(הרב"ש. מאמר 12 "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'" 1988)
14. רק לאחר שהאדם יגיד, שהוא מבטל את צרכיו, מה שגופו של אדם דורש, היינו הרצונות שלו, מה שהיא לתועלת עצמו, הוא מוותר עליהם, ואינו דואג אלא לתועלת "הכלה", הנקראת "מלכות".
"כלה", שהיא בחינת מלכות שמים, שרק אז, מתי שהוא יבטל את עצמו, על דרך שאמרו חז"ל "אין התורה מתקיימת, אלא במי שממית עצמו עליה". שפירושו, שכל המחשבות והרצונות, שנוגע לצורך עצמו, הוא ממית. ואינו דואג אלא לתועלת ה'.
(הרב"ש. מאמר 35 "מהו "הנהנה מסעודת חתן" בעבודה" 1990)
15. אין השכינה הקדושה יכולה להתגלות בצורה האמיתית, שהיא בבחינת חן ויופי, אלא בזמן שיש לו כלים נאים, שהם האברים הנמשכים מן הלב. זאת אומרת, שהאדם צריך מקודם לטהר את לבו, שיהא דירה נאה, בזה שהוא מבטל את הרצון לקבל לעצמו, ומרגיל עצמו לעבוד, שכל מעשיו יהיו רק בעמ"נ להשפיע, שמזה נמשך כלים נאים. היינו, שהרצונות שלו, הנקראים כלים, יהיו נקיים מבחינת קבלה לעצמו, אלא שיהיו זכים, הנקרא בחינת השפעה.
(בעל הסולם. "שמעתי". ט'. "מהו, ג' דברים שמרחיבים דעתו של אדם, בעבודה")
16. ענין השפעה נקרא ביטול המציאות, שהוא רוצה רק להשפיע לה' ולא לקבל כלום. וזהו נקרא צדיק גמור, שאין לו שום רצון לעצמו אלא כל עשיותיו הם רק איך להבטל לה' - זה נקרא זמן של קטנות, היות שבכלים דהשפעה מאיר רק אור דחסדים המכונה נפש רוח.
וזמן הגדלות הוא בזמן שהאדם משיג את הכלים דקבלה, שהם כלים דבינה וזו"ן שהיו בזמן הקטנות למטה מהפרסא, היינו שיצאו מהמדרגה מחמת המלכות שהוא הרצון לקבל השורה עליהם. זאת אומרת שהכלים דבינה וזו"ן היו מונחים תחת שליטת הרצון לקבל, שאי אפשר להשתמש עמהם שיהיה מקבל על מנת להשפיע, לכן יצאו מהמדרגה. ובעת הגדלות הם שבים למדרגה, היינו בעת שמטיבים מעשיהם, שאז יכולים לעסוק במקבל על מנת להשפיע, אז משתמשים בכלים דבינה וזו"ן הנקראים כלים דקבלה היות שעכשיו שבו למדרגה.
(הרב"ש. אגרת ס"ה)
17. "בעל הבית" נקרא מי שרוצה להרגיש את עצמו שהוא בעל-בית בעולם, היינו שתתגדל מציאותו בעולם, דהיינו שהוא עצמו יזכה לאריכות ימים וגם שהרכוש שלו יתגדל ויתרבה, המכונה קיום מציאות. ויש בחינת "בני תורה", שהם עוסקים רק בענין ביטול המציאות. שהוא עצמו רוצה להבטל לה' וכל זכות קיומו בעולם הוא רק מחמת שה' רוצה בכך, והוא מצידו רוצה להבטל, וכן כל קניני רכושו גם כן הוא רוצה להביא קרבן לה' ומה שהוא עוסק בהשגת רכוש הוא מטעם שרצון ה' הוא בכך.
וזה ענין שאומרים שדעת בעלי-בתים הפוכה מדעת תורה. שדעת תורה הוא ביטול המציאות ודעת בעלי-בתים הוא קיום המציאות.
(הרב"ש. אגרת ס"ה)
18. ב' שליטות אי אפשר להיות ביחד: או שהרצון להשפיע שולט, או שהרצון לקבל שולט. ושניהם ביחד אי אפשר להתקיים, משום שכל אחד הוא בסתירה להשני, ואין שני הפכים יכולים להיות בנושא אחד. ומכאן נמשכת "מלחמת היצר". היינו שהאדם צריך להילחם עם עצמו, בכדי להכניע את הלב, ששם מקום התלבשות של רצונות האלו, ולגרש את שליטתו של הרצון לקבל, ולתת את כל השליטה להרצון להשפיע לה'.
וכשהאדם מתחיל לעבוד את עבודת הקודש, שהיא לכוון את כל עבודתו יהיה לשם שמים, אז מתחילות המלחמות בין שני רצונות האלו. והאדם, ע"י יגיעה רבה, הוא זוכה אז להתגבר, והוא מנצח את המלחמה. ונכנס אז בלבו שליטתו של הרצון להשפיע לה'. ואז האדם יכול לומר "כוחי ועוצם ידי עשה לי החיל הזה". ורק בזכות עבודתו הוא ירש את הלב […] זאת אומרת, לא שאתה כבשת אותה בכוחות עצמך, אלא "ה' אלקיך נתן לך".
(רב"ש. מאמר 18 "והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נתן לך" 1984)
19. איך אפשר להיות השתוות עם ה', בזמן שהאדם הוא מקבל, והשי"ת הוא משפיע. ולזה אומר הפסוק "רם ה' ושפל יראה". אם האדם מבטל את עצמו, נמצא שאין לו שום רשות להיות מפריד בינו לה', אז הוא "יראה", היינו שזוכה למוחין דחכמה.
ו"גבוה ממרחק ידע". אבל מי שהוא בעל גאה, היינו שיש לו רשות בפני עצמו, אזי הוא נתרחק, משום שחסר ההשתוות. ושפלות לא נקרא מה שהאדם משפיל את עצמו בפני אחרים. זהו עניוות, שהאדם מרגיש בעבודה הזאת בחינת שלימות. ושפלות נקרא מה שהעולם מבזין אותו. דווקא בזמן שבני אדם מבזין, אזי נבחן לשפלות, שאז לא מרגיש שום שלימות.
כי זה חוק: מה שבני אדם חושבין, פועלים על האדם. לכן, אם בני אדם מחשיבין אותו, אזי הוא מרגיש לשלם. ולמי שבני אדם מבזין, אזי הוא חושב את עצמו לשפל.
(בעל הסולם. "שמעתי". כ"ז. "מהו רם ה' ושפל יראה - א")
20.כשאדם צריך להתבטל כלפי חברו, אינו נקרא ביטול באמת, אלא בשני אופנים, היינו במחשבה ובמעשה.
שלאו דווקא המעשה, אלא גם הדעת שלו צריך לבטל ולומר, שהדעת של חברו היא יותר חשוב מדעתו עצמו, אחרת, לזו (לא) נקרא ביטול. שמה שמבחינת מעשה מראה לחבירו בחינת התבטלות, זהו רק בחינת חנופה. היינו שמבחינת חיצוניות הוא מראה שחברו הוא יותר חשוב, אבל בתוך תוכה הוא יודע שחברו אינו מגיע לקרסוליו.
(הרב"ש. 824. "פנימיות וחיצוניות")
21. אם מתאספים כמה יחידים שיש להם הכוח הקטן הזה, שכדאי לצאת מאהבה עצמית, אלא שאין להם כל הכוח והחשיבות לדבר השפעה, שיוכלו להיות עצמאים בלי עזרה מבחוץ, וכל אלה היחידים מתבטלים כל אחד להשני.
כולם יש לכל הפחות בכוח, את עניין של אהבת הבורא, אבל בפועל, לא יכולים לקיים את זה, אז על ידי זה שכל אחד נכנס בחברה ומתבטל את עצמו להחברה אז נעשה גוף אחד, שהגוף הזה מורכב, למשל מעשרה אנשים, הרי יש להגוף הזה כוח, פי עשרה מכפי שהוא היה יחידי.
אבל בתנאי כשהם מתאספים, כל אחד יחשוב, שהוא בא עכשיו להמטרה לבטל את אהבה עצמית, היינו שלא יחשוב עתה איך למלאות את הרצון לקבל שלו, אלא יחשוב עכשיו עד כמה שאפשר רק על אהבת הזולת, רק על ידי זה הוא יכול לקבל רצון וצורך, שצריכים, לקבל תכונה חדשה שנקרא רצון להשפיע. ומאהבת חברים הוא יכול להגיע לאהבת הבורא, היינו שרוצה להשפיע להבורא נחת רוח.
(הרב"ש. מאמר 6 "אהבת חברים - ב" 1984)
22. אנחנו מתאספים כאן, לייסד חברה, שכל אחד מאיתנו נלך ברוח הזה "להשפיע לה'". ובכדי להגיע להשפיע לה', מוכרחים מקודם להתחיל להשפיע להאדם, שזה נקרא "אהבת הזולת".
ואהבת הזולת לא יכולה להיות, אלא בביטול עצמו. שכל אחד ואחד צריך להיות בשִפלות מצד אחד. ומצד השני אנו צריכים להתגאות, בזה שהבורא נתן לנו את ההזדמנות, שנוכל לכנס לתוך חברה, שלכל אחד מאיתנו יש לו רק מטרה אחת "שהשכינה תִשרה בינינו".
(הרב"ש. מאמר 1, חלק א', "מטרת החברה - א", 1984)
23. צריכים לזכור שהחברה נתייסדה על בסיס של אהבת הזולת; היינו שכל אחד ואחד יקבל מהחברה אהבת הזולת, ושנאת עצמותו. ובזה שרואה שחבירו משתדל בביטול את עצמותו, ובאהבת הזולת, זה גורם שכל אחד יהיה נכלל מכוונת חבירו. נמצא, שאם החברה מבוסס למשל על עשרה חברים, אז כל אחד יהיה נכלל מעשרה כוחות, שעוסקים בביטול עצמיותו ושנאה לעצמו, ולאהבת הזולת.
(הרב"ש. מאמר 2 "בעניין אהבת חברים" 1984)
24. צריכים חברה, שיהיו כולם כוח גדול, שנוכל לעבוד ביחד, לבטל הרצון לקבל, שהוא נקרא "רע", מטעם שהוא המונע להגיע להמטרה, שבשבילה נברא האדם.
לכן צריכה החברה להיות כלולה מיחידים, שכולם בדיעה אחת, שצריכים להגיע לזה. אז מכל היחידים נעשה כוח גדול אחד, שיכול להילחם עם עצמו, מטעם שכל אחד כלול מכולם. נמצא, שכל אחד הוא מיוסד על רצון גדול, שהוא רוצה להגיע להמטרה.
ובכדי שתהיה התכללות אחד מהשני, אז כל אחד צריך לבטל את עצמו נגד השני. וזהו על ידי זה שכל אחד רואה מעלות חבירו ולא חסרונו. אבל מי שחושב, שהוא קצת גבוה מהחברים, כבר הוא לא יכול להתאחד עימהם.
(הרב"ש. מאמר 1, חלק ב', "מטרת החברה - ב", 1984)
25. על ידי אהבת חברים ודיבוק חברים, יבוא לתכלית ההכנעה, כי יראה עבודת חבריו וגודל תבערת לבבם והתלהבותם לעבודת הבורא, ועל ידי זה ילמד לעשות גם הוא כמותם, ויכיר עוותתו וישוב בתשובה שלמה.
("מאור ושמש". פרשת כי תצא)
26. איך אפשר שאדם שהוא בר דעת ובעל מחשבה, שיהיה לו מציאות לומר, שהדעת שלו יהיה בטל לפני כל אחד ואחד, בו בעת שיודע ומרגיש בעצמו, שהוא עומד במדרגה יותר גבוהה פי מאה מחבירו.
אלא שיש בחינת "חלק" ויש בחינת "כל". שעניין הכלל הוא יותר גבוה מהפרט, והאדם צריך להתבטל לפני כל חלק וחלק, בזה שהוא חלק מהכול. היינו שהכלל ישראל, אף על פי שבאופן פרטי אין להם כל כך חשיבות, אבל מבחינת הכלל כולו, אז כל אחד ואחד בפני עצמו חשוב הוא מאוד, מצד הכלל כולו.
והאדם צריך לבטל צרכי עצמו בפני צרכי הכלל. והיות שהאדם צריך לבטל את דעתו ומחשבתו לפני ה', לכן הוא צריך להרגיל את עצמו בחיצוניות, הנקרא בחינת עשייה, הנקרא בחינת נעשה. ושכל אלו הביטולים ישפיעו עליו, שיוכל לבטל את דעתו ומחשבתו לה'.
(הרב"ש. 821. "נעשה ונשמע - ב")
27. אם כל אחד נכלל ובטל לחבירו, הרי אז נעשה גוש אחד, שכל חלקי הקטנים, שרוצים באהבת הזולת, מחבר לכוח כלל, שנכלל מהרבה חלקים. וכשיש לו כוח גדול, אז יש בכוחו להוציא לפועל את אהבת הזולת.
ואז הוא יכול להגיע לאהבת ה'. אבל זה בתנאי שכל אחד מתבטל להשני. מה שאין כן כשהוא נפרד מחבירו, אין הוא יכול לקבל מחבירו את חלקו, מה שהוא צריך לקבל. אלא, שכל אחד צריך לומר, שהוא אפס נגד חבירו.
(הרב"ש. מאמר 7 "לפי מה שמבואר בעניין ואהבת לרעך" 1984)
להתבטל לעליון – קטעים נבחרים מהמקורות (קטעים נוספים 28 - 52)
28. שורש עבודתו של התחתון הוא הרצון לקבל. והתפילה, הנקרא מ"ן, עולה למעלה, אזי העליון מתקן את המ"ן הזו, ונותן עליה כוח המסך, שהוא רצון לעכב את השפע, מטרם שהתחתון יודע בעצמו, שכוונתו הוא להשפיע.
היינו, שהעליון משפיע לתחתון טעם ועונג ברצון להשפיע, שעל ידי זה שהתחתון מרגיש את רוממותו יתברך, אזי הוא מתחיל להבין, שכדאי להתבטל אליו ולהתבטל ממציאותו עצמו.
ואז הוא מרגיש שכל זה שיש לו מציאות, הוא רק מטעם שרצונו יתברך הוא כך, שיש רצון לה', שיהיה לתחתון מציאות, אבל הוא כשלעצמו רוצה להתבטל ממציאותו, נמצא אז שכל חיותו שהוא מרגיש, הוא על חשבון לשמה, ולא על חשבון עצמו.
וכשמרגיש הרגשה זו, נבחן אז שכבר יש לו התיקון של המ"ן. ואז הוא מוכשר גם כן לקבל את המ"ד, שכבר אין ביניהם שום סתירה, כי גם התחתון רוצה בטובת העליון ולא לתועלת עצמו.
(הרב"ש. 587. "עליון מברר לצורך התחתון")
29. לאחר שזכה לבחינת תורה, אז צריכים עוד פעם להמשיך את ענין אמונה. מטעם היות שהאדם צריך לשמש את ה' שלא על מנת לקבל פרס, ולאחר שזכה לבחינת תורה או כבר יכול לומר שעכשיו הוא כבר רואה שכדאי להיות עובד ה', כיון שיש לו תורה, שהוא ענין "פקודי ה' ישרים משמחי לב", נמצא שהוא פוגם בענין אמונה שהיא למעלה מהשכל, ששם אין הוא רואה לעצמו שום קיום ורק עבודתו בענין אמונה הוא לבחינת ביטול המציאות, שהוא ענין "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", שאין הוא רוצה שום דבר לעצמו ותשוקתו רק לביטול מציאותו לגמרי.
לכן מוכרח האדם לאחר שזכה לבחינת תורה לילך ולחדש עוד פעם את האמונה, שזה נקרא בחינת דעת ובחינת דבקות למעלה מהשכל.
(הרב"ש. אגרת ס"ד)
30. אם אתה רוצה למרק החטאים ממך יש לך לעסוק בבטול הישות, במקום הסגופים. דהיינו, שתרגיש בעצמך, שאתה השפל והגרוע ביותר מכל באי העולם. וצריך למוד והשכלה מרובה, כדי להבין זאת. ובכל פעם צריך לנסות עצמו, אם אינו משטה ומרמה עצמו, ומועיל גם כן להשפיל את עצמו בפועל לפני חברו.
אכן צריך להזהר שלא ישפיל עצמו, אלא מאנשים כשרים, ועל כן, אם ירצה לעסוק בזה בפועל, יוכל לבטל עצמו לפני החבריא שלנו, ולא לפני זרים ח"ו. אבל מוכרח לדעת נאמנה, שהוא הגרוע והירוד מכל בני העולם, כי כן הוא האמת.
(בעל הסולם. אגרת כ"א)
31. שהאדם מבטל את עצמו לשני, אינו דווקא התבטלות בחיצוניות, אלא גם בפנימיות. שעניין חיצוניות נקרא מה שמגולה לחוץ, שהוא בחינת נגלה, שמתראה לעיניי כל שהוא אינו מחשיב את עצמו לכלום, אלא שמחשיב את חבירו, שהוא במדרגה יותר חשובה ממנו. וזה מראה את המעשים שהוא עושה לפני חבירו.
ויש גם כן בחינת פנימיות, הנקרא בחינת נסתר, שהוא המחשבה והדעת, שגם זה הוא צריך לבטל לפני חבירו. וזה שכתוב, "נפשי כעפר לכל תהיה".
(הרב"ש. 821. "נעשה ונשמע - ב")
32. תלמיד אצל הרב צריך להיות בהתבטלות אמיתי, במלוא מובן המילה, כי אז מתאחד עימו, ויכול לפעול ישועות בעדו.
(בעל הסולם. אגרת מ"ה)
33. אשרי הוא מי שממעט את עצמו בעוה"ז, כמה הוא גדול ועליון בעולם הנצחי. מי שהוא קטן בעוה"ז, הוא גדול בעולם הנצחי. ומי שהוא גדול בעוה"ז, הוא קטן בעולם הנצחי. […] אין הקב"ה מגדיל, אלא למקטין את עצמו. ואינו מקטין, אלא למגדיל את עצמו. אשרי הוא מי שמקטין את עצמו בעוה"ז, כמה הוא גדול במעלה לעולם הנצחי.
("זוהר לעם". "חיי שרה". מאמר "מי שממעט את עצמו הוא גדול". סעיף 21)
34. האדם צריך להאמין, שזה שהרצון לקבל מפריע לו מהעבודה, זה באה לו מלמעלה. כי מן השמיים נותנים לו כוח הגילוי של הרצון לקבל, מטעם שדווקא בזמן שהרצון לקבל מתעורר, יש מקום עבודה, שיהיה להאדם מגע הדוק עם הבורא, שיעזור לו להפוך את הרצון לקבל בעל מנת להשפיע.
והאדם צריך להאמין, כי מזה נמשך נחת רוח להבורא, מזה שהאדם מתפלל אליו, שיקרבהו בבחינת הדביקות, הנקראת "השתוות הצורה", שהיא בחינת ביטול הרצון לקבל, שיהיה בעל מנת להשפיע. ועל זה אומר הבורא: "נצחוני בניי". היינו, אני נתתי לכם רצון לקבל, ואתם מבקשים ממני, שאני אתן לכם במקומו רצון להשפיע.
(בעל הסולם. "שמעתי". מאמר י"ט. "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה")
35. בזמן שאין אדם מרגיש את גדלות ה', אין הגוף יכול להתבטל אליו יתברך בכל לבבך ובכל נפשך. אולם, לאמיתו של דבר, זה שהתחתון מציג תנאי, שאומר שאני מסכים לעבוד בשבילך רק בתנאי שאני אראה את החשיבות והגדלות שלך, נמצא, שכבר הוא רוצה לקבל מהבורא, היינו גדלות ה', אחרת אין הוא רוצה לעבוד בכל לבבך, כבר האדם מוגבל ומונח תחת שליטת ההסתר, ואין הוא בן חורין, לומר, שאין הוא רוצה שום דבר, אלא הוא רוצה רק להשפיע, זה אינו נכון, שהרי כן רוצה משהו, מטרם שיקיים "שכל מעשיך יהיו לשם שמיים", היינו שרוצה לקבל מקודם גדלות ה', ואחר כך האדם אומר, שהוא יתבטל לה'. ובטח שבחינה זו לא נקראת בחינת בינה כי חפץ חסד, ואינה רוצה שום דבר, כי כן היא רוצה.
(הרב"ש. מאמר 4 "מהו מבול מים, בעבודה" 1989)
36. אם האדם מחליט, שהוא רוצה לעבוד בבחינת "עפר", היינו אפילו שהוא טועם טעם עפר בעבודה, הוא אומר, שזה חשיבות גדולה אצלו, אם הוא יכול לעשות משהו לטובת הבורא, ולעצמו לא חשוב לו איזה טעם הוא מרגיש, והוא אומר, שעבודה זו, בזמן שטועמים טעם עפר, היינו שהגוף צוחק מהעבודה הזאת, הוא אומר להגוף, שלפי דעתו נקראת עבודה זו בחינת "לאקמא שכינתא מעפרא".
כלומר, שהגם שהגוף טועם בעבודה זו טעם עפר, האדם אומר, שזה הוא קדושה, ואינו מודד כמה טעם שהוא מרגיש בעבודה, אלא שהוא מאמין, שהבורא כן נהנה מעבודה זו, היות שאין כאן שום עירוב של הרצון לקבל, היות שאין לו מה לקבל, כי אין שום טעם וריח בעבודה זו, כי רק טעם עפר יש כאן. לכן הוא מאמין, שזו היא עבודת הקודש, וממילא הוא שש ושמח.
(הרב"ש. מאמר 24 "מהו, שהאדם צריך להוליד בן ובת, בעבודה" 1991)
37. העיקר של אסיפה שיהיו כולם באחדות אחד ויהיו מבקשים הכל רק תכלית אחד למצוא את השי"ת, שבכל עשרה השכינה שורה, ובודאי אם יש יותר מעשרה בודאי יש יותר גילוי שכינה, וכל אחד ואחד יקבץ עצמו לחבירו ויהיה נכנס אליו לשמוע ממנו איזה דבר לעבודת השי"ת והאיך למצוא את השי"ת ויהיה נתבטל אצלו וכן חבירו אליו וכן כולם יהיו כך, וממילא כשאסיפה הוא על זה הכוונה אזי ממילא יותר מה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק, ממילא השי"ת מקרב עצמו אליהם ונמצא עמהם.
("מאור ושמש". פרשת ויחי)
38. כשהתעוררות מסתלקת ממנו, ואז האדם מתחיל לחשוק ולהגיע לידי ביטול לה', והוא רוצה עתה להשיג את ההרגשה, כמו שהיתה לו בזמן עליה, הוא מתחיל לראות, איך שהוא מרוחק מזה, וכל האברים שבו מתנגדים לרעיונות כאלו, היינו לבטל את התועלת עצמו, ושכל דאגותיו יהיו אך ורק איך לעשות נחת רוח ליוצרו.
אז הוא רואה, שהעולם חשך בעדו, ואין הוא מוצא שום מקום, שיהיה לו ממה לקבל חיים. ואז הוא רואה, שהוא נמצא במצב של ירידה ושפלות. שהוא רואה, שאין לאף אחד מחשבות רעות כאלו, בזמן שהוא בא לירידה כזו. והגם שהאדם צריך להאמין באמונת חכמים, שהמחשבות האלו באות מלמעלה, כלומר, מלמעלה רוצים שהאדם הזה, שרוצה עתה להתקרב לה', שיקבל ירידות, מטעם שזה שהוא מקבל ירידות, הוא בכדי שירגיש צורך שה' ירום אותו.
(הרב"ש. מאמר 38 "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה" 1990)
39. בזמן שכוונתו היא לשם שמים, אז הוא רוצה בביטול המציאות, דהיינו שמסכים לעבוד ה' בלי שום חיות ותענוג, ממש ביטול מציאות הרוחניות, שאז בטח שאין לו שום תמורה עבור עבודתו. לכן הוא בטוח בעצמו, שעובד ה' רק בעל מנת להשפיע, שנקרא בחינת חסד.
וממילא אי אפשר לו להיות איזו ירידה בעבודתו, מפני שכל הירידות באות מסיבת שאין לו תענוג וחיות, שלכן הוא לא יכול להמשיך בעבודתו. מה שאין כן אם הוא מסכים לעבוד במצב כזה, ועוד שהוא משתוקק לזה, ממילא אי אפשר לו להיות בחינת הפסק בעבודה. וזה נבחן לאריכות ימים.
(הרב"ש. 97. "צריכים לקבל תורה בשתי ידים")
40. אין לו לתת עצות להבורא, איך שיעזור לו. אלא הוא צריך להכניע עצמו, ולהתבטל לה' בלי שום תנאים. אלא, היות שהוא לא יכול להתגבר על הגוף שלו, לכן הוא מבקש מה', שייתן עזרה לנצח את מלחמות היצר, היות שהוא מבין את שפלותו.
לכן הוא מבקש מה', שירחם עליו, היות שהוא יותר גרוע משאר אנשים, שהם כן יכולים להיות עובדי ה'. מה שאין כן הוא יותר גרוע מהם, שהוא רואה, שיש לו רצון לקבל באהבה עצמית יותר מכולם. לכן הוא מתבייש כלפי עצמו, איך שהוא נמצא בשפלות כל כך. ולכן הוא מבקש מה', שירחם עליו, שיוציא אותו משליטת היצר הרע, ולא משום שהוא יותר חשוב משאר אנשים, לכן הוא מבקש, שייתן לו עזרה.
(הרב"ש. מאמר 4 "מהו מבול מים, בעבודה" 1989)
41. בעת שבאה לו מחשבה של ביטול לה', הגוף עומד נגדו, ונותן לו להבין, איך אתה רוצה לבטל את עצמך לה', ושלא תהיה לך שום מציאות בפני עצמך, אלא שאין רק רשות היחיד של הבורא, ואין אתה רוצה לעלות בשם. הלא זה נגד הטבע, היות שהאדם, שכל זמן שהוא חי, הוא רוצה להתקיים ולהרגיש את ישותו. ואיך אומרים לו, שהוא צריך להיבטל לה', ולאבד את ישותו.
ואז אומר הגוף, שהוא לא מסכים לזה. וזה נקרא בחינת "גלות". היינו, ש"אומות העולם" שבאדם שולטים על בחינת "ישראל" שבו. כידוע ש"ישראל" פירושו ישר-אל. כלומר, שהאדם אינו רוצה להיות מציאות בפני עצמו, אלא הוא רוצה להיבטל ישר לאל.
(הרב"ש. מאמר 11 "מהם הכוחות, שצריכים בעבודה" 1989)
42. כתוב בזוהר הקדוש, "כי כל התורה כולה הם שמותיו של הקב"ה". והאדם השלם נקרא, שהוא כבר זכה לבחינת "אורייתא וקוב"ה וישראל חד הוא". אם כן בוודאי קבלת פני השכינה הוא חשוב מאוד, היות שהתכלית היא, שהאדם צריך להגיע לדרגה זו.
אבל להגיע לקבלת פני השכינה, צריכה להיות מקודם הכנה, שהאדם יהיה מוכשר לזה. וזה נקרא בלשון חז"ל, "מהו רחום אף אתה רחום". שכך פירשו על פסוק, "ולדבקה בו, הדבק במידותיו", שרק על ידי זה שהאדם עובד באהבת הזולת, הוא יכול להגיע לדביקות ה'. שיש לזה הרבה שמות: השראת השכינה, השגת התורה, וקבלת פני השכינה, וכדומה.
ועיקר ההכנה, שנקראת יגיעה, שצריך להכין עצמו לבטל את רשותו, היינו עצמותו, היינו שהוא מבטל את דעת בעלי בתים ומשתוקק לדעת תורה, הנקרא ביטול רשות. וממילא הוא נעשה אורח אצל הבורא, שהוא בעל הבית של כל העולם.
(הרב"ש. מאמר 5 "מהו היתרון שיש בעבודה יותר משכר" 1987)
43. התבטלות לרב הוא על ידי כוח ולא בשכל, היינו אפילו במקום שאינו עומד על דעת רבו, הוא מבטל את עצמו וגם את התורה והעבודה ובא לרב שידריך אותו.
ויש הדרכה בבחינת הכלל, שנקרא אור מקיף, שהוא רק אור שמאיר מבחוץ. וזהו בלי דיבורים, רק על ידי זה שבאים לרב, ויושבים לפניו, ויושבים על ידי שולחנו בעת הסעודה, או בעת התפילה. ויש בחינה ב', שהוא בחינת פנימיות, וזה דווקא על ידי "פה אל פה".
(הרב"ש. 680. "התבטלות על דרך הבעל שם טוב")
44. כל העבודה שלנו היא לתקן עצמנו עם כלים דהשפעה, שרק בכלים האלו האורות העליונים יכולים להתלבש, מטעם שיהיה השתוות הצורה בין האור והכלי, שהוא תיקון הצמצום, בכדי שלא יהיה נהמא דכסופא, נמצא, בידי אדם לתקן זה.
וזה נקרא שממהרים את קבלת המטרה, שהיא להטיב לנבראיו. וזה יכולים לעשות רק ע"י ביטול הרשות. ורק אז יש מציאות שיקבל הכל מטעם דלהשפיע. אי לזאת, כשהקב"ה משפיע את השפע, הוא משפיע ל"עמו ונחלתו". כלומר, הכל נקרא שלו, ואין להתחתון שום רשות בפני עצמו, כנ"ל, מטעם שביטל את רשות עצמו, לכן "לא יטוש", אלא הוא משפיע ל"עמו ונחלתו".
מה שאין כן "לא זכו", כלומר שהם לא רוצים לבטל את רשותם, ואין הם ראויים לקבלת השפע, זה נקרא "בעתה", שאז הקב"ה עושה למען "שמו הגדול", ששמו של הקב"ה הוא טוב ומטיב. לכן הוא משפיע להם מטעם טוב ומטיב, שזה נקרא "שמו הגדול".
(הרב"ש. מאמר 28 "מהו, השגחתו יתברך היא בהסתר ובנגלה" 1988)
45. האדם צריך לבדוק את עצמו תמיד, אם התורה והעבודה שלו לא יורדים לעמקי התהום, כי מדת גדלותו של האדם נמדדת בשיעור הדביקות בה', היינו בשיעור התבטלות לה'. היינו, שאהבה עצמית אינו עולה אצלו בשם, אלא שהוא רוצה לבטל את עצמויותו לגמרי.
כי מי שעובד בעל מנת לקבל, כפי שיעור עבודתו, כך שיעור גדלות עצמותו של האדם. ונעשה אז בחינת יש ועצם ורשות בפני עצמו, וקשה לו אז להתבטל לה'.
מה שאין כן כשהאדם עובד בעמ"נ להשפיע, וכשגומר את עבודתו, היינו שתיקן את כל בחינת כלי קבלה לעצמו, ממה שיש לו מבחינת שורש נשמתו, אז אין לו כבר עוד מה לעשות בעולם. נמצא, שרק על נקודה זו צריך להיות כל רכוז מחשבה, על בחינת זו.
(בעל הסולם. "שמעתי". ס"ב. "יורד ומסית עולה ומקטרג")
46. אין זה בידי אדם, שיהיה לו הכח ללכת נגד הטבע. ועל זה אמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". וזהו כדי שיבטל רצון אחרים. כלומר, שכל הרצוניות שמתעוררים בהגוף, ומתנגדים לו שתהיה לו היכולת לעסוק ברצון להשפיע, את זה הקב"ה עושה. כלומר שהקב"ה עושה שתהיה לו היכולת לבטל. וזה אמרו "כדי שיבטל את רצון אחרים מפני רצונך", מה שאתה רוצה לעסוק ברצון להשפיע, ואין אתה יכול, וזה יהיה השכר שלך, מה שאתה תקבל סיוע מהקב"ה.
(הרב"ש. מאמר 21 "מהו ידים מלוכלכות בעבודת ה'" 1987)
47. כדי שהקב"ה יבטל רצון אחרים, היינו הרצון לקבל, שהוא רצון של אחרים, ולא של קדושה, האדם צריך להתחיל מקודם בעבודה זו, ואח"כ הקב"ה נותן לו את הסיוע הדרוש לזה, מטעם הידוע, כי "אין אור בלי כלי". פירוש, אין דבר בא מלמעלה, אלא אם כן יש רצון למטה, כי הרצון נקרא צורך לזה. וזה שאמרו חז"ל "בטל רצונך", היינו הרצון לקבל, "מפני רצונו", כלומר, מפני רצון ה', שרצון ה' הוא להשפיע. ואז כשאתה תתחיל, ולפי היגיעה שאתה נותן, בכדי לבטל את הרצון לקבל, בשיעור הזה מתרקם הצורך, לבקש מה' שיעזור לך, אז אתה מקבל רצון וצורך שלם לעזרתו יתברך.
(הרב"ש. מאמר 21 "מהו ידים מלוכלכות בעבודת ה'" 1987)
48. נבין את השאלה, למה אנו צריכים לדעת את שפלות עצמנו, ולמה לא מספיק שנדע גדלות ה', ומה נותן לנו זה שנדע שפלות עצמנו. התשובה היא, ששפלות עצמנו, פירושו, שאנחנו מצדנו, אין לנו שום כח שנוכל לבטל עצמנו לגבי הבורא. אי לזאת, מטרם שאנו באים להכרת הרע, אין לנו צורך לבקש מה' שיעזור לנו. כי אנו חושבים את עצמנו, שאנחנו בעלי דיעה ובעלי שכל. ומה שאנו מבינים, יש לנו כח לעשות. ואין אנו מפחדים משום כח, שיוכל לעצור את רוחינו ומטרתנו בחיים שלנו. ואם אנו מבינים בהשכל שלנו, שהבורא הוא חשוב, תיכף אנו עושים מעשים, מה שמתאים לבעלי שכל.
ולבסוף אנו רואים, כשבאה קצת תאוה, אנו נכנעים בפניה. ובפרט בזמן שבאה לנו את העבודה למסור את עצמנו לתועלת הבורא, ואין הגוף רואה מה שהוא ירויח מזה, תיכף האדם רואה, איך שהוא רך לבב, והוא תיכף רוצה לברוח מהמערכה.
לכן בעת שהוא רואה שפלות עצמו, מזה הוא מקבל צורך לרחמי שמים, שיעזרו לו:
א. שלא יברח מהמערכה, ושתהיה לו לכל הפחות אפשרות להתפלל לה'.
ב. שה' יעזור לו באמת לצאת משליטת הגוף.
(הרב"ש. מאמר 27 "מהו, שהמתגאה אין הקב"ה סובלו, בעבודה" 1988)
49. בזמן שהאדם בעל גאוה, ואין לו רצון לבטל את רשותו בפני הבורא, ואומר, שאין בו שפלות, אלא מה שהוא רוצה, הוא עושה - מזה באה לו כל מידות הרעות. היות שאור התענוג, הבא מלמעלה, המאיר בבחינת נהירו דקיק, בכדי לקיים העולם, כידוע, הוא מתלבש בג' בחינות, הנקראות הקנאה, התאוה, הכבוד. וכל ג' בחינות האלו נכללים במידת הגאוה, שלכאורה איזו שייכות יש תאוה לגאוה, הלא תאוה זוהי מידה בהמית, ומה שייך לומר כאן גאוה.
והענין הוא, שענין גאוה אין זה דוקא בין אדם לחבירו, אלא העיקר הוא בין אדם למקום. לכן בזמן שהאדם מתגאה לגבי ה', ואינו רוצה לבטל את רשותו עצמו, זוהי הסיבה לכל שליטת הרצון לקבל לעצמו. מה שאין כן שהאדם מבטל את רשותו לרשות היחיד, אז הוא זוכה לחיים נצחיים.
(הרב"ש. מאמר 27 "מהו, שהמתגאה אין הקב"ה סובלו, בעבודה" 1988)
50. לפי הכלל, בלי תענוג אי אפשר לעשות שום פעולה, אם כן איך יכולים לעבוד בעמ"נ להשפיע ולא לקבל לרשות של עצמו שום תמורה, אלא להיבטל אליו ולבטל את רשות של עצמו, ולא ישאר רק רשות היחיד, היינו רשותו של הקב"ה. אם כן מהם החומרי דלק שיתנו להם כח עבודה, שיוכלו לעבוד בעמ"נ להשפיע.
אלא החומר דלק, שיתן כח לעבודה, צריך להיות מזה שהאדם משמש את המלך. ולפי חשיבותו של המלך. היות שהקב"ה נתן כח בהטבע, שיש תענוג גדול מזה שמשמשים אדם חשוב. ולפי חשיבותו של המלך, כן האדם מרגיש את התענוג. זאת אומרת, אם האדם מרגיש שהוא משמש מלך גדול, בשיעור זה מתגדלת הנאה שלו. לכן כל כמה שהמלך חשוב ביותר, כן הוא מקבל יותר הנאה ותענוג מעבודתו.
ותענוג זה שמקבל משמושו של המלך הוא, שכל מה שהמלך גדול ביותר, הוא רוצה יותר להיבטל אליו. נמצא, כל הנאה ותענוג שהוא מקבל, לא נכנס לרשותו של אדם, אלא לפי גדלותו וחשיבותו של מלך, בשיעור זה הוא רוצה להיבטל להמלך.
(הרב"ש. מאמר 6 "ענין בטחון" 1986)
51. בשביל מה צריכים שהאדם יבטל את רצונו. ואם אין לו רצון, שיהיה לו מה לבטל, משמע כאילו שאין זה שלימות. הלא אדרבה, השכל מחייב, אם האדם מסכים לרצון ה', בודאי הוא יותר טוב, מכפי שיש לו רצון אחר מרצון ה', והוא צריך לבטלו. כאילו יש לו דבר רע, וצריך לבטל את הרע. הלא היה יותר טוב, אם לא היה לו רע בכלל.
אלא הענין הוא, כי ידוע שהכלי הרוחני, שתהיה מוכשרת לקבל שפע של טוב ועונג, צריך להיות בה ב' תנאים:
א. שיהיה לה בחינת עביות, שהיא הרצון לקבל הנאה ותענוג,
ב. שיהיה לה מסך, היינו שלא לקבל כפי חשקו ורצונו, מה שהוא משתוקק לקבל הנאה ותענוג, אלא כפי מה שיהיה מזה הנאה להבורא, שזה מכונה לקבל בעמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו.
(הרב"ש. מאמר 6 "ענין בטחון" 1986)
52. אם אין לו כלי קבלה, היינו שאין לו השתוקקות לקבל הנאה ותענוג, אז הוא לא מוכשר לקבל שפע מלמעלה, כי אין מילוי בלי חסרון. ומשום זה מוכרחים להשתדל לעשות לעצמו חסרון, להשתוקק שהבורא יקרב אותו ויתן לו מכל טוב, שיש בידו של הקב"ה לתת. והוא משתוקק לקבל את זה. ויחד עם זה הוא מבטל את רצונו, ובוטח בה', שבטח ה' יעזור לו, ויתן לו מה שהקב"ה מבין שזה הוא לטובתו. ולכן אין לו אז טענות, שהקב"ה לא עזר לו, כפי שהאדם מבין.
וזה נקרא שמבטל רצונו ואומר, אני עושה את שלי, היינו מה שאני מבין שזהו לטובתי, ואני מבין ומאמין, שבטח הקב"ה יודע יותר טוב את מצבי, ואני מסכים ללכת ולעסוק בתורה ומצות, כאילו הקב"ה עזר לי, כפי שאני מבין שהוא צריך לענות לי על תפלתי. והגם שאני רואה, שעל מה שבקשתי הוא לא נתן לי שום מענה, ומכל מקום אני מאמין, שה' שמע את תפלתי ועונה לי, כפי מה שהוא טוב בשבילי. ומשום זה אני צריך תמיד להתפלל, שה' יעזור לי, כפי שאני מבין, וה' עוזר לי, כפי מה שהוא מבין שטוב בשבילי.
(הרב"ש. מאמר 6 "ענין בטחון" 1986)
שיעורים בנושא: להתבטל לעליון
27 אוג׳ 2021
26 אוג׳ 2021
25 אוג׳ 2021
24 אוג׳ 2021
23 אוג׳ 2021
22 אוג׳ 2021
21 אוג׳ 2021
21 אוג׳ 2021
20 אוג׳ 2021
19 אוג׳ 2021
18 אוג׳ 2021
17 אוג׳ 2021
16 אוג׳ 2021
16 אוג׳ 2021
15 אוג׳ 2021
קבלה מדיה
© כל הזכויות שמורות 2003-2023 בני ברוך - קבלה לעם
 |
|
|
