תרגום דברי הרב אשר וייס בביקורו בארה"ב:
יש חייל ישראלי צעיר אני לא אזכיר את שמו כי אתם יודעים, אחרי הכל זה אישי, מדובר בחייל ישראלי צעיר שאיבד את שתי רגליו ואת זרועו הימנית והוא נשאר עם יד שמאל פצועה.
בחור ישיבה, תלמיד חכם צעיר ונפלא. והלכתי לבקר אותו.
אז השאלה הראשונה שהוא שואל אותי היא, איפה אני מניח תפילין עכשיו? אני ימני, אבל עכשיו הזרוע הימנית שלו קטועה מתחת למרפק. האם זה "יד כהה"? אז אני צריך להניח תפילין על יד ימין?
שאלה שנייה הייתה, אני משתמש ביד שמאל כדי לאכול, אבל יש לי גם שימוש במה שנשאר לי בזרוע הימנית, האם אני צריך "נטילת ידיים" על הימין שלי?
שאלה שלישית, אני מקווה שאקבל תותבת עד סוכות, אז מה לעשות עם הלולב והאתרוג? איך אני מחזיק?
והשאלה האחרונה הייתה, העלתה לי דמעות בעיניי,
מתי שאקבל את התותבות שלי, מתי אני אומר מתי אני מברך "שהחיינו"? כשאקבל אותם או שאני כשאשתמש בהם?
דבר שמעולם לא נשאלתי, כשהוא אמר לברך "שהחיינו" על תותבת, בכיתי. והוא מסתכל עליי בתמיהה והוא שואל האם זה פחות מבגד חדש?
אלו הם צדיקים!
אם הנער הצעיר הזה יהפוך חס ושלום לאפיקורס,
האם מישהו יכול לשפוט אותו?
האם למישהו יש את הזכות לשפוט נער בן 20 שנותר ללא רגליים וללא יד ימין ואלה השאלות שמטרידות אותו?
אז אני חושב שהקהילה שלנו לפחות צריכה להכיר את הבחורים האלה ולהעריך אותם.
אינני אומר שאתם צריכים להיות כמוהם, אתם יכולים להיות עם ה"השקפה" שלכם, אבל צריך לדעת וחשוב לדעת שהקב"ה יש לו ילדים אהובים גם שם. לא רק כאן. והילדים של הקב"ה הם לא רק.. אני לא רוצה להזכיר שמות, הם לא רק פה, אלא גם שם.
אז אני חושב שחשוב שנכיר את הנערים האלו ונכיר את האנשים האלו ונעריך אותם ונגיד להם תודה. וגם נרגיש את האחריות. בלימוד שלכם, בתפילה, בחסד, באהבת ישראל שלכם. זה מה שאתם יכולים לתרום אבל אתם צריכים להרגיש את זה ואתם צריכים לעשות את המקסימום שאתם יכולים.
