פונדמנטליזם אמיתי מהו?

רגילים לקרוא לדתיים הקיצוניים האגרסיביים "פונדמנטליסטים".

ככל שאדם בקנאותו לשם הדת מרשה לעצמו לפגוע גופנית או מילולית בזולתו, יהיה זה יחיד או ציבור, יותר הוא יזכה בכינוי "פונדמנטליסט".

את המתונים קוראים ליברליים.

המלה פודמנטליזם באה מפונדמנט Fundament -יסוד- והמלה ליברל באה מליבר -חופשי- בלטינית ושאר השפות הנובעות.


זה נותן רושם כאילו הקיצוניים הפנאטיים הם מחזיקים ביסודות של הדת ואילו אלו ההולכים עם השכל הם מוותרים על היסודות ופורקים את עולם.

אני חושב שהגיע הזמן שאנשים דתיים פתוחים המתאמצים לחשוב (כמו המגמה המתגלה בפורום שלכם)יתחילו לקרוא לעצמם "הפונדמנטליסטים האמיתיים".

יסוד הדת היהודית הוא התקדמות האדם ליושר תוך עיגון השינויים בטקסטים הישנים. כך זה היה עד לחתימת-חניקת התלמוד והאלהת כל שנושן יותר.

לדעתי - התשובה היא כן.

סתם אחד, לא משהו.

לגבי "האמיתי" - אשמח לקבל מראה מקום (חשבתי שאני הראשון שעליתי על זה, אבל תמיד טוב להיתלות באילן גדול).

על מושג הפונדמנטליזם רציתי לכתוב פעם מאמר ואי"ה עוד אגיע לכך. עיקרי טענותי:
פונדמנטליזם הוא כיודע שמה של תנועה דתית-פרוטסטנטית שהייתה קיימת בארה"ב וגלגולה האותנטי בדורנו הוא מה שמכונה "אוונגליסטים" או "רווייווליסטים".
אז מהו "פונדמנטליזם יהודי" או "פונדמנטליזם איסלאמי"?
זהו נסיון לקחת מאפיינים מסויימים של התנועה ההיסטורית ולבנות מהם דגם מוכלל של תופעה רחבה יותר.
כמה חוקרים חשובים אכן ניסו לשרטט דגם זה, ואכמ"ל.
בפועל, השימוש במונח זה החל, לפי מימצאיי, בשנת 1979, בעקבות המהפכה באיראן. עיתונאים הם שהמציאו אותו, כאשר רצו לתאר את התפיסה החומייניסטית וקראו לה, על מנת לשבר את אזנו של הקורא האמריקאי, "פונדמנטליזם אסלאמי". מאז התרחב המושג למודל בין-דתי מוכלל, כאמור.
בפועל, מדובר בתווית של עיתונאים בעלי מגמב מודרניסטית נאורה, שבאה לתאר דתיות פסולה בעיניהם ומאיימת. דהיינו, מאפייני הפונד' הם: דתיות קיצונית, אנטי-מודרנית, ומרכיב נוסף: נסיון לעצב את החברה מחדש לאור הערכים הדתיים הנ"ל.
לאור זאת נשאלת השאלה, עד כמה אכן קיים פונדמטליזם יהודי במובן הזה. אשאיר זאת לדיון החברים.

אידך גיסא

מימוני:

הציטוט מענין.

הניתוח מחכים.

מה אפשר לעשות כששגונבים לנו את השם? חייבים להוסיף את המלה "האמיתי".

אבל אמת שלאור הערתך, מיימוני, הייתי כותב הפונדמנטליזם המקורי.

ועוד אחת.

פסקל כתב:
אדם צריך להכריע. לעבוד את האלקים, או לחפש את רצונותיו ותאוותיו. מה יבחר, כיון שאינו יודע בוודאות מהי האמת?
פסקל הציע: נעשה הימור.
מה עדיף ומה פחות עדיף?
הדתי נהנה פחות או יותר מחייו, ומובטח לו גן עדן לנצח נצחים.
החילוני נהנה, נניח, יותר, אבל מפסיד גן עדן לנצח נצחים, וכנראה נשרף באש הגהנום לנצח נצחים.
אז מה עדיף לבחור?
אם יש אלקים, הדתי הרוויח הכל והחילוני הפסיד הכל.
אם אין, אז הדתי לא הפסיד הרבה והחילוני הרוויח מעט.
לכן, כדאי להיות דתי.
(פסקל היה נוצרי דתי, נדמה לי קתולי, אבל לא אתפלא אם שיקולים כאלו משמשים עד היום, למשל את המחזירן המפורסם ביותר בישראל).

ראסל הגיב:

תארו לעצמכם, שהאלקים אינו בכלל כמו שאתם חושבים. הוא ממש סובלני. לא אכפת לו אם אדם היה נוצרי אדוק או חילוני ליברלי. אולי העיקר שלא עשה רע לאחרים וכיו"ב.
אבל, האלקים אינו יכול לסבול את המתחכמים מדי. את אלו שעושים הימורים כמו פסקל, את אלו ממש אינו יכול לסבול - והוא שולח אותם יישר לגהנום!
מה נשאר מההימור?

בלשון לוגית יותר, ראסל הראה כי הברירה שהציב פסקל אינה בין שתי אפשרויות, אלא למעשה בין הרבה אפשרויות שאינן תמיד עולות על הדעת במבט ראשון. להניח שההימור משקף את המציאות, זהו כשל לוגי.



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

עוד הברקות של ראסל, שכל אחת שווה אשכול בפני עצמה:

לייבניץ אמר: זה הטוב ביותר מכל העולמות האפשריים!
(באמת לא כדאי להיכנס לפילוסופיה שלו כאן ועכשו. מספיק הרעיון).
ראסל הגיב: אם זה נכון, אז אוי ואבוי!


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

רציו ובוגי (זה ימצא חן בעיניך) וכולם

ברטרנד ראסל, הפילוסוף והלוגיקאי (הרשע והמושחת והבוגד) היה בעל הברקות.
אחת מהן היתה זו:

כל פעם שרוצים לתת ביטוי לרעיון, במיוחד רעיון שאינו חביב, מצמידים לו את המילה "אמיתי", ואז זה נהיה בסדר.

דוגמאות:

החופש האמיתי - דיקטטורה.
הרצון האמיתי - מה שהאחרים, הרוב, הא' וכו', מחליטים במקומך ומודיעים לך שזה באמת מה שאתה חושב ומרגיש, למרות שאינך מודע לכך.
הטוב האמיתי - מה שזה לא יהיה, זה לא מה שטוב לך כאן ועכשו.
וכו' וכו'.



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

יש שם למפלגה