האמת היא שדי עיפתי.
מזה למעלה משנים אני עסוק מעל הראש בניסיונות להגיע להסכמות הוגנות ודמוקרטיות, שניתנות להצדקה מאחורי "מסך הבארות" - בין אם מדובר ברפורמה, בבחירת שופטים לבית המשפט העליון בסבב הנוכחי, בוועדת חקירה לשבעה באוקטובר, או בגיוון המוסדות והאליטות.
אני לא מצליח.
בעיקר בגלל המערכת המשפטית (היוריסטוקרטיה), שלא מוכנה להחזיר לעם ולו חלקיק מהכוח שהיא לקחה ממנו ללא כל הרשאה.
עיפתי כי מה שקורה בתוךים במדינה זה טרלול מוחלט.
יציאה מאיזון של מערכת משפטית שלא יודעת לכייל את עצמה בעידן שאחרי אהרן ברק.
אין מנהיג.
מתנהלת כמו "ראש בקיר" בכל הזירות, אלא לראות ממטר:
ליאת בן-ארי בורחת מאחריותה לפיאסקו של תיקי נתניהו;
היועמ"שית פועלת כריבון במדינה, ומטילה "מניעה משפטית" על כל מה שלא מתאים להשקפת עולמה;
הפצ"רית חשודה מעורבת במעורבות בבישול סרטונים המעלילים על חיילי צה"ל מעשי אונס שלא התרחשו, ובכך מוציאה את דיבת ישראל בעולם.
עניינים שממנה את סגנה לחקור את האחריות מ"מ הנשיא העליון יצחק עמית הוא יוצא מאיזון ופוסק פסיקות שנקראות כמו פמפלט פוליטי של ילד מתבגר;
והנשיאים האולטרה-אקטיביסטים, חיות ופוגלמן, משחררים פסקי דין קיצוניים ממש לפני פרישתם, כדי לכבול את השופטים העתידיים של בית המשפט העליון.
האקדמיה המשפטית משליטה אורתודוקסיה ווקיסטית ויוריסטוקרטית קיצונית, כמו להקת מעודדות מביכה של מערכת.
ובלשכת עורכי הדין, הנשלטת על ידי בובת המחאה, אוזקים עורכת דין שמתנגדת בכספי עורכי הדין כדי לקיים כנסים על טהרת השמאל בראשות השליט העליון הבובתי: עמית בכר...
חברים אומרים לי: "משה, אתה נאיבי.
אתה לא מבין עם מי" יש לך עסק,
יש כאן מפלצת תאבת כוח שאי אפשר לרצותה למסלול של דמוקרטיה בריאה ושפויה צריך לעצור את ראשי.
אני עדיין יש תקווה שמשהו ישתנה.
אבל אולי אני באמת נאיבי.
מה דעתכם?
