אשר קרך בדרך (לימוד חומש)

בחודש אדר, פוסק בעל המ"ב, בשבת שלפני פורים, קוראים בציבור את פרשת "זכור", והיא מן התורה (סי' תרפ"ה, סעיף ז' ובמ"ב שם).

זה נושא מעניין, שיש לדון בו. אבל כאן אתרכז רק בחלק אחד שלו. אני מציע לדון בשאר ההבטים באשכולות אחרים.

בספר דברים, סוף פרשת כי תצא, מזכיר משה רבנו לעם ישראל את מה שקרה לו בעבר. הסיפור מופיע לאחר רשימה של מצוות חברתיות כמו ייבום, תשלומי נזק, דיוק במשקלות.

וכך נאמר שם, בפרשה המוכרת היטב (פרק כה יז ואילך למנינם):

זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים
אשר קרך בדרך
ויזנב בך כל הנחשלים אחריך
ואתה עייף ויגע
ולא ירא אלקים.
והיה בהניח ה' אלקיך לך מכל אויביך מסביב
בארץ אשר ה' אלקיך נותן לך נחלה לרשתה
תמחה את זכר עמלק מתחת השמים
לא תשכח.

זו מצוה שיש לדון בה הרבה. שהרי מה טעם החמירה התורה כל כך בעונשו של עמלק? האם היה זה העם היחיד שהרע לעם ישראל? ועוד, שמפשטות הסיפור ב"שמות" לא משמע שעמלק התכוון לפגוע ספציפית בעם ישראל. יותר נראה שהיה זה עם שמחייתו על השוד. השמדת עם כזה - אם אין לו פתרון ותקנה אחרת - היא אולי תיקון העולם, אבל מדוע שמצוה זו תהא מוטלת דווקא על עם ישראל? ודווקא להשמידו עד כלות?

הזכרתי את השאלה, וניתן להציע תשובות, אך עדיין לא הגעתי אל הנושא העיקרי.

לפי המסופר כאן, עמלק התנפל על עם ישראל "בצאתכם ממצרים". מעמד הר סיני ומתן תורה לא נזכרו כאן. ומה היה חטאו?
אני חוזר שוב:

אשר קרך בדרך
ויזנב בך כל הנחשלים אחריך
ואתה עייף ויגע
ולא ירא אלקים.

עמלק היה, אם כן, עם של פחדנים, שלא העזו להתייצב למלחמה, אלא פגעו רק במאסף, אלו שנגררו אחרי המחנה.

עם ישראל לא עמד מולם, כיון שהיה עייף ויגע. האם הכוונה שהיו עייפים פיזית או נפשית?

ובסופו של פסוק, נאמר הקטע הבא:
ולא ירא אלקים?
מי לא היה ירא אלקים?

עמלק - שלכן פגע בעם ישראל (וזו תביעה מוזרה מאד כלפיהם, שלא מצאנו במקום אחר נזכרת כלפי עם כלשהו, יהיו עבירותיו מה שיהיו), או עם ישראל - ואז זו תוכחה כלפי העם, שחטאיו מנעו ממנו סייעתא דשמיא (=עזרה משמים).

מבחינה ספרותית, נטייתו של הקורא היא להצמיד את התיאור "ולא ירא אלקים" לנושא האחרון שנזכר בפסוק. הווה אומר: עם ישראל. עם ישראל הוא שלא היה ירא אלקים.
וזו, לפי פירוש זה, תוכחה לעם ישראל, שהעובדה שלא היה ירא אלקים זימנה לו את העונש בצורת עמלק, ו/או מנעה ממנו את הכוח להילחם עימו כראוי.

המעניין הוא שכל הפרשנים (פרט ליוצא דופן מעניין מאד, שנגיע אליו בהמשך) מפרשים שהקטע "ולא ירא אלקים" לא נאמר על ישראל, אלא על עמלק!

רש"י, למשל, מפרש:
ולא ירא - עמלק. אלקים - מלהרע לך.
ורש"י פוסע כאן בעקבות מדרש תנחומא על הפסוק (הפניית המהדיר של פירוש רש"י בהוצאת מוסד הרב קוק).

מדוע הם בוחרים לשנות ממה שנראה כקריאה הפשטנית של הפסוק?

אילו היתה זו שיטת רש"י, ניחא. רש"י בחר את הפירוש הזה מתוך דברי חז"ל לפי שיטתו, כפי שחז"ל פירשו לפי שיטתם, בגלל קושי מסברה.
ראשית, אין זה נאה לומר שעם ישראל לא היו יראי אלקים.
שנית, יתכן שההקשר לא היה מתאים לביקורת כזו. מצות ביעור עמלק וזכירתה מכוונת כלפי אויב של עם ישראל. האם זה המקום לומר תוכחות לעם?

כמובן, אלו אינם שיקולים הכרחיים, אבל אחד המניעים השיטתיים בפירוש הוא להציל את כבודם של ישראל, וזה יכול להיות מניע לבחירת הבנה בפסוק שאינה אינטואיטיבית כל כך.

אולם מסתבר שהפירוש שלנו לפירוש רש"י אינו נכון. מדוע? מפני עד כמה שזה מפתיע, לא רק רש"י פירש כך, אלא גם פרשן של פשט, שאינו מהסס להביא פירושים משלו, גם נגד מסורת הביאור מימי חז"ל - הלא הוא האבן-עזרא.

ולאבן עזרא היתה תפיסה שונה של ה"פשט" משל רש"י, תפיסה שהיא יותר קרובה למושגינו היום של "פשט היסטורי".
ועם כל זאת, הוא סבר שפשטות הקריאה של הפסוק היא שהאשמה "ולא ירא אלקים" מכוונת אל עמלק ולא אל ישראל.

האם הטעם של כולם הוא אחד הטעמים שהזכרתי (בזיון לעם ישראל, אין זה הקשר מתאים לתוכחה, זה לא נכון היסטורית בצאתם ממצרים)? ואולי יש כאן טעם אחר שנעלם ממני?
מי יגלה לנו רז זה?

***

רק פרשן אחד קרא את הפסוק במה שנראה לי הקריאה הפשוטה ביותר, כלומר שמי שלא היה ירא אלקים היה דווקא עם ישראל.
זה הוא בעל "העמק דבר", הנצי"ב מוולוז'ין.
והוא משלב את הדברים בפירוש כללי, שמכוון כתוכחה לתקופתו, נגד ההשכלה (ובוודאי יהיה מי שיאמר: קל וחומר לזמננו זה, ויש בזה מן הצדק).

אני מעתיק את רוב דבריו (ולא כולם), למרות האריכות, החל מהתחלת הפסוק, לפי שהם מאפשרים להבין את הרעיון שבסופו.
וזו לשונו של הנצי"ב בפירושו:

אשר קרך - ... נראה עוד לפרש עפ"י מה שכתבתי בויקרא כ"ה מ"ז בהר"ד, דישראל נמשל לאש ואומות העולם למים. וכשנוגעים זה בזה, המים מכבים את האש. ומהאש נעשה עשן, ומזיק יותר מהמים. כך כשישראל מתערב עם גוי ומסיר ממנו דת אש, ונעשה מין ואפיקורוס שאינו מאמין, והוא גרוע מהגוי העובד עבודה זרה!...
ויזנב בך - עם היהודים שנתפקרו זינב כל הנחשלים אחריך, שהיו נגררים אחריך במצות אנשים מלומדה, ועמלק לא מצא אותם להכשילם ולפקרם, אבל על ידי "בך", היינו רשעי ישראל היו עוזרים לו לזנב גם אותם שהיו הולכים ביהדות במצות אנשים מלומדה, ולא בחקירה ושכל...
ולא ירא אלקים - קאי (=נאמר) על ישראל, שאילו יראו, לא היית עייף ולא יגע, אלא מתהלך בתום בלי שום חקירה ורצון עצמי.

המסקנה המעניינת היא שהקריאה הפשטנית ביותר, נגד מסורת הפירוש המקובלת, מצויה דווקא אצל מפרש שעשה בה שימוש כדי לתקוף את אלו שהטיפו בשעתו למחשבה עצמית ולביקורת על ראשונים וראשוני ראשונים...


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו