אליעזר דוידזון נגד מנחם כרמל (תיק משנת 2019)

רע"א 2625/14 אליעזר דוידזון נגד מנחם כרמל מחבר:admin פורסם:15/02/2019 קטגוריה:פסיקה חינם בבית המשפט העליון רע"א 2625/14 www.toledano.co.il/%D7%A8%D7%A2%D7%90-2625-14-%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%A2%D7%96%D7%A8-%D7%93%D7%95%D7%99%D7%93%D7%96%D7%95%D7%9F-%D7%A0%D7%92%D7%93-%D7%9E%D7%A0%D7%97%D7%9D-%D7%9B%D7%A8%D7%9E%D7%9C/%D7%A4%D7%A1%D7%99%D7%A7%D7%94-%D7%97%D7%99%D7%A0%D7%9D/ לפני: כבוד השופט י' דנציגר המבקש: אליעזר דוידזון נ ג ד המשיב: מנחם כרמל בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 9.03.2014 בהפ"ב 18098-10-11 שניתן על ידי כבוד השופט ב' ארנון בשם המבקש: עו"ד משה מורגנשטרן החלטה לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט ב' ארנון) בהפ"ב 18098-10-11 מיום 9.3.2014. בפסק הדין אושרה בקשת המשיב לאשר פסק בוררות שניתן בין בעלי הדין ונדחתה בקשת המבקש לבטלו. הרקע לבקשה 1. המשיב הוא בעלים של רשת המרכולים "בר כל רשתות בע"מ", אשר מרבית לקוחותיה נמנים על הציבור החרדי. המבקש נהג לרכוש מהמשיב תווי קניה לשם מכירתם. לטענת המשיב, המבקש נותר חייב לו סכום מצטבר של כמיליון ש"ח. לצורך יישוב הסכסוך פנו בעלי הדין לרב ישראל ברגר, שכיהן אותה עת כראש הכולל ללימוד דיינות שבראשו עומד המבקש. ביום 29.10.2009 חתמו בעלי הדין בנוכחות הרב ברגר על הסכם (להלן: ההסכם הראשון), במסגרתו נקבע כי: "א. הנכס שברח' אורולוב 86 פ"ת דירה 8 הרשומה ע"ש עו"ד יפתח גולן תועבר ע"ש הרב מנחם כרמל ויבוצע מיידית. ב. מטרת העברת הנכס, להבטיח את פירעון וסילוק חוב שחייב הרב א. דוידזון להרב מ. כרמל. ג. הרב א. דוידזון ישתדל להגיע לבירור יתרת החוב וכל זאת תוך 7 ימים. ד. תוך 7 ימים יודיע הרב דוידזון על בורר או בי"ד שבמסגרתו יבררו חילוקי דעות אם יהיו, ובתנאי שיתקיים דיון תוך 30 יום. …" 2. באותו יום, חתמו בעלי הדין גם על שטר בוררות המסמיך את הרב ברגר להכריע במחלוקות שביניהם. ביום 5.1.2010 חתמו בעלי הדין על הסכם נוסף בפני הרב ברגר (להלן: ההסכם השני). בהסכם השני נקבעו הוראות בנוגע למעמדה של הדירה בפתח תקווה אשר הרישום בה הועבר על שמו של המשיב (או מי מטעמו) כבטוחה לחובו הנטען של המבקש למשיב. במסגרת ההסכם השני נקבע בין היתר: "… ג. מוסכם שאין ברישום הדירה על מי מטעמו של צד א' (המשיב, י.ד.) משום הודאה או ראיה מכל סוג שהוא והרישום נועד רק להבטחת קיום פסה"ד שיצא בדו"ד שביניהם. … ו. הדירה תימכר רק עפ"י הוראת ביה"ד שמוסכם על הצדדים, או לבקשת צד ב' (המבקש, י.ד.). … ז. באשר לדמי השכירות המתקבלים מהדירה יכריע ביה"ד שמוסכם על הצדדים, מיד בדיון הראשון, למי הם יועברו. … יא. הצדדים קיבלו עליהם שכל חילוקי הדעות ביחס לאמור בהסכם זה, יהא הבורר הרב ישראל ברגר או מי שימנה בכתב". 3. ביום 21.1.2010 חתמו בעלי הדין על "שטר בוררין" (להלן: שטר הבוררות) המסמיך את הרכב יום רביעי (הרבנים אולמן, רוזנברגר ויאראוויטש) של בית דין צדק של "העדה החרדית בירושלים" (להלן: בד"צ) לדון "בעניין מימוש בטחונות ותביעות הדדיות וכל הסכסוכים המסתעפין בקשר עם העניין הנ"ל". בשטר הבוררות הסכימו בעלי הדין כי "ואם אחד מאיתנו הח"מ ישתמט מלבוא לפני הבד"צ לגמור הטענות, הרשות בידי הבד"צ להוציא הפס"ד כפי ראות עיניהם", וכי "תוקף שטר בוררין זה לזמן בלתי מוגבל". ביום 17.2.2010 התקיים דיון בפני בד"צ. ביום 2.3.2010 פנה המבקש לבד"צ בבקשה לסגירת התיק. ביום 10.3.2010 התקיים דיון בבד"צ בסיומו נקבע כי: "השכירות מהיום של הדירה בפתח תקווה יופקד במזכירות הביד"צ. אם יתברר שהחוב קיים מגיע למנחם השכירות מהיום. על כל אחד להביא את הטענות שלו לדיון הבא. כמו"כ יביאו את הפקידה בהנהלת החשבונות". ביום 21.4.2010 התקיים דיון בפני בד"צ. המבקש נעדר מהדיון, לטענתו, עקב מחלת בנו. במהלך הדיון נקבע: "במענה למכתבו של הנתבע, א. אי אפשר להעביר מקום דיון בלי הסכמת התובע. ב. ואם יבורר שע"פ דין תורה מגיע לכרמל שכירות מיום כ"ה אדר תש"ע, יקוזז מההפרש של מחיר הדירה שמגיע לדוידזון. …" 4. ביום 2.7.2010, בעקבות פנייתו של המבקש לבד"צ המרכזי לממונות אלעד "הישר והצדק" (להלן: בד"צ אלעד), והצגת מסמכים רפואיים השייכים לבנו בפני בד"צ אלעד – פנה בד"צ אלעד לבד"צ, ציין כי המבקש טרוד בטיפול בילדו החולה במחלה נדירה, וביקש להעביר את הדיון בתובענה למקום מגוריו של המבקש באלעד או לזבל"א באזור המרכז. ביום 7.7.2010 התקיים דיון בפני בד"צ, בנוכחות בא-כוחו של המבקש. בסיום הדיון נקבע: "א. על הצדדים למסור את כל טענותיהם בכתב תוך שבועיים מהיום – … , ולפי"ז יתנו הביד"צ פס"ד בתביעת הר"ר מנחם כרמל הי"ו. ב. באם לא יגישו סיכומים בכתב ידונו הביד"צ לפי החומר שבתיק". 5. בעלי הדין הגישו את סיכומיהם לבד"צ. ביום 15.12.2012 החליט הבד"צ לקיים דיון נוסף, וקבע כי "שני הצדדים צריכים להופיע לדיון, וכל אחד יביא העדות או ההוכחות שיש להם". עוד נקבע כי "באם לא יופיע צד כלשהו לדיון, יתקיים דיון בלעדיו ויתנו החלטות כמו שחתמו בשט"ב". ביום 2.2.2011 התקיים דיון ובמהלכו הוחלט כי "עד שבוע מהיום יגיש הנתבע סיכומים למזכירות הביד"צ ולתובע, והתובע יגיב עד שבועיים מהיום, אחרי שהנתבע קיבל את החומר שדרש בפני הביד"צ. בדיון הבא יתנו הביד"צ החלטה סופית לפי החומר שיהיה בתיק על לתאריך הנ"ל, ללא שום דיחוי". 6. ביום 17.8.2011 פנה עורך-דין עמר ארדיטי במכתב לבד"צ בו הציג עצמו כבא-כוחו של המבקש, וביקש לאפשר לו לצלם את כל החומר שבתיק הבוררות. באותו יום זומנו בעלי הדיון לדיון בפני בד"צ, שנקבע ליום 7.9.2011. ביום 28.8.2011 פנה בא-כוחו של המבקש לבד"צ: "קיבלנו בתודה את הזמנתכם לדיון לצורך קבלת עדים וחקירת התובע, אולם כדי שלא יהא זה דיון עקר, עלינו לקבל קודם את ההעתקים מכל החומר שבתיק כפי שבקשנו במכתבינו מיום 17.8.11. למותר לציין כי ללא כל הנ"ל לא נוכל לקיים את הדיון במועדו. כ"כ נבקש לקבל את החומר בהקדם ע"מ שנוכל להיערך כראוי…". 7. ביום 7.9.2011 ניתנה הכרעת בד"צ (להלן: פסק הבוררות), שלא בנוכחות המבקש ובא-כוחו אשר לא התייצבו לדיון. בפסק הבוררות נקבע כך: "א. הר"ר אליעזר דוידזון חייב לשלם כל מה שיטעון ר"מ כרמל שחייב לו בבירור, דהיינו סך 924,194 ש"ח. ב. והיות שסוכם על מחיר הדירה בסך 1,600,00 ש"ח ומגיע לר"מ כרמל שכירות מיום כ"ה אדר תש"ע, ע"כ יחושב לזכותו לפי ערך החוב מהשכירות. ג. ואחרי יתרת התשלום המגיע עוד לר"א דוידזון שישולם ע"י הצ'קים המונחים אצל הרה"ג ר' ישראל ברגר שליט"א שייכת הדירה כולה לר"מ כרמל. ד. אמנם הר"מ כרמל מסכים לפנים משורת הדין שאם ישלם ר"א דוידזון את כל החוב במזומנים, וכן דמי השכירות לפי חלקו המגיע לו ומס רכישה ומס שבח ששולמו כבר ע"י ר"מ כרמל או שיצטרך לשלם, וכן שאר ההוצאות הכרוכות בזה, עד ר"ח מרחשון תשע"ב – לחזור ולמכור לו. ה. אם לא ישלם כל הנ"ל עד התאריך הנ"ל, הדירה נשארת בחזקתו של ר"מ כרמל. נ.ב. אם יחוזרו בעתיד כספים מארלנגר חייב ר"מ כרמל להעבירם מיידית לר"א דוידזון". 8. ביום 23.11.2011 ניתן אישור חתום של שלושת דייני בד"צ על פסק הבוררות מיום 7.9.2011. באישור זה כתבו הדיינים כי כל ההחלטות שניתנו בתיק, ובכלל זה פסק הבוררות, נכתבו ונחתמו על ידם כבית דין מוסכם על הצדדים. המבקש הגיש בקשה לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד לבטל את פסק הבוררות ואילו המשיב ביקש לאשרו. בית המשפט דחה את בקשת המבקש לבטל את פסק הבוררות על הסף בהתאם להוראת תקנה 143(9) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, והמבקש השיג על החלטה זו לבית משפט זה, השגה שדחיתי ביום 20.9.2012 (רע"א 5933/12). פסק דינו של בית המשפט המחוזי 9. בית המשפט המחוזי החליט לאשר את פסק הבוררות. בית המשפט דחה את טענת המבקש לפיה הסכם הבוררות נחתם על ידו בכפיה ותחת לחץ הנובעים מאיום שהטיח בו בא-כוחו דאז של המשיב, במכתב מיום 15.1.2010 שלפיו בד"צ יוציא לו "כתב סירוב" אם לא יתייצב לדיון בפניו. לכן טען המבקש כי הסכם הבוררות אינו "בר-תוקף". בית המשפט קבע כי טענה זו לא הוכחה והתבססה רק על עדותו של המבקש שנמצאה בכללותה, ובפרט בנושא זה "כבלתי אמינה, בלתי עקבית, פתלתלה ובעלת סתירות פנימיות רבות". בית המשפט ציין כי מעדותו של המבקש עלה כי במעמד החתימה על הסכם הבוררות לא הופעל עליו כל לחץ וכי שטר הבוררות נוסח על ידי הצדדים לבוררות מרצונם החופשי. המבקש אף לא הביע את התנגדותו להתדיין בפני הבד"צ. בית המשפט ציין גם כי הטענה בנוגע למכתב מיום 15.1.2010 נכתבה לראשונה בבקשה לבטל את פסק הבוררות על הסף. בית המשפט קבע בהקשר זה כי אותו מכתב התגלה למבקש לראשונה במסגרת הליכי גילוי המסמכים, ולכן קבע כי המבקש אינו יכול לבסס עליו טענת לחץ וכפייה. בית המשפט ציין כי גרסת המבקש בעניין זה אינה עקבית. 10. כמו כן, דחה בית המשפט את הטענה לפיה פסק הבוררות ניתן על ידי "בורר שלא נתמנה כדין", נוכח קשרים עסקיים בין בד"צ למשיב. בית המשפט ציין כי המבקש העלה טענה זו לראשונה בבקשה לבטל את פסק הבוררות על הסף. משכך נקבע כי יש לראות את המבקש כמי שויתר על טענה זו ונקבע כי הוא מנוע מלהעלותה. בית המשפט קבע כי גם לגופו של עניין לא עלה בידי המבקש להוכיח טענתו בדבר קיומו של קשר עסקי בין דייני הבד"צ אשר דנו בבוררות לבין המשיב, וממילא, נקבע כי המבקש חזר בו מטענה זו במהלך עדותו. בית המשפט הזכיר בהקשר זה כי המבקש עצמו לא היסס לפנות לגורמים הקשורים עימו בקשרי עבודה כדי להסתייע בהם בסכסוך המשפטי שניהל נגד המשיב. 11. בית המשפט דחה גם את הטענה כי בד"צ "פעל ללא סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות", בכך שהכריע בנושאי גובה החוב והשכירות. בית המשפט קבע כי המבקש מחה אמנם על החריגה מסמכות לדעתו, של בד"צ, אך קבע כי עשה זאת בשפה רפה, באמצעות מכתב אחד מיום 2.3.2010, שכלל לא נענה על ידי בד"צ. משכך, נקבע כי למעשה ויתר המבקש על טענה זו ולכן הוא מנוע מלהעלותה כעת. בית המשפט הוסיף כי גם לגופו של עניין דין טענת המבקש להידחות שכן לפי לשון שטר הבוררות המחלוקת בנושאים אלה נמסרו להכרעתו של בד"צ. בשים לב לכך שהמבקש לא הביא ראיות לפרשנותו המוצעת לנוסח שטר הבוררות, ומאחר שהמבקש טען בעצמו טענה הפוכה בבקשתו לביטול פסק הבוררות, נדחתה, כאמור, טענה זו. טענת המבקש כי הסמכות להכריע בנושאים אלה הוקנתה לרב ברגר נדחתה אף היא משום שהרב ברגר הוא שהעביר את תיק הבוררות לדיון לפני בד"צ, ונקבע כי העברה זו בוצעה בהתאם להוראות ההסכם השני. בית המשפט דחה גם את הטענה לפיה בד"צ דן בנושאים פליליים מאחר שנטענה בעלמא ללא בדל ראיה להוכחתה, ובשים לב לכך שמהמסמכים עולה שהמחלוקת בין בעלי הדין הייתה כספית. 12. בית המשפט דחה גם את טענת המבקש לפיה לא ניתנה לו "הזדמנות נאותה לטעון טענותיו" ו"להביא ראיותיו". ראשית קבע בית המשפט כי על פי נהלי בד"צ רק בעלי הדין עצמם או באי-כוחם יכולים לעיין בתיקי בד"צ, ואחרים – בכפוף לקבלת אישור מיוחד. נקבע כי הנציגים ששלח המבקש לצלם את תיק הבוררות לא עמדו בתנאים אלה. בית המשפט דחה בהקשר זה גם את הטענה כי המשיב לא העביר למבקש את כלל המסמכים הנדרשים להגנתו. זאת, בעיקר על פי עדותה של הגב' חולדה הבר, מנהלת החשבונות של המשיב, אשר העידה כי מסמכי הנהלת החשבונות הנוגעים למשיב נמסרו למשיב פעמים רבות, ועדותה עשתה רושם מהימן על בית המשפט ולא נסתרה. בית המשפט הוסיף כי הדיינים לא מצאו להפחית סכום בסך של 1,914 ש"ח מהסכום שפסק למרות שהמשיב ויתר על סכום זה וכי מדובר בטעות מינורית שאין בה כדי להוות עילה לביטול פסק הבוררות. בנוסף, דחה בית המשפט מכל וכול את הטענה כי בד"צ מנע מהמבקש את האפשרות להעיד את עדיו, וגם את הטענה לפיה בד"צ פעל שלא כדין כשקיים שני דיונים במעמד צד אחד. בית המשפט דחה טענה נוספת לפיה דיין אחד קרא ספר במהלך הדיונים ואילו השני ישן, וקבע כי מדובר בטענה רכילותית שמוטב שלא הייתה מועלית כלל. 13. לבסוף, דחה בית המשפט את הטענה שלפיה פסק הבוררות ניתן "לאחר שעברה התקופה לנתינתו", שכן קבע כי הסכמת בעלי הדין, כפי שבאה לידי ביטוי בשטר הבוררות שתוקפו "לזמן בלתי מוגבל", גוברת על האמור בחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות). בית המשפט קבע עוד כי פסק הבוררות המקורי, מיום 7.9.2011, נכתב בכתב יד ונחתם על ידי הדיינים. בית המשפט ציין כי ביום 23.11.2011 ניתן אישור חתום של שלושת הדיינים על העתק פסק הבוררות מיום 7.9.2011 שלפיו פסק זה נכתב ונחתם על ידם. בכך ראה ביתה משפט ראיה נוספת לכך שפסק הבוררות המקורי נחתם על ידי שלושת הדיינים. על יסוד האמור, אישר בית המשפט, כאמור, את פסק הבוררות וחייב את המבקש לשלם למשיב שכר טרחת עורך-דין בסך של 75,000 ש"ח. מכאן בקשת רשות הערעור. תמצית נימוקי הבקשה 14. לטענת המבקש, לשאלות העולות מפסק הדין יש חשיבות החורגת מעניינם של בעלי הדין, בנוגע לאישור פסק בוררות, ובפרט, פסק בוררות שניתן על ידי בית דין רבני. המבקש מתאר את השתלשלות העניין וחוזר, למעשה, על רוב הטענות שטען בערכאה דלמטה. בין היתר, טוען המבקש כי פסק הבוררות אינו חתום על ידי הדיינים, ולא נמסר חתום לבעלי הדין, ומשכך, יש לקבוע, לדעתו, כי לא ניתן לאשרו. לטענת המבקש, טעה בית המשפט קמא כשקבע כי פסק הבוררות נחתם על ידי הדיינים. לדעתו, גם אם צדק בית המשפט בקביעה זו, הרי שדי בהעדר החתימה בעותק שנמסר לבעלי הדין, ובעובדה שאיש לא ראה את פסק הבוררות החתום, כדי לבטל את פסק הבורר. 15. המבקש שב וטוען כי העובדה שנערכו שני דיונים ללא נוכחותו מצדיקה את ביטולו של פסק הבוררות, בלי קשר לאורך הדיון ולהחלטות שהתקבלו בו. המבקש חוזר גם על הטענה כי הדיינים חרגו מסמכותם בהידרשם לנושא השכירות בדיון שהתקיים בהעדר המבקש, ובבירור החוב, שלגביו הודיע המבקש לדיינים כי אינם מוסמכים לדון בו. לטענת המבקש, די היה במחאה אחת שלו כדי לשלול מהדיינים את הסמכות לדון בנושא. המבקש טוען כי הודעתו בדיון הראשון לדיינים כי אינם מוסמכים לדון בנושאים אלה גוברת על האמור בהסכם הבוררות. 16. המבקש חוזר גם על הטענה כי הבוררות נחתמה תחת לחץ ואיומים שכן הוא לא רצה לדון בבית הדין של העדה החרדית אלא בבית דין אחר. לטענת המבקש, הוא חתם על הסכם הבוררות שכן ל"כתב הסירוב" באמצעותו אוים יש השלכות הרסניות בעולם החרדי, עד כדי נידוי מהקהילה. 17. המבקש חוזר על טענתו לפיה חלק ניכר מהבוררות עסק בנושאים פליליים, ולפיכך מבקש לבטלו בשל תקנת הציבור. עוד טוען המבקש כי הדיינים פסקו למשיב סכום שאינו חלק מן התביעה, בסך של 1,914 ש"ח, וגם כי חלף הזמן החוקי לקיום הבוררות הן בשל האמור בחוק הבוררות והן בשל כך שהודיע לבד"צ כי אינו מסכים להתארכות ההליך ואף מחה על עצם קיומו. דיון והכרעה 18. לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להיזקק לתשובת המשיב. 19. כידוע, רשות ערעור על החלטות ופסקי דין של בית המשפט בענייני בוררות ניתנת רק במקרים המעוררים שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה, או במקרים בהם נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק או לשם מניעת עיוות דין [ראו למשל: רע"א 6257/13 דלויה מרכז הבניה בע"מ נ' סלע עבודות איטום שיפוץ וצבע בע"מ, פסקה 7 לחות דעתי והאסמכתאות שם (14.10.2013); רע"א 2865/13 שרבט מלכיאל ובניו בניה לעם בע"מ נ' לידר ניהול ופיתוח בע"מ (17.7.2013)]. במקרה דנא, חרף טענות המבקש, איני סבור כי מתעוררת שאלה החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. כמו כן, לא מצאתי כי התקיים במקרה דנא עיוות דין המצדיק התערבות ערכאה זו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, שכן זה בחן בהרחבה את טענות המבקש והכריע בהן לגופן תוך יישום פסיקת בית משפט זה. נימוקיו מקובלים עלי. 20. לגופו של עניין, סבורני כי צדק בית המשפט המחוזי כשדחה את טענת המבקש לפיה פסק הבוררות אינו חתום. אציין כי עדותו של מזכיר הבד"צ, עשתה על בית המשפט המחוזי רושם אמין, והוא קיבל את עדותו שלפיה פסק הבוררות אשר נכתב בכתב ידם של הדיינים, נחתם על ידם. לאחר מכן הוא הקליד את פסק הבוררות ומשקיבל את אישור הדיינים, המציא את העתק פסק הבוררות לבעלי הדין. מזכיר הבד"צ העיד כי זהו הנוהל בבד"צ. מכל מקום, ביום 23.11.2011 ניתן אישור על ידי שלושת דייני הבד"צ על העתק פסק הבוררות שניתן ביום 7.9.2011 שלפיו פסק הבוררות נכתב ונחתם על ידם. למעלה מן הצורך אציין את המובן מאליו כי אכן ראוי כי כל הבוררים הדנים בתיק יחתמו על פסק הבוררות בטרם הוא נמסר לצדדים ומוטב כי בוררים היושבים בדין יקפידו על כך הקפדה יתרה. בעניין זה מן הראוי להפנות להוראת סעיף 20 לחוק הבוררות לפיה: "פסק בוררות יהיה בכתב וייחתם על ידי הבורר בציון תאריך החתימה; בבוררות לפני בוררים אחדים, די בחתימת רובם אם צוין בפסק ששאר הבוררים אינם יכולים או אינם רוצים לחתום עליו" [ראו גם החלטתי ברע"א 1730/12 וולנר נ' רוזנצוויג (8.5.2012)]. 21. גם הטענה כי נערכו שני דיונים ללא נוכחות המבקש, דינה להידחות. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, לדיון הראשון מיום 15.12.2010, לא הופיע המבקש, לטענתו, בשל מחלת בנו, אך לא הודיע על כך לבד"צ זמן סביר מראש. בדיון זה לא ניתנו החלטות אופרטיביות, ובכך הודה המבקש עצמו [פרוטוקול מיום 25.12.2012, עמוד 70]. לעומת זאת, הדיון מיום 7.9.2011 נועד לשם קבלת פסק הבוררות, על פי החלטה מפורשת מיום 2.2.2011. אכן, בא-כוחו של המבקש שלח מכתב לבד"צ טרם הדיון אשר צוטט בפסקה 6 לעיל, אך מכתב זה לא נענה על ידי הבד"צ. על רקע האמור, הימנעות המבקש מלהגיע לדיון זה אינה אלא עשיית דין עצמית, וכך קבע ובצדק בית המשפט המחוזי. כך או כך ולמעלה מהצורך אוסיף כי בשטר הבוררות הסמיכו בעלי הדין את בד"צ ליתן את פסק הבוררות במעמד צד אחד בנסיבות מעין אלה. 22. אשר לטענה בדבר חריגה מסמכות של הבד"צ בדונו בשאלת השכירות ובירור החוב, נדמה שגם דין טענה זו להידחות. בית המשפט המחוזי קבע כי המבקש אכן מחה על החריגה מסמכות, לדעתו, של בד"צ, אך הוסיף כי עשה זאת בשפה רפה, באמצעות מכתב אחד שכלל לא נענה על ידי בד"צ, ומשהמשיך להתדיין בפני הבד"צ, נקבע ובצדק, כי למעשה, ויתר המבקש על טענה זו. יתר על כן, לשון שטר הבוררות אינה מותירה מקום לספק כי המחלוקות בנושאים אלה נמסרו להכרעתו של בד"צ [בנוגע לתחומי הבוררות וסמכויות הבורר הנקבעים במסגרת הסכם הבוררות ראו בהרחבה חוות דעתי, אליה הצטרפו השופטים ס' ג'ובראן ונ' סולברג ברע"א 4095/12 מגנזי תשתיות ב.ג.מ בע"מ נ' סקיק חברה לעבודות עפר ופיתוח בע"מ (13.11.2012)]. 23. כמו כן, יש לדחות את טענות המבקש בעניין כפייה ולחץ שהופעלו עליו לחתום על הסכם הבוררות. אזכיר כי בית המשפט המחוזי קבע כי מעדות המבקש עלה כי במעמד החתימה על הסכם הבוררות לא הופעל על המבקש כל לחץ, וכי שטר הבוררות נוסח על ידי הצדדים לבוררות מרצונם החופשי. אציין עוד כי בית המשפט המחוזי קבע שעדותו של המבקש לא הייתה עקבית בעניין זה, וכי למעשה, המבקש אף לא הביע את התנגדותו להתדיין בפני הבד"צ. 24. לבסוף, יש לדחות גם את הטענה לפיה בד"צ דן בנושאים פליליים מהטעמים שפירט בית המשפט המחוזי בפסק דינו. כמו כן, צדק בית המשפט המחוזי כשקבע כי טעות החישוב של הדיינים אינה מקימה עילה לביטול פסק הבוררות. ממילא, המבקש טוען כי המשיב ויתר על סכום זה ולכן נדמה שלא יעמוד עליו. אשר לטענת המבקש בדבר חלוף המועד החוקי למתן פסק הבוררות, בדין נדחתה גם טענה זו שכן, כאמור בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, בעלי דין רשאים להתנות במסגרת הסכם הבוררות על התניה המצויה בפסקה ט"ו בתוספת הראשונה לחוק הבוררות שלפיה "על הבורר לתת את פסק הבוררות תוך שלושה חודשים מהיום התחיל לדון בסכסוך, או שנדרש להתחיל לדון בו על ידי הודעה בכתב של בעל-דין, הכל לפי המוקדם יותר, אולם רשאי הבורר להאריך את התקופה עד לשלושה חודשים נוספים". כך אכן עשו בעלי הדין כאשר חתמו על שטר הבוררות שהסמיך את בד"צ לדון בתביעה כי "תוקף שטר בוררין זה לזמן בלתי מוגבל". 25. נוכח כל האמור הגעתי לכלל מסקנה כי אין בטענות המבקש כדי לבסס עילה שבדין לביטול פסק הבוררות ולכן הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, איני עושה צו להוצאות. ניתנה היום, ‏כ"ד בתמוז התשע"ד (‏22.7.2014). ש ו פ ט כל הזכויות שמורות לניר טולדנו נבנה ע"י MarketBiz - קידום דיגיטלי ובניית

מראה מקום: פדאור 14 (19) 241 לתמצית פסק הדין בית המשפט המחוזי מרכז-לוד הפ"ב 18098-10-11 דוידזון נ' כרמל תיק חיצוני: בפני כב' השופט בנימין ארנון המבקש אליעזר דוידזון ע"י ב"כ עו"ד עמר ארדיטי נגד המשיב מנחם כרמל ע"י ב"כ עוה"ד יפעת אלתר-חמו ואריאל יפרח פסק דין מונחת לפניי המרצת פתיחה אשר עניינה בוררות שהתנהלה בין מר אליעזר דוידזון ומר מנחם כרמל בפני בית דין צדק של "העדה החרדית ירושלים". במסגרת המרצת הפתיחה מבקש מר דוידזון כי בית המשפט יבטל את פסק הבוררות אשר ניתן על ידי בית דין זה, ומאידך – מר מנחם כרמל מתנגד לבקשה ועותר לכך שבית המשפט יאשר את פסק הבוררות. I. עיקר העובדות הרלבנטיות 1. המבקש, מר אליעזר דוידזון (להלן: "דוידזון"), מנהל מכון ללימוד דיינות "עיון משפט" בעיר אלעד. 2. המשיב, מר מנחם כרמל, הינו בעלים של רשת המרכולים "בר כל רשתות בע"מ" (להלן: "כרמל" ו- "בר-כל" בהתאמה) אשר מרבית לקוחותיה נמנים על הציבור החרדי. 3. המבקש רכש מהמשיב תווי קניה, ולטענת המשיב נותר חייב לו סכום מצטבר של כמיליון ₪. 4. לצורך יישוב הסכסוך פנו כרמל ודוידזון לרב ישראל ברגר – שכיהן באותה עת כראש הכולל לדיינות שבראשו עומד דוידזון. 5. ביום 29.10.09 (יא' בחשון תש"ע) חתמו שני הצדדים, בנוכחותו של הרב ברגר, על הסכם (להלן: "ההסכם הראשון") בגדרו נקבע, בין היתר, כדלקמן: א. "הנכס שברח' אורולוב 86 פ"ת דירה 8 הרשומה ע"ש עו"ד יפתח גולן תועבר ע"ש הרב מנחם כרמל ויבוצע מיידית. ב. מטרת העברת הנכס, להבטיח את פרעון וסילוק חוב שחייב הרב א. דוידזון להרב מ. כרמל. ג. הרב א. דוידזון ישתדל להגיע לבירור יתרת החוב הסופית וכל זאת תוך 7 ימים. ד. תוך 7 ימים יודיע הרב דוידזון על בורר או בי"ד שבמסגרתו יבוררו חילוקי דעות אם יהיו, ובתנאי שיתקיים דיון תוך 30 יום. ...". כן חתמו הצדדים, באותו יום, על שטר בוררות המסמיך את הרב ברגר להכריע במחלוקות שביניהם (ההסכם הראשון ושטר הבוררות צורפו כנספח ב' להמרצת הפתיחה). 6. ביום 5.1.10 (יט' בטבת תש"ע) חתמו הצדדים על הסכם נוסף בפני הרב ברגר (להלן: "ההסכם השני"). בהסכם זה נקבעו הוראות ביחס למעמדה של הדירה אשר הרישום בה הועבר על שמו של כרמל (או מי מטעמו) כבטוחה לחובו הנטען של דוידזון לכרמל. במסגרת ההסכם השני (בו הוגדר כרמל כצד א' ודוידזון כצד ב') נקבע, בין היתר, כדלקמן: " ... ג) מוסכם שאין ברישום הדירה על מי מטעמו של צד א' משום הודאה או ראיה מכל סוג שהוא והרישום נועד רק להבטחת קיום פסה"ד שיצא בדו"ד שביניהם. ... ו) הדירה תימכר רק עפ"י הוראת ביה"ד שמוסכם על הצדדים, או לבקשת צד ב'. ... ז) באשר לדמי השכירות המתקבלים מהדירה יכריע ביה"ד שמוסכם על הצדדים, מיד בדיון הראשון, למי הם יועברו. ... יא) הצדדים קיבלו עליהם שכל חילוקי הדעות ביחס לאמור בהסכם זה, יהא הבורר הרב ישראל ברגר או מי שימנה בכתב" (צורף כנספח ג' להמרצת הפתיחה). 7. ביום 21.1.10 (ו' בשבט תש"ע) חתמו הצדדים על "שטר בוררין" (להלן: "שטר הבוררות") המסמיך את הרכב יום רביעי (כב' הרבנים אולמן, רוזנברגר ו- יאראוויטש) של בית דין צדק של "העדה החרדית ירושלים" (להלן: "בד"צ"), לדון "בעניין מימוש בטחונות ותביעות הדדיות וכל הסכסוכים המסתעפין בקשר עם העניין הנ"ל". בשטר הבוררות הסכימו הצדדים כי "אם א' מאתנו הח"מ ישתמט מלבוא לפני הבד"צ לגמור הטענות, הרשות בידי הבד"צ להוציא הפס"ד כפי ראות עיניהם", וכי "תוקף שטר בוררין זה לזמן בלתי מוגבל" (שטר הבוררות צורף כנספח 4 לתגובה להמרצת הפתיחה). 8. ביום 17.2.10 (ג' באדר תש"ע) התקיים דיון בפני בד"צ (פרוטוקול הדיון צורף כנספח 5-א' לתגובה להמרצת הפתיחה). 9. ביום 2.3.10 (ט"ז באדר תש"ע) פנה דוידזון לבד"צ ב"בקשה לסגירת התיק", ובה נכתב, בין היתר, כדלקמן: "הנני להבהיר כי אומנם במהלך הדיון האחרון נגררנו לדבר בנושא סכום החוב אם קיים או לא, עניתי לשאלות הרבנים הנכבדים משום כבודם, וגם כדי לקבל מכרמל הבהרות ע"מ שאוכל להבין את משמעות המסמכים הסותרים והמוזרים שהגיש לי. אומנם כאמור נגררנו בדיבור עד לרמה של קביעת דיון נוסף בנושא, נושא שלא אמור להיות מבורר במותב נכבד זה בשום אופן. עוד אציין כי ע"פ החוק כל בוררות מוגבלת ל- 90 יום. זמן זה כבר לקראת סיומו, ותאריך ו' אייר תש"ע יהיה הרבה לאחר היעד הנ"ל ... אי לכך ובהתאם לזאת אבקש לסגור את התיק". (העתק הבקשה מיום 2.3.10 צורפה כחלק מנספח ו' להמרצת הפתיחה) 10. ביום 10.3.10 (כד' באדר תש"ע) התקיים דיון בבד"צ, בסיומו נקבע כדלקמן: "השכירות מהיום של הדירה בפתח תקווה יופקד במזכירות הביד"צ. אם יתברר שהחוב קיים מגיע למנחם השכירות מהיום. על כל אחד להביא את הטענות שלו לדיון הבא, כמו"כ יביאו את הפקידה בהנהלת החשבונות" (עמוד 6 בפרוטוקול הדיון בבד"צ מיום 10.3.10, צורף כנספח 5-ב' לתגובה להמרצת הפתיחה). 11. ביום 21.4.10 (ז' באייר תש"ע) התקיים דיון (קצר) בפני בד"צ שלא בנוכחות דוידזון, לאחר שדוידזון נעדר מהדיון (ואף לא יוצג על ידי ב"כ) וזאת, לטענתו, עקב מחלת בנו. במהלך הדיון קבע בד"צ כדלקמן: "במענה למכתבו של הנתבע, א. אי אפשר להעביר מקום דיון בלי הסכמת התובע. ב. ואם יבורר שע"פ דין תורה מגיע לכרמל שכירות מיום כ"ה אדר תש"ע, יקוזז מההפרש של מחיר הדירה שמגיע לדוידזון. ג. נקבע דיון המשך ליום רביעי י"ג סיון הבעל"ט בשעה 5:30 אחה"צ". (העתק פרוטוקול הדיון בבד"צ מיום 21.4.10 הוגש לבית המשפט כמוצג נ/2) 12. ביום 2.7.10 (כ' בתמוז תש"ע), בעקבות פנייתו של דוידזון לבד"צ המרכזי לממונות אלעד "הישר והצדק" (להלן: "בד"צ אלעד") והצגת מסמכים רפואיים השייכים לבנו בפני בד"צ אלעד – פנה בד"צ אלעד לבד"צ (אשר דן בתביעת כרמל נגד דוידזון), ציין כי דוידזון טרוד בטיפול בילדו החולה במחלה נדירה, וביקש להעביר את הדיון בתובענה למקום מגוריו של דוידזון באלעד או לזבל"א באזור המרכז. (העתק מכתבו של בד"צ אלעד מיום 2.7.10 צורף כנספח ז' להמרצת הפתיחה) 13. ביום 7.7.10 (כ"ה בתמוז תש"ע) התקיים דיון בפני בד"צ, בנוכחות בא כוחו של דוידזון. בסיום הדיון נקבע כך: א. "על הצדדים למסור את כל טענותיהם בכתב תוך שבועיים מהיום – יום י' מנ"א (חודש "מנחם אב" – ב' א') תש"ע הבעל"ט, ולפי"ז יתנו הביד"צ פס"ד בתביעת הר"ר מנחם כרמל הי"ו. ב. באם לא יגישו סיכומים בכתב ידונו הביד"צ לפי החומר שבתיק". (העתק פרוטוקול הדיון בבד"צ מיום 7.7.10 צורף כנספח 6 לתגובה להמרצת הפתיחה) 14. בהתאם להחלטת בד"צ מיום 7.7.10, הגישו הצדדים את סיכומיהם לבד"צ. יצוין כי על פי התאריכים המופיעים על גבי כתבי הסיכומים של הצדדים אשר הוגשו על ידם לבד"צ, סיכומי כרמל הוגשו ביום 11.7.10 (כט' בתמוז תש"ע), סיכומי התגובה של דוידזון הוגשו ביום 15.7.10 (ד' באב תש"ע) וסיכומי התשובה של כרמל הוגשו ביום 26.8.10 (טז' באלול תש"ע) (העתק סיכומיהם של הצדדים צורפו כנספחים 8-7 לתגובה להמרצת הפתיחה). 15. ביום 15.12.10 (ח' בטבת תש"ע) החליט בד"צ כדלקמן: "במענה מכתביו החוזרים ונשנים של צד הנתבע. א. שני הצדדים צריכים להופיע לדיון, וכל אחד יביא העדות או ההוכחות שיש להם. ב. נקבע דיון ליום רביעי פר' תרומה כ"ט שבט תשע"א בשעה 5:30. ג. באם לא יופיע צד כלשהו לדיון, יתקיים דיון בלעדיו ויתנו החלטות כמו שחתמו בשט"ב". (העתק החלטת בד"צ מיום 15.12.10 צורפה כנספח 9 לתגובה להמרצת הפתיחה) 16. ביום 2.2.11 (כח' בשבט תשע"א) התקיים דיון בבד"צ ומהלכו הוחלט כדלקמן: "עד שבוע מהיום יגיש הנתבע סיכומים למזכירות הביד"צ ולתובע, והתובע יגיב עד שבועיים מהיום, אחרי שהנתבע קיבל את החומר שדרש בפני הביד"צ. בדיון הבא יתנו הביד"צ החלטה סופית לפי החומר שיהיה בתיק עד לתאריך הנ"ל, ללא שום דיחוי". (העתק פרוטוקול הדיון בבד"צ מיום 2.2.11 הוגש לבית המשפט כמוצג נ/1) 17. ביום 17.8.11 (יז' באב תשע"א) פנה עו"ד עמר ארדיטי במכתב לבד"צ, הציג עצמו כב"כ של דוידזון, וביקש לאפשר לו לצלם את כל החומר שבתיק הבוררות שבין ה"ה דוידזון וכרמל (העתק מכתבו של ב"כ דוידזון מיום 17.8.11 צורף כנספח ט' להמרצת הפתיחה). 18. ביום 17.8.11 (יז' באב תשע"א) זומנו הצדדים לדיון בפני בד"צ, שנקבע ליום 7.9.11 (ח' באלול תשע"א) (העתק הזימון לדיון צורף כנספח י' להמרצת הפתיחה). 19. ביום 28.8.11 (כח' באב תשע"א) פנה ב"כ דוידזון לבד"צ וכתב כדלקמן: "קיבלתנו בתודה את הזמנתכם לדיון לצורך קבלת עדים וחקירת התובע, אולם כדי שלא יהא זה דיון עקר, עלינו לקבל קודם את ההעתקים מכל החומר שבתיק כפי שבקשנו במכתבינו מיום 17.8.11. למותר לציין כי ללא כל הנ"ל לא נוכל לקיים את הדיון במועדו. כ"כ נבקש לקבל את החומר בהקדם ע"מ שנוכל להיערך כראוי...". (העתק בקשתו של ב"כ דוידזון מיום 28.8.11 צורפה כנספח יא' להמרצת הפתיחה) 20. ביום 7.9.11 (ח' באלול תשע"א) ניתנה הכרעת בד"צ בתביעת כרמל נגד דוידזון (להלן: "פסק הבוררות"), וזאת שלא בנוכחות דוידזון ובא כוחו – אשר לא התייצבו לדיון. בפסק הבוררות נקבע כדלקמן: א. "הר"ר אליעזר דוידזון חייב לשלם כל מה שיטעון ר"מ כרמל שחייב לו בבירור, דהיינו סך 924.194 ₪. ב. והיות שסוכם על מחיר הדירה בסך 1,600,000 ₪ ומגיע לר"מ כרמל שכירות מיום כ"ה אדר תש"ע, ע"כ יחושב לזכותו לפי ערך החוב מהשכירות. ג. ואחרי יתרת התשלום המגיע עוד לר"א דוידזון שישולם ע"י הצ'קים המונחים אצל הרה"ג ר' ישראל ברגר שליט"א שייכת הדירה כולה לר"מ כרמל. ד. אמנם הר"מ כרמל מסכים לפנים משורת הדין שאם ישלם ר"א דוידזון את כל החוב במזומנים, וכן דמי השכירות לפי חלקו המגיע לו ומס רכישה ומס שבח ששולמו כבר ע"י ר"מ כרמל או שיצטרך לשלם, וכן שאר ההוצאות הכרוכות בזה, עד ר"ח מרחשון תשע"ב – לחזור ולמכור לו. ה. אם לא ישלם כל הנ"ל עד התאריך הנ"ל, הדירה נשארת בחזקתו של ר"מ כרמל. נ"ב. אם יחוזרו בעתיד כספים מארלנגר חייב ר"מ כרמל להעבירם מיידית לר"א דוידזון". (העתק פסק הבוררות, חתום בחותמת מזכירות הבד"צ, צורף כנספח 1 לתגובה להמרצת הפתיחה). 21. ביום 23.11.11 (כו' בחשבון תשע"ב) ניתן אישור חתום של שלושת דייני בד"צ (כב' הרבנים אולמן, רוזנברגר ו- יאראוויטש) על העתק פסק הבוררות מיום 7.9.11. באישור זה כתבו הדיינים כי כל ההחלטות שניתנו בתיק, ובכלל זה פסק הבוררות, נכתבו ונחתמו על ידם כבית דין מוסכם על הצדדים (נספח א' ל"בקשת הסף" שהגיש דוידזון – להלן: "בקשת הסף"). במאמר מוסגר אציין כי בקשת הסף נדחתה ע"י מותב זה, וגם ברע"א שהוגשה ע"י דוידזון לבית המשפט העליון – נדחתה. II. טענות הצדדים א. טענות דוידזון 22. לטענת דוידזון, דין פסק הבוררות להתבטל מכיוון שחתימתו של דוידזון על שטר הבוררות נעשתה בכפייה: א. לטענת דוידזון, הוא נאלץ לחתום על שטר הבוררות המסמיך את בד"צ לדון במחלוקת שבינו לבין כרמל עקב לחץ שהופעל עליו בעקבות בקשתו של ב"כ דאז של כרמל, הרב אברהם בקנרוט (להלן: "בקנרוט") מבד"צ להוציא לדוידזון כתב סירוב אם יסרב להתייצב בפני הבד"צ (פ' ע' 360 ש' 10, ע' 368-366); ב. באשר לטענה כי הרב ברגר הוא שהעביר את הסמכות לדון בתביעת כרמל נגד דוידזון לבד"צ – משיב דוידזון כי מעורבותו של הרב ברגר במחלוקת גם אחרי פתיחת התיק בבד"צ מוכיחה כי טענה זו אינה נכונה. להוכחת טענתו זו טוען דוידזון כדלקמן: 1) ביום 25.11.09 (ח' בכסלו תש"ע), לאחר שכבר יצאה הזמנה ב' על ידי הבד"צ, כתב בקנרוט לרב ברגר מכתב מפורט ובו דרישה כי יכריע בנושא החוב (נספח 2-א' לסיכומי דוידזון בבד"צ, אשר צורפו כנספח 7 לתגובת כרמל); 2) ביום 1.3.10 (טו' באדר א' תש"ע), לאחר הדיון הראשון בבד"צ, התריע בקנרוט ברב ברגר שלא יפר את החלטות בד"צ (נספח 3 לתגובת כרמל, סעיף 7). 23. לטענת דוידזון, דין פסק הבוררות להתבטל נוכח העובדה שבד"צ חרג מסמכותו כאשר דן בנושא גובה החוב ובנושא השכירות: א. לטענת דוידזון, בד"צ לא נבחר מלכתחילה לדון בנושא החוב ובנושא השכירות, כפי שטען כרמל בתחילת הדיון הראשון בבד"צ ביום 17.2.10 – "על ההסכמות האלה כבר חתמו אצל הרב ברגר, וכאן צריכים להחליט רק על שמאי" (נספח 5-א', עמ' 1); ב. לטענת דוידזון, יש לדחות את עדותו של כרמל לפיה במעמד חתימת שטר הבוררות דוידזון ביקש לדון על הכל וכרמל הסכים לכך (פ' ע' 258 ש' 30), נוכח העובדה שכרמל כלל לא היה נוכח במעמד חתימת שטר הבוררות, אלא בא כוחו, בקנרוט; ג. לטענת דוידזון, אין לקבל את טענת כרמל לכך שדוידזון הסכים להרחבת סמכויותיו של בד"צ לדון בכל הנושאים שבמחלוקת, נוכח העובדה שדוידזון התריע בכתב לאחר הדיון הראשון בבד"ץ נגד הרחבת סמכויותיו של בד"צ, ולאחר הדיון השני בבד"ץ ביקש מבד"צ להעביר את הבוררות למותב אחר (נספחים ו' – ז' להמרצת הפתיחה); ד. לטענת דוידזון, בשני כתבי הסיכומים שהגיש כרמל לבד"צ, כמו גם בפרוטוקולי הדיונים שהתנהלו בפני הבד"צ, אין כל התייחסות מצד כרמל לנושא השכירות, והנושא הוזכר רק בדיון מספר 3 (מיום 21.4.10) בו לא היה דוידזון נוכח; 24. לטענת דוידזון, דין פסק הבוררות להתבטל מכיוון שהליך הבוררות התנהל תוך פגיעה בזכות הטיעון שלו: א. לטענת דוידזון, אחד הבוררים נהג לישון בעת שדוידזון טען טענותיו, ובורר אחר נהג לקרוא בספר. לגרסתו, העד בינדר העיד על כך וכרמל לא הכחיש זאת; ב. לטענת דוידזון, הבוררים מנעו ממנו לדבר ללא הצדקה, וכשביקש לדבר השיבו לו "אין מה לדבר" (פ' דיון בבד"צ מיום 10.3.10 – עמוד 1); ג. לטענת דוידזון, כרמל חזר בו מתביעתו בנוגע לרכיב השכירות, אך בד"צ בכל זאת פסק לטובתו גם רכיב זה, דבר הממחיש, לדבריו, את שלילת זכות הטיעון המוקנית לו; ד. לטענת דוידזון, נמנעה מנציגיו האפשרות לצלם את החומר שבתיק הבד"צ, וגם מסיבה זו נפגעה זכות הטיעון שלו: 1) לטענת דוידזון, הוא שלח שני נציגים מטעמו לצלם את החומר שבתיק הבד"צ – מר בינדר שהיה רשום בפרוטוקולים של הדיונים כמיצגו, ומר שמואל עובדיה שהגיע עם ייפוי כוח מטעמו. לדבריו, לשניהם לא נתן מזכיר הבד"צ, מר חיים וייס (להלן: "וייס") לצלם את המסמכים המצויים בתיק הבד"צ בטענה שעל פי נהלי הבד"צ על מנת לצלם את התיק יש צורך להיות רשום כמייצג וגם להגיע עם ייפוי כוח, נהלים שלטענת דוידזון הינם בלתי סבירים. 2) לטענת דוידזון, הוא הופלה לרעה אל מול כרמל, אשר בא כוחו דאז (בקנרוט) קיבל אפשרות לצלם את מסמכי התיק מבלי שהציג ייפוי כוח; 3) לטענת דוידזון, בקנרוט אף העיד בתצהירו (בסעיף 7) – "אין ולא ניתן לקבל מסמכים מביה"ד ללא ייפוי כוח מתאים, או במידה והנך מייצג בתיק", דהיינו – די ברישום כמייצג או בייפוי כוח, ואין מדובר בשני תנאים מצטברים; 4) לטענת דוידזון, מזכיר הבד"צ וייס העיד בחקירתו בהליך הנוכחי כי גם אם היה דוידזון מגיע בעצמו לבית הדין לשם צילום התיק – הוא לא היה מקבל רשות לצלם את המסמכים שבתיק הבד"צ (פ' ע' 193-192). לכן, טוען דוידזון, כי מצופה היה מבד"צ להודיע לו מה עליו לעשות על מנת שיוכל לצלם את החומר, ולא לקיים דיון בהעדרו ולהכריע סופית בבוררות מבלי שניתנה לו גישה לתיק הבוררות אצל הבד"צ. [בהקשר זה מפנה דוידזון לספרה של פרופ' ס' אוטולנגי בוררות דין ונוהל (מהדורה רביעית מיוחדת) (להלן: "אוטולנגי") עמוד 1036]. ה. לטענת דוידזון, בד"צ החליט כי על כרמל למסור לו את העתקי השיקים שחזרו מבלי שכובדו לפי טענתו של כרמל ("תגיד לו עכשיו מה שאתה רוצה ויצלמו לך, ועד שבועיים תגיש סיכומים ויתנו החלטה" - עמ' 7 בפ' הדיון בבד"צ מיום 2.2.11). לטענתו, בפועל העתקי השיקים האלה לא נמסרו לו. לפיכך, הכרעת בד"צ פגומה גם מנימוק זה מכיוון שניתנה תוך פגיעה בזכותו לטעון ולהפריך טענותיו של כרמל; ו. לטענת דוידזון, בד"צ הכריע בתובענה מבלי שניתנה לו הזדמנות להביא את עדיו. בהקשר זה מציין דוידזון כי בתגובה לבקשתו להביא עדים השיב בד"צ – "אמרו לך להביא היום את כל מה שיש לך להביא" (עמ' 7 בפ' הדיון בבד"צ מיום 2.2.11). כן מציין דוידזון כי בתגובה לבקשתו לקיים דיון לצורך זימון עדים, קבע אומנם בד"צ דיון לתאריך 7.9.11, אך הוא הודיע לבד"צ כי אין באפשרותו לקיים דיון זה מבלי שהוכרעה תחילה בקשתו לצלם את המסמכים המצויים בתיק הבד"צ. למרות האמור, החליט הבד"צ ליתן פסק בוררות ביום 7.9.11; ז. לטענת דוידזון, בד"צ קיים שני דיונים במעמד צד אחד, בהם הוא לא היה נוכח: דיון אחד התקיים ביום 21.4.10, חרף הודעתו כי לא יוכל להשתתף בדיון עקב מחלת בנו, ובסיומו אף קבע בד"צ החלטה אופרטיבית; ואילו הדיון השני התקיים ביום 7.9.11, ובו ניתן פסק הבוררות [בהקשר זה מפנה דוידזון להחלטתו של כב' השופט א' ריבלין ברע"א 4974/01 קפלנסקי נ' גולדסיל בע"מ פ"ד נו (3) 859 (2002) פסקה 6 בהחלטה]. 25. לטענת דוידזון, דין פסק הבוררות להתבטל בשל הזמן הרב שחלף מאז החלו הליכי הבוררות ועד למתן פסק הבוררות: א. לטענת דוידזון, הבוררות נמשכה כשנתיים, והמדובר בפרק זמן החורג מהזמן המוקצב בחוק ובפסיקה לקיום בוררות; ב. בנוסף טוען דוידזון כי במסגרת ההסכם הראשון שנחתם בפני הרב ברגר התנו הצדדים מפורשות כי קיום הבוררות מותנה בכך – "שיתקיים דיון תוך 30 יום"; ג. לטענת דוידזון, "אין ספק שהסכם שכתבו הצדדים מגלה את רצונם, ולא ניתן לומר שההתניה בהסכם בוררות סטנדרטי – כחוזה אחיד, תגבר על התניה שהעלו הצדדים על הכתב מרצונם" (סעיף 48 בסיכומי דוידזון). 26. לטענת דוידזון, דין הכרעת בד"צ להתבטל בשל הקשרים העסקיים הקיימים בין בד"צ לבין כרמל, שהיה צד לבוררות – קשרים אשר לא גולו לדוידזון בטרם החלה הבוררות: א. לטענת דוידזון, חנויותיו של כרמל בירושלים נהנו מהשגחת מחלקת הכשרות של בד"צ על מחלקות הירקות שלהם, בתמורה לתשלום חודשי של 1,200 ₪ עבור כל חנות (פ' ע' 295, ש' 28); ב. לטענת דוידזון, כרמל הודה כי בתחילת שנת 2010 משחטת "עוף ברכה" שבבעלותו עברה להשגחת בד"צ (פ' ע' 293, ש' 12); ג. לטענת דוידזון, כרמל הודה כי הוא מתנה עם שוכרי משחטת "עוף ברכה" שבבעלותו שירכשו את שירותי ההשגחה של מחלקת הכשרות של בד"צ בלבד (פ' ע' 233, ש' 16); ד. לטענת דוידזון, בית הדין של בד"צ ומערך הכשרות של בד"צ הם גוף אחד, בעל מערכת כלכלית אחת, המנוהל על ידי בעלי תפקידים זהים: 1) לטענת דוידזון, ההפרדה בבד"צ בין בית הדין לבין מערך הכשרות היא רק לצורכי הנהלת חשבונות ומיסוי. הזהות והאחידות נובעים גם מהשם המשותף – "בד"צ"; 2) לטענת דוידזון, מעדותו של מזכיר הבד"צ, מר וייס, עולה כי הבוררים של בית הדין של הבד"צ משמשים גם כרבני מערכת הכשרות של בד"צ מבחינת מתן מענה לשאלות הלכתיות; 3) לטענת דוידזון, מדו"ח מילולי לשנת 2010 (צורף כנספח ז' לבקשת הסף) עולה כי כספי העמותה המפעילה את הבד"צ מקורם בתרומות ממערכת הכשרות של בד"צ; 4) לטענת דוידזון, מזכיר הבד"צ וייס העיד כי במשך כ-12 שנים הוא מקבל משכורתו מהעמותה המפעילה את בד"צ, בשעה שבפועל החל לקבל משכורתו מעמותה זו רק חודשיים בטרם עדותו. גם אב בית הדין הרב אולמן אינו רשום בין מקבלי המשכורות של העמותה, ומכאן שגם הוא מקבל משכורתו ממערך הכשרות של בד"צ. 27. לטענת דוידזון, דין פסק הבוררות להתבטל בשל העובדה שניתן לגבי נושאים פליליים (כדוג' הלבנת הון, העלמת מס וסחיטה באיומים) אשר במהותם אינם יכולים להיות נדונים בהליכי בוררות. 28. לטענת דוידזון, דין פסק הבוררות להתבטל מהטעם שלא נחתם על ידי הבוררים: א. לטענת דוידזון, לא עלה בידי כרמל להמציא לבית המשפט פסק בוררות חתום; ב. לטענת דוידזון, על פי החוק וההלכה הפסוקה חתימת הבורר על פסק דינו הינה חתימת קיום, דהיינו ללא חתימה של הבורר על פסק הבוררות אין תוקף לפסק הבוררות [הפ"ב (י-ם) 21171-06-11 חטבי נ' עו"ד רבינוביץ (פורסם בנבו, 11.1.2012)] [כן מפנה דוידזון לאוטולנגי הקובעת בספרה (בעמוד 757) כי עותקי פסק הבורר הנמסרים לצדדים צריכים אף הם להיות חתומים על ידי הבורר]; ג. לטענת דוידזון, בקנרוט חתם על תצהיר לפיו פסק הבוררות ניתן על ידי בד"צ בהתאם לכלליו, דהיינו – הפסק נכתב על ידי הבוררים, הודפס על ידי מזכירות בד"צ, נחתם בחותמת מזכיר בד"צ ונשלח לצדדים (סעיף12 בתצהיר בקנרוט). דוידזון מוסיף וטוען כי אין לקבל טענתו של בקנרוט (בסעיף 14 בתצהירו) לפיה הצדדים כפפו עצמם לכללים הנהוגים אצל הבד"צ, לרבות בנוגע לנוהל בדבר חתימת פסק הבוררות, שהרי המדובר בנוהל שאינו עולה בקנה אחד עם הוראות החוק; ד. לטענת דוידזון, כרמל המציא אישור של הבוררים מיום 22.11.11 (כו' בחשבון תשע"ב) לפיו הם מאשרים כי פסק הבוררות ניתן ונחתם על ידם. לגרסתו, גם אישור זה אינו בגדר פסק בוררות חתום – הן מהטעם שניתן כשמונים יום לאחר מתן פסק הבוררות, והן מהטעם שנחתם על ידי הבוררים רק בעקבות הגשת המרצת הפתיחה; 29. לטענת דוידזון, יש לבטל את פסק הבוררות מהטעם שהליך הבוררות התנהל על ידי בד"צ בניגוד לכללי הצדק הטבעי: א. לטענת דוידזון, בתחילת הדיון בבד"צ מיום 2.2.11 טען כרמל "אנחנו תובעים 924,194 פחות 1914" (עמ' 1 בפרוטוקול הדיון בבד"צ מיום 2.2.11), אך בד"צ לא מצא לנכון להפחית את הסכום הנ"ל (1914 ₪) מהסכום אותו פסק בגדר הכרעתו. מכאן שהכרעת בד"צ לוקה בטעות, שהרי היא מזכה את כרמל בסכום גבוה יותר מסכום תביעתו; ב. לטענת דוידזון, בד"צ פסק בנושא השכירות מבלי שהתנהל כל דיון בנושא זה; ג. לטענת דוידזון, בד"צ ניהל את הדיונים באופן חד צדדי ומוטה, ואף חקר בעצמו את דוידזון כדי לגרום לו להודות במקצת חובו (פ' ע' 311, ש' 30); ד. לטענת דוידזון, פסק הבוררות ניתן במעמד צד אחד ובהפתעה – דבר המהווה פגיעה בכללי הצדק הטבעי ומהווה עילה לביטול פסק הבוררות לפי סעיף 24(4) בחוק הבוררות, תשכ"ח – 1968 (להלן: "חוק הבוררות") [רע"א 5163/10 ירחיב מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' דקל (פורסם בנבו, 9.12.2012), פסקה 7 בפסק דינו של כב' השופט ע' פוגלמן]. 30. לטענת דוידזון, כרמל ועדיו נמנעו מלגלות לדוידזון ולבית המשפט מסמכים שהינם, לטעמו של דוידזון, בעלי חשיבות לניהולו של ההליך דנן. בהקשר זה מפנה דוידזון לדבריו של המלומד י' קדמי בספרו על הראיות – חלק רביעי (2009) עמוד 1890, לפיהם ניתן להעניק משמעות ראייתית גם לאי הבאת ראיה. 31. לטענת דוידזון, העדים מטעמו של כרמל הינם בעלי עניין אישי, ומעבר לכך שנפלו פגמים בעדויותיהם – התגלעו גם סתירות בין עדויותיהם בבית המשפט בהליך זה לבין עדויותיהם בבד"צ. 32. לטענת דוידזון, הטענות שהועלו בבקשת הסף אינן בגדר הרחבת חזית, שכן כרמל עצמו הסכים לצרף את בקשת הסף למסגרת הטענות (פ' ע' 197 ש' 7). ב. טענות כרמל 33. לטענת כרמל, הצדדים הם שהקנו לבד"צ את הסמכות לדון בסכסוך ביניהם: א. כרמל טוען כי דוידזון הוא זה שביקש להתדיין בפני הבד"צ, ובאופן ספציפי בפני הרכב יום ד', "מר דוידזון ביקש והרב ברגר אישר" (עדות בקנרוט, פ' מיום 3.7.13, ע' 351, ש' 12-1); ב. לטענת כרמל, שני הצדדים ניסחו שטר בוררות (וחתמו עליו) המסמיך את בד"צ לדון במחלוקות שביניהם, ובכלל זאת במימוש בטחונות ובתביעות הדדיות (עדות דוידזון, פ' מיום 25.12.12, ע' 39, ש' 20-19 ו- 28-27); ג. לטענת כרמל, בד"צ לא הפעיל על דוידזון לחץ בלתי ראוי על מנת שיידון בפניו: 1) כרמל טוען כי דוידזון נתן הסכמתו המפורשת להתדיין בפני בד"צ, ולכן אין בעצם הפנייה לבד"צ על מנת שינקוט באמצעים העומדים לרשותו על מנת לאכוף הסכמה זו כדי להוות לחץ בלתי ראוי; 2) לטענת כרמל, דוידזון כלל לא ידע על מכתבו של בקנרוט מיום 15.1.10 למזכירות בד"צ, ודבר קיומו נודע לו לראשונה במסגרת הליך גילוי המסמכים בתיק זה, כך שמכתב זה כלל לא יכול היה להיחשב כלחץ בלתי ראוי; 3) לטענת כרמל, דוידזון אישר בעדותו כי בד"צ לא נקט בסנקציות כלשהן כנגדו (פ' מיום 25.12.12, ע' 99, ש' 15-12). 34. לטענת כרמל, בד"צ הוסמך על ידי הצדדים לדון בסוגיות גובה החוב והשכירות. בעניין זה טוען כרמל כי דוידזון הכיר בסמכותו של בד"צ לדון בסוגיות אלה, ובהתאם לפסיקה, לא תשמע טענה לפיה הבורר חרג מסמכותו (סעיף 24(3) בחוק הבוררות) מקום בו בעל דין שיתף פעולה עם התנהלותו זו של הבורר. את הכרתו של דוידזון בסמכותו של בד"צ לדון בסוגיות אלה מנמק כרמל באופן הבא: א. בכך שדוידזון השתתף בדיונים והגיש סיכומים בהם נדונו, בין היתר, נושאים אלה; ב. בכך שדוידזון לא מצא לנכון להעלות בפני בד"צ טענה בדבר העדר סמכות – לא במהלך הדיונים (כפי שנרשמו בפרוטוקולים של בד"צ), ולא במסגרת סיכומיו. בהקשר זה מציין כרמל כי בקשת דוידזון להעביר את הדיון מבד"צ לבית דין אחר לא נבעה מטענת העדר סמכות, אלא מטענה בדבר נסיבות אישיות של דוידזון (מחלת בנו) – אשר נדחתה על ידי הבד"צ. כרמל טוען כי טענת דוידזון לפיה ביקש פעמים רבות שלא להמשיך את הדיונים בפני בד"צ – לא הוכחה (פ' 25.12.12, ע' 44, ש' 6-4), וכי דוידזון עצמו העיד שלאחר פתיחת התיק בבד"צ הוא כלל לא פנה לבד"צ בטענה כי הוא נעדר סמכות לדון בתיק (פ' 25.12.12, ע' 39, ש' 32-29, וע' 40, ש' 3-1); ג. בכך שדוידזון אמר וכתב דברים מהם השתמעה הסכמתו לכך שתביעתו תידון בפני בד"צ: 1) מכתבו של דוידזון אל הרב ברגר מיום 22.11.10 (טו' בכסלו תשע"א) (נספח 10 לתגובה להמרצת הפתיחה) בו כתב, בין היתר כי "נקבע כי עצם התביעה תתקיים בבית הדין שאבחר, וסוכם מפורשות כי כת"ר יהיה הבורר אך ורק לגבי ההסכם". 2) בסעיף 25 בהמרצת הפתיחה קיימת הודאת בעל דין מצדו של דוידזון – "המבקש נתן את הסכמתו להתדיין בפני הבד"צ בתביעת המשיב בקשר לדרישתו לבירור קיום החוב". 35. לטענת כרמל, לדוידזון ניתנה הזדמנות להביא את כל טענותיו בפני הבד"צ: א. לטענת כרמל, מזכיר הבד"צ וייס העיד בהליך זה כי צד להליך בפני בד"צ המעוניין לזמן עדים צריך לפנות למזכיר הבד"צ, לציין את פרטי העדים שזימונים נדרש, ובהמשך – מזכיר הבד"צ ישלח הזמנות לעדים לאחר קבלת אישור לכך מאת הדיינים, או לחילופין לאחר בדיקת הפרוטוקול (במידה וכבר התקבלה החלטה בעניין) (פ' מיום 25.12.12, ע' 151, ש' 24 – ע' 152, ש' 20). מזכיר הבד"צ, מר וייס, העיד כי דוידזון כלל לא פנה אליו בבקשה לזימון עדים. מכאן שדוידזון עצמו הוא שבחר ביודעין שלא להביא את עדיו בפני הבד"צ, הגם שניתנה לו האפשרות לעשות כן, ולפיכך אין בסיס לטענתו בדבר ביטול הפסק מכוח עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(4) בחוק הבוררות [ע"א 785/82 גרסטל נ' מבני כפר חפץ בע"מ, פ"ד לז (3) 292 (1983)]; ב. באשר לטענת דוידזון לפיה פסק הבוררות התקבל בהפתעה ובמעמד צד אחד נוכח אי התייצבותו לדיון בשל העובדה שטרם קיבל אפשרות לעיין במסמכים אשר בתיק הבד"צ – משיב כרמל כי מוטל היה על דוידזון להתייצב לדיון ולהביא עדיו, ומשלא עשה כן – אין לו להלין אלא על עצמו. בהקשר זה מציין דוידזון כי בשטר הבוררות נכתב במפורש כי "אם א' מאתנו הח"מ ישתמט מלבוא לפני הבד"צ לגמור הטענות, הרשות בידי הבד"צ להוציא פס"ד כראות עיניהם"; ג. לגרסתו של כרמל הוא המציא לדוידזון את מלוא מסמכי הנהלת חשבונות מטעמו: 1) לטענת כרמל, טענתו של דוידזון לפיה כל עוד לא נמסרו לו מסמכי הנהלת החשבונות הרי שטרם הגיע המועד לביצוע השלב השני בהסכם הראשון, קרי – פניה לבורר שידון בטענות הצדדים, הינה בגדר הרחבת חזית אסורה; 2) לטענת כרמל, דוידזון קיבל ממנו את מלוא מסמכי הנהלת חשבונות אותם היה אמור לקבל ממנו, ואף הגיש מסמכים אלה כראיה בהליך הבוררות (לדוג' – נספח ה' להמרצת הפתיחה, ריכוז מסמכים מהנהלת חשבונות שצורף ל"תמצית דברים" שהגיש דוידזון לבד"צ); 3) לטענת כרמל, הגב' הבר העידה כי מסרה לדוידזון את מסמכי הנהלת החשבונות מספר פעמים, אם במישרין, אם למי מטעמו, ואם על ידי גב' שפיגלר (באישורה של הגב' הבר) (פ' מיום 19.6.13, ע' 212, ש' 21-16, 29-27); 4) לטענת כרמל, דוידזון העיד על עצמו כי לא ניהל כל רישום מסודר של תווי הקניה ושל הכספים אשר שילם בפועל תמורת רכישתם, ואין מקום לכך שהוא מנסה להטיל את האחריות בעניין זה על כרמל או על הנהלת החשבונות של כרמל (פ' מיום 25.12.12, ע' 45, ש' 24-11); 5) לטענת כרמל, בין אם דוידזון קיבל את מלוא מסמכי הנהלת חשבונות ובין אם לאו, אין בכך כדי לפגוע בתקינותו של הליך הבוררות שהתנהל בפני הבד"צ. ד. לטענת כרמל, אין לקבל טענת דוידזון לפיה נשללה ממנו האפשרות לצלם את המסמכים אשר בתיק הבד"צ: 1) לטענת כרמל, טענה זו של דוידזון נולדה זמן קצר לפני מתן הכרעת הבד"צ, ולא הועלתה על ידו מעולם קודם לכן; 2) לטענת כרמל, מזכיר הבד"צ, מר וייס, העיד כי עיון במסמכים שבתיק הבד"צ יכול להתבצע על ידי בעל הדין או על ידי בא כוחו. במקרה של עיון על ידי בא כוחו של בעל דין צריכים להתקיים שני תנאים מצטברים – המצאתו לתיק הבד"צ של ייפוי כוח למבקש לעיין מאת בעל הדין, וכן שמבקש העיון הוא אכן המייצג של בעל הדין בהליכים בפני הבד"צ (פ' מיום 25.12.12, ע' 152, ש' 32-21). כרמל טוען כי נציגיו של דוידזון שנשלחו לצלם את החומר שבתיק הבד"צ לא עמדו בתנאים אלה: מר יוסף בינדר לא הגיש ייפוי כוח למזכירות בד"צ, ומר שמואל עובדיה לא הגיע בשעות המיועדות לעיון בתיקים, וכן הגיע ללא ייפוי כוח כדין (פ' מיום 25.12.12, ע' 164, ש' 19-4); 3) באשר לעדותו של מר גרליץ לפיה מניסיונו בד"צ אינו נוהג להתיר עיון בתיקים המתנהלים בפניו – משיב כרמל כי עדות זו נאמרה בהתאם למה ש"נאמר לו" ואין בה כדי ללמד דבר וחצי דבר על נהלי הבד"צ; 4) באשר לעדותו של מר הופמן – גם עדות זו נשענת על שיחות שניהל עד זה עם דוידזון במהלך שיחה משותפת, ולכן היא בגדר עדות שמועה בלבד ואין לה כל משקל (פ' מיום 25.12.12, ע' 29, ש' 27-26); 5) באשר לטענת דוידזון לפיה בד"צ נענה לבקשת בקנרוט לקבלת מסמכים מהתיק, בהיותו רשום כמייצג, אף ללא שהמציא ייפוי כוח – משיב כרמל כי טענה זו נעדרת כל בסיס ראוי ואינה מתיישבת עם עדותו של דוידזון לפיה ראה את ייפוי הכוח (המייפה את כוחו של בקנרוט) שצורף כנספח ט' לבקשת הסף, קודם להליכי הבוררות (פ' מיום 25.12.12, ע' 129, ש' 15-5); 6) מכל מקום, לטענת כרמל, ככל שאכן היה לדוידזון צורך כה רב לעיין במסמכים – הוא יכול היה לפנות לבד"צ באופן אישי ולעיין בתיק בעצמו. משלא עשה כן – מלמד הדבר כי המדובר בטענה שהינה מן הפה אל החוץ. 36. לטענת כרמל, פסק הבוררות לא ניתן בחלוף המועד: א. לטענת כרמל, אין מניעה שצדדים להסכם (שטר) בוררות יתנו על הוראת התוספת לחוק הבוררות הקובעת כי יש לסיים את הליכי הבוררות בחלוף 3 חודשים ממועד תחילתם. לטענתו, באופן כזה פעלו הצדדים במקרה דנן במועד חתימתם על שטר הבוררות אשר אינו מגביל את משך הליך הבוררות; ב. לטענת כרמל, פניית דוידזון לבד"צ בטענה לפקיעת סמכותו בשל חלוף המועד מאז החל הליך הבוררות נשלחה בחודש 2010, ולאחריה המשיך דוידזון להתדיין בפני הבד"צ. לטענת כרמל, בהתנהגותו זו זנח דוידזון טענתו זו, וכך גם עשה במסגרת סיכומיו ובמסגרת פניותיו לבד"צ לאחר מועד זה [רע"א 6171/99 ת.ס. תעשיות סיליקט בע"מ נ' רותם אמפרט נגב בע"מ פ"ד נה (1) 327 (1999)]. 37. לטענת כרמל, יש לדחות את טענת דוידזון בדבר יחסים עסקיים בין כרמל לבין הבד"צ הפוסלים את הבד"צ מלדון במחלוקת שביניהם: א. לטענת כרמל, דוידזון העלה טענות אלה לראשונה במסגרת הבקשה לסילוק על הסף, ולא נימק מדוע לא העלה אותן במסגרת המרצת הפתיחה עצמה; ב. לטענת כרמל, דוידזון לא הוכיח את הקשרים הנטענים בין עסקיו של כרמל לבין הבד"צ, וביסס טענותיו על שמועות וכתבת אינטרנט (פ' מיום 25.12.12, ע' 140, ש' 27-26); ג. לטענת כרמל, דוידזון ידע היטב כי כרמל הוא בעלים של רשת מרכולים המשרתת את הציבור החרדי, הנהנית מהשגחת כשרות של בד"צ מזה שנים ארוכות, והוא עצמו בחר להתדיין עצמו בפני הבד"צ; ד. לטענת כרמל, במהלך עדותו דוידזון חזר בו מטענתו זו – "זו טענה שאני לא יודע אם הטו את הדין בגלל זה או לא, אני חוזר בי" (פ' מיום 25.12.12, ע' 136, ש' 1); ה. לטענת כרמל, ערכאות השיפוט והכשרות בבד"צ הן נפרדות ונבדלות זו מזו; ו. באשר לחברת "הידורים" –כרמל טוען כי מדובר בגוף פרטי בעל מותג מסחרי פרטי השוכר מכרמל משחטה הנמצאת בבעלותו, ותו לא; כי לא הוכח כל קשר בינו לבין "הידורים"; כי דוידזון לא הסביר מדוע העלה טענה זו לראשונה במסגרת בקשת הסף; וכי דוידזון ביקש, בסיום הדיון שהתקיים ביום 19.6.13, למשוך את בקשתו לזימונו לעדות של מחבר הכתבה בעניין "הידורים" – מר אטינגר (פ' מיום 19.6.13, ע' 338, ש' 19-13); ז. באשר לטענת דוידזון כי שכרו של מזכיר הבד"צ מר וייס החל להיות משולם על ידי הבד"צ החל מיום 1.8.12 (כחודשיים לפני מועד עדותו בפני בית המשפט) – משיב כרמל כי לפי הידוע לו במועד זה החלה עמותת הבד"צ לעבוד עם רו"ח חדש, כי הוחלפה ע"י בד"צ החברה המנפיקה את תלושי השכר לעובדי העמותה, וכי החל ממועד החילופין הונפקו תלושי שכר חדשים. לכן, המדובר בשינוי טכני בלבד, שאין בו כדי לשנות את העובדה שוייס מועסק על ידי הבד"צ מזה כ- 12 שנים. 38. לטענת כרמל, אין לפסול את פסק הדין של הבד"צ מחמת היעדר חתימת הדיינים: א. לטענת כרמל, טענה זו נטענה לראשונה בבקשת הסף, וכבר מסיבה זו דינה להידחות; ב. לטענת כרמל, בהפ"ב 41541-09-11 בן שושן נ' פלי (פורסם בנבו, 27.1.2012) עליו הסתמך דוידזון – בית המשפט לא הורה על ביטול פסק הבוררות בשל הפגם הנטען, אלא ביקש כי יוגש תצהיר של אחד הדיינים המאשר כי הפסק נחתם. גם במקרה דנן, אישרו הדיינים ביום 23.11.11 (כו' בחשון תשע"ב) (נספח א' לבקשת הסף) כי כל ההחלטות שבתיק, לרבות פסק הבוררות הסופי, נחתמו על ידם. בכך נרפא הפגם הנטען (עדות מזכיר הבד"צ וייס, פ' מיום 25.12.12, ע' 156, ש' 6 – ע' 157, ש' 27); ג. לטענת כרמל, מר וייס העיד כי הפרוצדורה הנהוגה בבד"צ היא שהדיינים כותבים את פסק הדין בכתב ידם וחותמים עליו, ולאחר מכן – במזכירות הבד"צ מקלידים את פסק הדין, מצרפים לו חותמת של בית הדין, ומוסרים את פסק הבוררות לצדדים (פ' מיום 25.12.12, ע' 156, ש' 9-1). מכאן שפסק הבוררות ניתן בהתאם לפרוצדורה המקובלת בבד"צ. III. עיקר השאלות שבמחלוקת 39. השאלות העיקריות הדורשות הכרעה בבקשה שלפניי הינן אלה: (1) האם דוידזון חתם על שטר הבוררות בכפייה, ולפיכך "לא היה הסכם בוררות בר-תוקף" (סעיף 24(1) בחוק הבוררות) המקנה לבד"צ סמכות לדון בתביעה? (2) האם פסק הבוררות ניתן על ידי "בורר שלא נתמנה כדין" (סעיף 24(2) בחוק הבוררות) – נוכח קשרים עסקיים בין הבד"צ לבין כרמל? (3) האם בד"צ "פעל ללא סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות" (סעיף 24(3) בחוק הבוררות) כאשר הכריע, במסגרת פסק הבוררות, בנושאי גובה החוב והשכירות? (4) האם בד"צ נתן לדוידזון "הזדמנות נאותה לטעון טענותיו" ו"להביא ראיותיו" (סעיף 24(4) בחוק הבוררות)? (5) האם פסק הבוררות ניתן "לאחר שעברה התקופה לנתינתו" (סעיף 24(8) בחוק הבוררות)? (6) האם פסק הבוררות לא נחתם על ידי הבוררים והאם נפגע תוקפו כתוצאה מכך? IV. דיון והכרעה א. בקשה לביטול פסק בורר – מתווה נורמטיבי 40. הלכה היא כי פסק בורר, להבדיל מפסק דין של בית משפט, אינו ניתן לערעור [אלא בהתקיים הוראות סעיף 29ב' בחוק הבוררות (כפי שתוקן בתיקון מס' 2 משנת תשס"ט – 2008), אשר אינן מתקיימות בשטר הבוררות, כהגדרתו בסעיף 7 לעיל, ובהליך נושא הבוררות דנן]. לפיכך, במסגרת בקשה לביטול פסק בוררות לא ניתן לתקוף את פסק הבוררות בטענות האופייניות לטענות בשלב הערעור, אלא בהתקיים עילות הביטול הקבועות בסעיף 24 בחוק הבוררות: "בקשה לביטולו של פסק-בוררות איננה, איפוא, תחליף לערעור על שאלות הנוגעות לתוכנו של הפסק. אף כאשר ברי הוא כי מסקנה ממסקנותיו של הבורר מוטעית, בין במישור המשפטי, ובין במישור העובדתי, אין בכך כדי להוות עילה לביטולו. פסק-בורר עשוי איפוא להתבטל, רק מקום בו הליך הבוררות פגום מיסודו, או בנסיבות בהן לא נתמלאו עקרונות הבוררות המוסכמים על-ידי הצדדים. ביטול הפסק בשל תוכנו, אפשרי רק כאשר מנוגד הוא באופן מובהק לתקנת הציבור" [כב' השופטת ד' דורנר ברע"א 7205/01 כפר דניאל נ' מיטרני תק-על 2002(1) 71 (4.2.2002)]. כן ראו: רע"א 7177/13 יעקב נ' פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניה בע"מ (פורסם בנבו, 13.1.2014), פסקה 16. 41. עניינן של העילות לביטול פסק בורר, הקבועות בסעיף 24 בחוק הבוררות, הינו בשאלת תקינותו הבסיסית של הליך הבוררות: "בית-המשפט הבוחן את הפסק אינו דן בו כערכאת ערעור, ואין הוא אמור לבחון אם צדק הבורר בקביעותיו או טעה בהן על-פי הדין, שהרי עילת הביטול בגין טעות על פני הפסק שוב אינה נמנית עם עילות הביטול ... בית-המשפט גם אינו רשאי להעמיד את הפסק במבחן ביקורתו הוא – אם צודק הוא או בלתי צודק בהתאם לתפיסתו שלו. עליו להעמיד למבחן את פסק הבורר בשאלות יסוד שעניינן, בעיקרן, בחינת תקינותו הבסיסית של הליך הבוררות – קיומו של הסכם בוררות בר-תוקף, מינוי בורר כדין, פסיקה בתוך גבולות הסמכות, שמירה על כללי צדק טבעי, עמידה באמות מידה של תקנת הציבור ועוד שורה של עניינים. גלישת הביקורת השיפוטית על פסק הבורר אל מעבר לעילות הביקורת הצרות כאמור מפרה את האיזון הראוי בין העצמאות וחופש הפעולה שהמחוקק ביקש לתת בידי מוסד הבוררות לבין אינטרס הציבור בקיום פיקוח שיפוטי צר בלבד על תקינותם של הליכי הבוררות" [רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ פ"ד נז (6) 605, פסקה 10 בפסק הדין של כב' השופטת א' פרוקצ'יה (2003); ההדגשה אינה במקור – ב' א']. 42. בפסיקת בתי המשפט הודגש כי על פי חוק הבוררות טעות בפסק הבורר, לרבות "טעות על פני הפסק" (שעל פי הפרשנות שניתנה על ידי בתי המשפט לפקודת הבוררות הייתה בעבר עילה לביטול פסק בורר), אינה מהווה עילה לביטול פסק בורר: "טעות כשלעצמה אינה עילה להתערבות בפסק. מדיניותו של חוק הבוררות, תשכ"ח-1968, היא לעודד את מוסד הבוררות ולמעט בהתערבות בפסק הבורר. אם לא נאמר אחרת בשטר הבוררות, אין הבורר חייב לפסוק על-פי הדין, אף לא לנמק את החלטתו. פסק בורר אינו עומד למבחן בית המשפט כפסק-דין של ערכאה ראשונה העומד למבחן ערכאת ערעור. המחוקק צמצם את עילות ההתערבות רק לאלה המנויות ברשימה הסגורה שבסעיף .24טעות של הבורר אינה אחת מהן, אף לא טעות על פני הפסק, שהייתה עילה לביטול על-פי פקודת הבוררות. יתרה מכך, אפילו בהתקיים עילה מהעילות שבסעיף 24, מורה סעיף 26(א) כי בית המשפט רשאי שלא לבטל את הפסק אם הוא סבור שלא נגרם עיוות-דין" [ע"א 3439/90 ד. ד. ד. בניה עבודות עפר והשקעות בע"מ נ' המועצה האזורית מטה יהודה פ"מ מה (3) 337 (1991) פסקה 8 בפסק הדין של כב' השופטת ש' נתניהו; ההדגשות אינן במקור – ב' א']. 43. לאור האמור, אבחן להלן האם עלה בידי מר דוידזון, המבקש את ביטולו של פסק הבוררות, להוכיח התקיימותן של אחת או יותר מבין העילות לביטול פסק בורר להן הוא טוען, המפורטות בסעיף 24 בחוק הבוררות. ב. האם דוידזון חתם על שטר הבוררות בכפייה ולפיכך "לא היה הסכם בוררות בר-תוקף" (סעיף 24(1) בחוק הבוררות) המקנה לבד"צ סמכות לדון בסכסוך שבין הצדדים? 44. אין מחלוקת כי ביום 21.1.10 (ו' בשבט תש"ע) חתמו הצדדים על שטר בוררות המסמיך את הרכב יום רביעי של הבד"צ לדון בסכסוך שבין דוידזון לכרמל – "בעניין מימוש בטחונות ותביעות הדדיות וכל הסכסוכים המסתעפין בקשר עם העניין הנ"ל". דא עקא, לטענת דוידזון בסיכומיו, חתימתו על שטר הבוררות נכפתה עליו בעקבות לחץ שהופעל עליו עקב בקשתו של בקנרוט (ב"כ דאז של כרמל), במכתבו לבד"צ מיום 15.1.10, להוציא לדוידזון "כתב סירוב" (העלול להוביל לנידויו החברתי) ככל שלא יתייצב לדיון בפני הבד"צ. לטענתו של דוידזון, הפחד שגרם לו מכתב זה מפני האפשרות שבד"צ יוציא "כתב סירוב" כנגדו – הוא שגרם לו לחתום, בניגוד לרצונו, על שטר הבוררות. 45. בסיכומיו, לא פירט דוידזון הכיצד מקימה טענתו זו, בדבר לחץ שהופעל עליו כביכול לחתום על שטר הבוררות, עילה לביטול פסק הבוררות. מכל מקום, נראה כי עילת הביטול אליה התכוון דוידזון הינה זו הקבועה בסעיף 24(1) בחוק הבוררות, הקובע כדלקמן: "24. בית המשפט רשאי, על פי בקשת בעל-דין (בחוק זה – בקשת ביטול), לבטל פסק בוררות, כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר, מאחת העילות האלה: (1) לא היה הסכם בוררות בר-תוקף". דהיינו – טענתו של דוידזון הינה, ככל הנראה, כי הסכם הבוררות נחתם על ידו בכפייה ותחת לחץ, ולפיכך הוא איננו בגדר "הסכם בוררות בר-תוקף". באשר לשאלה כיצד צריך לנהוג בעל דין הטוען שחתם על הסכם בוררות בכפייה ואשר לטענתו יש לבטל את פסק הבוררות שניתן בהיותו מבוסס על הסכם בוררות שאינו בר-תוקף, מבהירה פרופ' אוטולנגי את הדברים הבאים: "כאשר צד טוען שאולץ לחתום על הסכם בוררות בנסיבות בהן נשלל ממנו רצונו החופשי. האם לא נכון יהיה לומר, שההסכם אינו בר תוקף, כדי להכניס את הטענה למסגרת עילת הביטול שבס' 24(1) לחוק הבוררות? לפני חקיקת חוק החוזים (חלק כללי), היינו אומרים שאין – ולא צריך להיות – הבדל בגישה בין אי חוקיות לבין מירמה, אילוץ וכד'. מאז צאת החוק, שוב אין דינם זהה. בעוד שטענת אי חוקיות, אם תוכח, תביא לבטלות החוזה מעיקרא, הרי שהסכם שיסודו במירמה, אילוץ, הטעיה וכד' – כל עוד לא בוטל, הריהו שריר וקיים. הואיל וכך, שוב אין לומר לגבי בורר שדן בטענה כזו לגבי ההסכם, שאם יקבלנה – יימצא גודע את הענף עליו הוא יושב. הואיל וכך, גם אין מקום לטעון לקיום עילת הביטול לפי ס' 24(1) לחוק בנסיבות אלו של התחייבות על פי ההסכם: הסכם כזה הינו רק 'ניתן לביטול' (voidable), בעוד שהסעיף דן בהסכם 'שלא היה בר תוקף' (void). כדי להחיל את עילת הביטול הראשונה צריך אפוא בעל הדין להודיע על ביטול ההסכם מצדו עוד בטרם החלה הבוררות, ולפחות – בתחילתה" (אוטולנגי, עמוד 996; ההדגשות אינן במקור – ב' א'). 46. בענייננו, אין מחלוקת כי דוידזון לא פעל לביטול שטר הבוררות, בשל טענתו כי חתם עליו בשל לחץ וכפייה, בטרם החלה הבוררות או בתחילתה. בהקשר זה העיד דוידזון: "ש. ... הדיון הראשון היה כחודש ימים לאחר מועד חתימת שטר הבוררים הזה. האם בתקופה הזאת מהמועד של חתימת השטר ועד הדיון הראשון פעלת משהו לצורך ביטול שטר הבוררות? ת. לא. ש. נקטת באיזה שהוא פעולה מעשית או לפנות לבית הדין ולהגיד שאתה לא מוכן להתדיין בפניהם? ת. לא" (פ' מיום 25.12.12, ע' 39, ש' 29 – ע' 40, ש' 3). יתר על כן: דוידזון לא הביא כל ראיה כי במהלך הליך הבוררות בפני הבד"צ העלה, ולו פעם אחת, את הטענה כי חתם על שטר הבוררות תחת לחץ וכפייה, והוא אף לא כלל טענתו זו במסגרת סיכומיו. משכך, גם אם הייתה נכונה טענתו של דוידזון כי חתם על שטר הבוררות תחת לחץ וכפייה, וכזאת לא הוכח – עדיין יש לראות בשטר הבוררות משום הסכם ה'ניתן לביטול', אשר לא בוטל בפועל, ולכן נותר בר-תוקף מחייב. לפיכך, לא קמה לדוידזון עילת ביטול מכוח סעיף 24(1) בחוק הבוררות הדן בנסיבות בהן ניתן פסק בוררות על אף העדרו של הסכם בוררות בר-תוקף. 47. מכל מקום, גם לגופו של עניין אני סבור כי יש לדחות טענתו של דוידזון לפיה שטר הבוררות נחתם על ידו בשל לחץ וכפייה הנובעים מאיומו של בקנרוט כי בד"צ יוציא לו "כתב סירוב". טענתו זו של דוידזון לא הוכחה על ידו, והיא התבססה רק על עדותו – אשר נמצאה על ידי (בכללותה, ובפרט בנושא זה) כבלתי אמינה, בלתי עקבית, פתלתלה ובעלת סתירות פנימיות רבות. אציין מספר נימוקים אשר הובילוני לדחיית טענתו זו של דוידזון לפיה חתם על שטר הבוררות בשל לחץ וכפייה הנובעים ממכתבו של בקנרוט מיום 15.1.10: א. מעדותו של דוידזון עצמו עולה כי במעמד החתימה על שטר הבוררות לא הופעל עליו כל לחץ, כי שטר הבוררות נוסח על ידי הצדדים לבוררות מרצונם החופשי וכי הנושא של האיום הנטען בהוצאת "כתב סירוב" כנגד דוידזון כלל לא היה על סדר היום: "ש. אור לו' שבט. אתה יכול לספר לי קצת על הנסיבות שבהם נחתם שטר הבוררים הזה ? ... ת. מה היה בפועל בפני הדיינים? ש. כן. ת. ... עמדנו שם והדיינים שאלו על מה, מה התביעות. ואז בקנרוט היה שם, כרמל לא היה ... ש. בקנרוט הטוען הרבני, ת. כן. הוא אמר מימוש בטחונות. אני אמרתי שיש לי תביעות. אז הם רשמו מימוש בטחונות ותביעות הדדיות במסמך. ש. הם רשמו את זה במקום? ת. במחשב, וודאי. ש. אוקי. ואם הם הדפיסו, ת. אחר כך הדפיסו. ש. ואתם חתמתם? ת. הביאו לחתום, כן. ש. ומבחינת תביעות הדדיות מה הייתה הכוונה תביעות הדדיות? ת. תביעות שיש לי נגד כרמל שלא דנו בהם" (פ' מיום 25.12.12, ע' 39, ש' 28-12). ודוק: ככל שדוידזון לא רצה לחתום על שטר הבוררות – מצופה היה ממנו כי יביע בפני בד"צ את התנגדותו להתדיין בפני הבד"צ ויבדוק האם אכן בכוונת בד"צ להוציא לו כתב סירוב. משלא עשה כן – מלמד הדבר כי חתימתו על שטר הבוררות נעשתה מרצונו החופשי; ב. כאמור, הטענה בנוגע למכתבו של בקנרוט מיום 15.1.10 נכתבה לראשונה בבקשת הסף שהגיש במסגרת הליך זה, לאחר ששטר הבוררות הומצא לדוידזון במסגרת הליך גילוי המסמכים בהליך הנוכחי. לטענת דוידזון, הוא ידע על המסמך עוד קודם להגשת המרצת הפתיחה, אך הוא לא צירף אותו להמרצת הפתיחה כי לא היה לו העתק ממנו (פ' מיום 25.12.12, ע' 95, ש' 25 – ע' 96, ש' 3). אין בידיי לקבל טענה זו, שהרי אם מסמך זה היווה חלק מרכזי מטענתו בדבר הלחץ שהופעל עליו על מנת שיחתום על שטר הבוררות בניגוד לרצונו, מדוע לא ציין דוידזון, במסגרת המרצת הפתיחה, את קיומו של מסמך זה, גם מבלי לצרפו?! דוידזון אף ציין, במסגרת בקשת הסף, כי מסמך זה (מכתבו של בקנרוט מיום 15.1.10) הוא "אחד מהמסמכים שהתקבלו בגילוי המסמכים והמבקש לא ידע עליהם" (ההדגשה אינה במקור – ב' א'), דבר המהווה הודאת בעל דין לפיה קיומו של מסמך זה נודע לדוידזון לראשונה בעת הליכי גילוי המסמכים, וכי הוא לא ידע עליו בעת הגשת המרצת הפתיחה – בניגוד לגרסה שמסר בעדותו. מכאן שגם בנושא זה – מוצא אני את עדותו של דוידזון כבלתי מהימנה. לאור האמור, קובע אני כי מסמך זה התגלה לדוידזון לראשונה במסגרת הליכי גילוי המסמכים, ולפיכך אין הוא יכול לבסס עליו טענת לחץ וכפייה שבעטיים, כביכול, חתם על שטר הבוררות; ג. יתר על כן: גרסתו של דוידזון כפי שפורטה בהמרצת הפתיחה ובכתב הסיכומים שהגיש באשר ללחץ אשר לטענתו הופעל עליו – איננה עקבית: בעוד שבמסגרת המרצת הפתיחה טען דוידזון טענה כללית בדבר לחץ והכפשות שהופעלו כנגדו תוך שהוא מציין כי ביקש מבד"צ להורות לכרמל "להפסיק להשתמש בכל אמצעי לחץ" [סעיפים 18 ו- 26 (בהתאמה) בהמרצת הפתיחה], כלומר – לגרסתו זו כרמל הוא זה שהפעיל עליו לחץ ואילו בד"צ היה אמור להיות הגורם שיפסיק לחץ זה, במסגרת הסיכומים שהוגשו מטעמו טען דוידזון טענה שונה, אותה העלה לראשונה בבקשת הסף, לפיה הלחץ אותו הפעיל כלפיו כרמל היה "איום" בהוצאת "כתב סירוב" על ידי בד"צ. לשון אחרת: לפי גרסתו של דוידזון בסיכומיו, בד"צ היה הגורם שיצר את האיום, יחד עם כרמל, ממנו חשש דוידזון, ושבעטיו חתם על שטר הבוררות. סתירה זו בגרסתו של דוידזון יש בה כדי ללמד על חוסר האמינות שבגרסתו ודי בה כדי לדחות טענתו בנוגע ללחץ שהוביל אותו לחתום על שטר הבוררות; ד. דוידזון הודה כי בפועל הבד"צ לא נקט כנגדו בשום סנקציות ממשיות, ובפרט לא הוציא לו "כתב סירוב": "ש. מתי יוציא נגדך הבד"צ כתב סירוב? ת. הבד"צ לא הוציא נגדי צו סירוב. ש. איזה סנקציות הפעיל נגדך הבד"צ? ת. לא הפעיל. איימו שאם לא נגיע אז, ש. הבנתי. ת. זה הולך באיום שאם לא מגיעים אז, ש. אבל לא הופעלו נגדך סנקציות על ידי הבד"צ? ת. רק איימו עליי" (פ' מיום 25.12.12, ע' 99, 20-12). גם בקנרוט העיד כי הוא יודע בוודאות שבד"צ לא הפעיל כל סנקציה כלפי דוידזון (פ' מיום 3.7.13, ע' 367, ש' 8-2). אדגיש כי עדותו של בקנרוט הייתה קוהרנטית, ונמצאה על ידי ראויה לאמונו של בית המשפט. דוידזון אומנם טען כי בד"צ איים עליו, אך טענה זו נאמרה בעלמא, לא פורטה כדבעי, ולא הוכחה. 48. לאור כל האמור, דין טענתו של דוידזון לפיה יש לבטל את פסק הבוררות בעילה הקבועה בסעיף 24(1) בחוק הבוררות בשל העדר הסכם בוררות בר-תוקף – להידחות. ג. האם פסק הבוררות ניתן על ידי "בורר שלא נתמנה כדין" (סעיף 24(2) בחוק הבוררות) – נוכח קשרים עסקיים בין בד"צ לבין כרמל? 49. לטענת דוידזון, בד"צ היה פסול מלשמש כבורר במחלוקת שבינו לבין כרמל, נוכח קשרים עסקיים הקיימים בין בד"צ לבין כרמל. הקשרים העסקיים הקיימים, לטענת דוידזון, בין הבד"צ לבין כרמל הם שירותי כשרות אותם מספק בד"צ לעסקיו של כרמל בתמורה לתשלום. אכן, אין מחלוקת כי בד"צ סיפק שירותי כשרות לעסקיו של כרמל. כך לדוגמא הודה כרמל כי בד"צ סיפק שירותי כשרות למחלקות הירקות של חנויותיו בירושלים (עדות כרמל, פ' מיום 19.6.13, ע' 295, ש' 30-28); כי במשך תקופה קצרה סיפק הבד"צ שירותי כשרות למשחטת "עוף ברכה" שבבעלותו (עדות כרמל, שם, ע' 293, ש' 12), וכי התנה עם השוכר של משחטת "עוף ברכה" שבבעלותו כי יחזיק את המקום תחת השגחת הבד"צ (עדות כרמל, שם, ע' 333, ש' 16-15). עם זאת, בין הצדדים התגלעה מחלוקת בנוגע לשאלת הקשר שבין מערך הכשרות ובית הדין של הבד"צ: לטענת דוידזון, המדובר בגוף אחד, ולפיכך קיים חשש למשוא פנים בשל הקשר העסקי שבין כרמל לבין מערך הכשרות של הבד"צ. לעומת זאת, כרמל טוען כי המדובר בשתי מערכות נפרדות, הנבדלות זו מזו. בסיכומיו, לא פירט דוידזון הכיצד מקימה לו טענתו זו, לגבי הקשרים העסקיים שבין הבד"צ לבין כרמל, עילה לביטול פסק הבוררות. מכל מקום, נראה כי עילת הביטול אליה התכוון דוידזון הינה זו הקבועה בסעיף 24(2) בחוק הבוררות, דהיינו – כאשר: "(2) הפסק ניתן על ידי בורר שלא נתמנה כדין". 50. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר הראיות הגעתי לכלל מסקנה כי דין טענתו זו של דוידזון להידחות. אנמק להלן עיקר הטעמים לקביעתי זו: א. פרופ' אוטולנגי מדגישה בספרה כי טענות כנגד הבוררות בכלל, וכנגד מינוי בורר שלא כדין בפרט, יש להעלות בהזדמנות הראשונה – אחרת הן לא תשמענה: "הכלל הוא, כאמור, שאין אדם יכול לבקש את ביטול הפסק, אם לא עורר את טענותיו נגד ההתדיינות, או נגד הפסק, בהזדמנות הראשונה. יש הרואים בהעלאת הטענה משום חוסר תום לב ופעולה שלא בדרך המקובלת, וזה הסיבה לשימת המחסום בפני העלאת הטענה בשלב מאוחר יותר" (אוטולנגי, עמודים 1149-1148). "הוא הדין בקשר לטענת מינוי בורר שלא כדין ... אחד 'הפסולים' הנפוצים הוא קשרו הקודם של הבורר עם הצד שכנגד. ברם אם עובדה זו הייתה ידועה למבקש ובכל זאת הסכים להתדיין בפני אותו בורר, 'אות הוא שלא מצא בו פסול ואין הוא יכול ... להישמע עכשיו בטענה, שהבורר לא היה כשר לכהן בתפקידו'. ההיגיון הוא, שאם לא מחה בעל הדין על כך מיד – רואים אותו כמוותר על הטענה" (אוטולנגי, עמוד 1151). (ההדגשות אינן במקור – ב' א') במקרה דנן, העלה דוידזון את טענתו זו בנוגע לקשרים עסקיים בין בד"צ לכרמל לראשונה בבקשת הסף. דוידזון לא העלה טענה זו במהלך הליך הבוררות עצמו, ואף לא טען אותה במסגרת בהמרצת הפתיחה דנן. לטענתו, הוא נמנע מלעשות כן מפאת העובדה שקשרים אלה נודעו לו רק לאחרונה. אין בידיי לקבל טענה זו. כרמל הינו בעלים של רשת מרכולים "בר-כל" אשר מרבית לקוחותיה נמנים על הציבור החרדי. "מן המפורסמות" כי גוף הכשרות של בד"צ הינו מן המובילים בציבור החרדי, אם לא המוביל שבהם. לפיכך, ברי הדבר כי קיים סיכוי רב שבר-כל, המשרתת את הציבור החרדי, תקבל שירותי כשרות של בד"צ, והדבר לא צריך היה להיות בגדר הפתעה או גילוי מיוחד עבור דוידזון, במיוחד כאשר עסקינן באדם אשר עסק ברכישת תווי קניה של "בר-כל" ובמכירתם, תמורת עמלה, לצדדים שלישיים הנמנים על הציבור החרדי המקפיד על דיני הכשרות. לפיכך, מטבע הדברים אמור היה דוידזון להיות בעל היכרות בסיסית עם "בר-כל", ולדעת שרשת זו נהנית משירותי השגחת כשרות של הבד"צ. משבחר דוידזון להימנע מלהעלות טענה זו במהלך הבוררות בפני בד"צ, ואף במסגרת המרצת הפתיחה נמנע מלהעלותה – יש לראותו כמי שוויתר על טענה זו והוא מנוע מלהעלותה בהליך הנוכחי. ב. לא למותר לציין כי גם לגופו של עניין לא עלה בידי דוידזון להוכיח טענתו בדבר קיומו של קשר עסקי בין דייני הבד"צ אשר דנו בבוררות נושא הבקשה לבין כרמל. באשר לקשר שבין מחלקת הכשרות של בד"צ לבין בית הדין של בד"צ העיד מזכיר הבד"צ, מר חיים וייס, כי קיימים שלושה גופים נפרדים זה מזה – האחד הינו עמותת העדה החרדית, המפעילה בין היתר את בתי הדין של בד"צ; השני הינו חברה לכשרות המפעילה את מערך הכשרות של בד"צ; והשלישי – הינו חברת ועד השחיטה, המפעילה את מערך השחיטה של בד"צ. כן העיד מר וייס כי קיים ניהול נפרד, לרבות ניהול חשבונות נפרד, לעמותה, למערך הכשרות ולוועד השחיטה, וכי הקשר היחיד בין בית הדין של בד"צ לבין גופי הכשרות והשחיטה של בד"צ הינו ביחס לשאלות הלכתיות המובאות לפתחם של דייני הבד"צ (פ' מיום 25.12.12, ע' 171, ש' 1 – ע' 172, ש' 11). גם כרמל העיד כי קיימים רבנים שונים ונפרדים בבתי הדין של הבד"צ, במערך הכשרות ובמערך השחיטה (פ' מיום 19.6.13, ע' 294, ש' 30-8). דוידזון, מאידך, לא הצליח לסתור את טענותיהם של וייס וכרמל בדבר עצמאותם השיפוטית של בתי הדין של בד"צ, ולא עלה בידו להביא ולו בדל ראיה המעלה חשש ממשי לקיומו של משוא פנים של הדיינים בעת שדנו בתביעה שבינו לבין כרמל. לא זו אף זו: בעדותו לפניי דוידזון אף חזר בו מטענתו זו – "אני ככה כתבתי, ואני מתחרט שכתבתי את זה כי אני לא יכול לדעת ... זו טענה שאני לא יודע אם הטו את הדין בגלל זה או לא, אני חוזר בי" (עדות דוידזון, פ' מיום 25.12.12, ע' 136, ש' 4-1; ההדגשות אינן במקור – ב' א'). 51. אני סבור כי ראוי לציין כי בעוד שדוידזון מטיל ספק ביושרה של דייני הבד"צ, מצאתי כי הוא עצמו לא היסס לפנות לגורמים הקשורים עמו בקשרי עבודה, על מנת להסתייע בהם בסכסוך המשפטי שניהל כנגד כרמל. אציין שני מקרים בקשר לכך: א. דוידזון פנה לרב ברגר על מנת שישמש כבורר במחלוקת שבינו לבין כרמל, למרות שהרב ברגר שימש באותה עת כראש כולל באלעד, ואילו דוידזון עצמו שימש כגבאי של אותו כולל (עדות דוידזון, פ' מיום 18.11.12, ע' 15, ש' 22-21). ב. דוידזון פנה לבד"צ אלעד והציג להם מסמכים רפואיים של בנו על מנת שיפנו לבד"צ ירושלים (בו התנהלה הבוררות) ויבקשו ממנו להעביר את הדיון בבוררות לבית דין אחר באלעד או באזור המרכז. על פי בקשתו, אכן פנה בד"צ אלעד לבד"צ ירושלים בבקשה זו ביום 2.7.10 (כ' בתמוז תש"ע), וזאת על אף שדוידזון שימש באותה עת כמזכיר (או כרשם) של בית הדין של הבד"צ באלעד (פ' מיום 25.12.12, ע' 83, ש' 24 – ע' 84, ש' 17). ודוק: דוידזון, אשר הטיל דופי ביושרם ובהגינותם של דייני בד"צ בשל קשר דחוק של שירותי השגחת כשרות אותם רכש כרמל מבד"צ – לא טרח לציין ולפרט במסגרת המרצת הפתיחה את קשרי העבודה שבינו לבין הרב ברגר, ושבינו לבין בד"צ אלעד, והדברים התגלו בחקירתו הנגדית. בעניין זה אף הודה דוידזון בחקירתו כי "זה נכון שהיה מן הראוי שאני אכתוב את זה כאן" (שם, ע' 84, ש' 16). לעניין זה יש להדגיש כי בשני המקרים שפורטו לעיל היה מדובר בקשרי עבודה ממשיים, של דוידזון עם הגורמים הנוספים, כאשר היה קיים סיכון ממשי לכך שקשרים אלה עלולים לפגום במידת האובייקטיביות של הגורמים אותם עירב במחלוקת שבינו לבין כרמל. גם בכך יש כדי ללמד על חוסר מהימנותו של דוידזון, ועל העובדה שבעת שהוא מנסה להשיג את מטרותיו – אין הוא מהסס להסתיר מבית המשפט מידע בעל חשיבות מחד, ולהטיל רפש על בוררים הגונים וישרים אשר עשו מלאכתם נאמנה מאידך. 52. לאור כל האמור לעיל, דין הטענה כי יש לבטל את פסק הבוררות בהתקיים העילה הקבועה בסעיף 24(2) בחוק הבוררות מאחר שהפסק ניתן על ידי בורר שלא נתמנה כדין – להידחות. ד. האם בד"צ "פעל ללא סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות" (סעיף 24(3) בחוק הבוררות) כאשר הכריע, במסגרת פסק הבוררות, בנושאי גובה החוב והשכירות? 53. לטענת דוידזון, בד"צ פעל ללא סמכות או למצער – תוך חריגה מסמכות, כאשר הכריע בנושאי גובה החוב והשכירות, אשר סמכות ההכרעה לגביהם מסורה, לגרסתו, לבורר הראשון אליו פנו הצדדים – הרב ברגר, ולא לבורר השני אליו פנו הצדדים, דהיינו – לבד"צ. לפיכך, טוען דוידזון כי קיימת עילה לביטול פסק הבוררות מכוח סעיף 24(3) בחוק הבוררות. מאידך טוען כרמל כי לבד"צ הייתה סמכות להכריע גם בנושאים הנ"ל, הן מכוח שטר הבוררות והן נוכח העובדה שהרב ברגר עצמו העביר את ההכרעה בנושאים אלה לבד"צ, כך שהכרעתו של הבד"צ בנושאים אלה איננה מהווה בגדר חריגה מסמכות. 54. המלומד א' שטרוזמן בספרו ספר הבוררות (תשס"א – 2001) (להלן: "שטרוזמן") מבהיר סוגיה זו באופן הבא: "תחום המחייה של הבורר נקבע ע"י הסכם הבוררות ... חריגת הבורר מחוץ לתחום שהוקצה לו, או נטילת סמכות שלא הוקנתה בהסכם הבוררות, מהווה עילה לביטול הפסק, ובלבד שמבקש הביטול מחה (ודאג לרישום ברור של מחאתו) על כל פעולה ללא סמכות או חריגה מסמכות שנעשתה ע"י הבורר או קיבלה ביטוי בדבריו. תחום המחייה יגדל אם בעלי הדין יגלשו במהלך הדיון לתחומים שלא נכללו מלכתחילה בתחום הבוררות. גלישה כזו אינה נוצרת בהסכמה מפורשת אלא מתבטאת בהבאת ראיות ובחקירת עדים על מחלוקות שמחוץ לתחום. השתתפות בעל דין ללא מחאה בישיבות בוררות אחרי שנוכח, למשל, בהרחבת חזית המחלוקת בינו לבין יריבו לתחומים שלא הוזכרו בהסכם הבוררות, תתפרש ע"י בית המשפט כהסכמה להרחבת חזית המחלוקת או לפעולות חסרות הסמכות של הבורר. בכל מקרה תהווה התנהגות זו מניעות לפתחון פיו של מבקש הביטול" (שטרוזמן, עמודים 263-262; הדגשות אינן במקור – ב' א'). 55. מכאן, שתנאי לקבלת בקשה לביטול פסק בוררות בשל פעולה ללא סמכות מצד הבורר הוא שמבקש הביטול מחה ודאג לרישום ברור של מחאתו. במקרה שלפניי טוען דוידזון כי הביע את מחאתו בקשר לכך בעת שפנה לבד"צ ביום 2.3.10 (טז' באדר תש"ע) בבקשה לסגירת תיק הבוררות, והעלה טענה לפיה הבד"צ חרג מסמכותו כאשר דן "בנושא סכום החוב אם קיים או לא" (נספח ו' להמרצת הפתיחה). אלא שבמסגרת עדותו לפני טען דוידזון כדלקמן: "ש. תראה לי איפה בתמצית הדברים מופיעה הטענה שתמצית הדברים הזאת מוגשת בניגוד לרצונך? ת. בתמצית הדברים זה לא מופיע, זה מופיע לפניי. ... ש. תקשיב, אם אתה פונה כאן לבית המשפט בבקשה לביטול אז אני מניחה שכתוב בכל מקום תדאג ותטרח לציין בפניהם אתם דנים כאן בהעדר סמכות. זה לא מופיעה כאן הטענה? ת. פעם אחת הופיע, נגמר. ... ת. אני לא רוצה, לא רציתי באותו מעמד לקלקל את היחסים שלי איתם. ש. אוקי, אז מה ההבדל בין לשלוח מכתב לבין לציין את זה עוד פעם? ת. פעם אחת קיוויתי שהם יתייחסו לזה. לא התייחסו, אין טעם לשלוח 10 פעמים. זה לא יוסיף לי משהו אחר" (פ' מיום 25.12.12, ע' 44, ש' 4 – ע' 45, ש' 2). במקרה דנן, דוידזון אומנם מחה על חריגה מסמכות (לטענתו) של בד"צ – אך עשה זאת בשפה רפה, באמצעות מכתב אחד בלבד (מיום 2.3.10), שכלל לא נענה על ידי בד"צ. דוידזון לא דרש מבד"צ לקבל החלטה בנוגע לפנייתו זו, ולא העלה טענתו בדבר חריגת הבד"צ מסמכותו פעם נוספת – לא במסגרת הדיונים בבד"צ (כעולה מהפרוטוקולים של דיונים אלה) ולא במסגרת הסיכומים שהגיש לבד"צ. וכפי שהעיד דוידזון – "פעם אחת הופיע, נגמר", דהיינו – הוא העלה את טענתו זו פעם אחת, וויתר עליה, ולפיכך הוא מנוע מלהעלותה כעת במסגרת הבקשה לביטול פסק הבוררות. 56. לא למותר לציין כי גם לגופו של עניין, דין טענותיו אלה של דוידזון להידחות. במסגרת שטר הבוררות הסמיכו הצדדים את בד"צ לדון "בעניין מימוש בטחונות ותביעות הדדיות וכל הסכסוכים המסתעפין בקשר עם העניין הנ"ל". מכאן שעל פי לשון שטר הבוררות, הוסמך בד"צ על ידי דוידזון וכרמל לדון בשלושת הנושאים הבאים: א. "מימוש בטחונות" – מימוש הדירה אותה העמיד דוידזון כבטוחה לכרמל לפירעון החוב בגינו הוא נתבע על ידי כרמל; ב. "תביעות הדדיות" – תביעתו הכספית של כרמל מדוידזון, ותביעתו הנגדית של דוידזון מכרמל; ג. "וכל הסכסוכים המסתעפין בקשר עם העניין הנ"ל" – סעיף סל הקובע כי כל סכסוך הקשור והנובע מהמחלוקות הנ"ל מסור, גם כן, לסמכות ההכרעה של הבד"צ. מכאן שלפי לשון שטר הבוררות, המחלוקות בשני הנושאים הנ"ל המתייחסים לגובה חובו של דוידזון לכרמל ולהתחשבנות בקשר להשכרת הדירה ששימשה כבטוחה כאמור לעיל נמסרו להכרעתו של הבד"צ. ודוק: נושא גובה החוב כלול במסגרת ה"תביעות הדדיות", שהרי המדובר בגובה החוב אותו תובע כרמל מדוידזון, ואילו נושא דמי השכירות כלול במסגרת "הסכסוכים המסתעפין בקשר עם העניין הנ"ל", שהרי המדובר בשאלת זכאותו של כרמל בקבלת דמי השכירות מהבטוחה שהעמיד לו דוידזון בגין חובו הנטען. יוער כי שטר הבוררות עליהם חתמו הצדדים בפני בד"צ הינו, למעשה, בגדר הסכם בוררות הקובע את סמכותו של בד"צ לדון במחלוקות שבין הצדדים. מכאן שעל שטר הבוררות חל סעיף 25(א) בחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") הקובע כי: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו". ברע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ בשם מגדל חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 26.2.2012) פירש בית המשפט העליון את סעיף 25(א) בחוק החוזים באופן הבא: "חוזה יפורש תוך בחינה מקבילה ומשותפת של לשון החוזה ושל נסיבות העניין, בכפוף לחזקה פרשנית – ניתנת לסתירה – שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את פשט הלשון, דהיינו: את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב. החזקה ניתנת לסתירה במקרים שבהם למד בית המשפט, מתוך הנסיבות, כי הלשון אינה פשוטה וברורה כפי שנחזתה להיות במבט ראשון; וכי למעשה – עשויה היא להתפרש בדרכים אחרות מאלה שנראו ברורות בתחילת הדרך הפרשנית. ודוק: קיומה של החזקה מבטא את משקלה החשוב והמשמעותי של לשון החוזה; לעומת זאת, היותה ניתנת לסתירה משקפת את העובדה כי משקלה של הלשון, חרף חשיבותה, אינו מכריע או בלעדי" (פסקה 26 בפסק דינו של כב' המשנה לנשיאה ריבלין) (ההדגשות אינן במקור – ב' א'). לא למותר לציין כי טענתו של דוידזון לפיה הבד"צ אינו מוסמך להכריע בנושא גובה החוב שלו לכרמל עומדת בניגוד גמור גם לטענה שהוא עצמו פירט בסעיף 25 בהמרצת הפתיחה (אשר נתמכה בתצהירו) לפיה הוא "נתן את הסכמתו להתדיין בפני הבד"ץ בקשר לדרישתו לבירור קיום החוב ..." (סעיף 25 בהמרצת הפתיחה). הינה כי כן, מאחר שטענתו של דוידזון סותרת את לשונו המפורשת של שטר הבוררות עליו חתמו הצדדים בפני בד"צ, ובשים לב לכך שדוידזון לא הביא בדל ראיה לפרשנותו המוצעת לנוסחו של שטר הבוררות, ומאחר שהוא עצמו טען טענה הפוכה ונוגדת במסגרת המרצת הפתיחה – דין טענתו של דוידזון בדבר חוסר סמכות של בד"צ לדון בנושאים הנוגעים לגובה החוב ולדמי השכירות הנ"ל – דינה להידחות. 57. טענה נוספת אותה מעלה דוידזון היא שהסמכות להכריע בסוגיות גובה החוב של דוידזון לכרמל ובשאלת השכירות הוקנתה על ידי הצדדים לרב ברגר – ולפיכך הרב ברגר הוא הבורר שצריך להכריע בסוגיות אלה, ולא בד"צ. אני קובע בזאת כי יש לדחות טענתו זו של דוידזון מהנימוקים הבאים: ראשית, במסגרת ההסכם השני מיום 5.1.10 (נספח ג' להמרצת הפתיחה) עליו חתמו הצדדים אצל הרב ברגר נקבעו הוראות מהן עולה כי בית דין שיוסכם על ידי הצדדים הוא שיכריע במחלוקות המהותיות שבין הצדדים, לרבות בסוגיית "דמי השכירות המתקבלים מהדירה" (סעיף ז'), וכי בית הדין הוא שייתן פסק דין במחלוקת שבין הצדדים (סעיף ג') ואילו הרב ברגר מוסמך להכריע בחילוקי הדעות שייוותרו ביחס לאמור בהסכם זה (סעיף יא'). שנית, בקנרוט העיד כי הרב ברגר העביר את תיק הבוררות לבד"צ, לבקשתו של דוידזון: "לבקשתו של דוידזון, להעביר את זה לשם מאחר והרב ברגר השתכנע שכדאי להעביר את זה לשם, כי זה המקום הנכון, ולאחר שהרב ברגר פחד, שמא הוא כראש הכולל שלו באותה תקופה אולי יהיה חד צדדי, אולי הוא לא יהיה לגמרי ניטרלי, הוא הסכים להעביר את זה לבד"ץ, הוא שלח את דוידזון לפתוח תיק בבד"ץ ... " (פ' מיום 3.7.13, ע' 351, ש' 4-1). מאחר שהרב ברגר הוא שהעביר את תיק הבוררות לדיון בפני בד"צ, והדבר נעשה בהתאם להוראות ההסכם השני (מיום 5.1.10) (נספח 3 להמרצת הפתיחה) שנחתם על ידי הצדדים אצל הרב ברגר – ברי כי הגורם המוסמך להכריע במחלוקת שבין הצדדים, לרבות בסוגיית גובה החוב של דוידזון לכרמל ובסוגיית דמי השכירות הינו הבד"צ ולא הרב ברגר. בהקשר זה יצוין כי בסעיף ו' בהסכם השני נקבע כי "הדירה תימכר רק עפ"י הוראת ביה"ד שמוסכם על הצדדים"; בסעיף ז' בהסכם השני נקבע כי "באשר לדמי השכירות המתקבלים מהדירה יכריע ביה"ד שמוסכם על הצדדים"; ובעיקר כי בסעיף יב' בהסכם השני נקבע כי הסמכות לשמש כבורר בסכסוכים נושא הסכם זה מוקנית לרב ברגר "או מי שימנה בכתב". 58. לאור כל האמור, דין טענת דוידזון כי בד"צ פעל בחוסר סמכות או תוך חריגה מסמכות כאשר הכריע במסגרת פסק הבוררות בנושאי גובה החוב והשכירות – להידחות. 59. טענה נוספת אותה מעלה דוידזון היא כי עיקר הבוררות התנהלה בנושאים פליליים כדוגמת הלבנת הון, העלמת מיסים וסחיטה באיומים, אשר אינם יכולים להיות נדונים במסגרת הליך של בוררות. גם טענה זו דינה להידחות מהטעם שנטענה בעלמא ללא הפירוט הנדרש, מבלי שהובא בדל של ראיה לשם הוכחתה על אף שמדובר בטענות חמורות, ובשים לב לכך שעיון בפרוטוקולים של דיוני הבד"צ ובסיכומים שהגישו הצדדים לבד"צ מלמד כי המחלוקת שבין הצדדים הייתה כספית. ה. האם בד"צ נתן לדוידזון "הזדמנות נאותה לטעון טענותיו" ו"להביא ראיותיו" (סעיף 24(4) בחוק הבוררות)? 60. לטענתו של דוידזון בד"צ נמנע מלתת לו הזדמנות נאותה לטעון טענותיו ולהביא ראיותיו. לגרסתו, טענתו זו מוצדקת מאחר שהבד"צ מנע ממנו לצלם את תיק הבוררות; לא חייב את כרמל להעביר לו את כלל המסמכים הנדרשים לצורך הגנתו (ובהם העתקי השיקים המהווים את בסיס החוב הנתבע); מנע ממנו את האפשרות להעיד את עדיו; וכן מאחר שהבד"צ קיים שני דיונים במעמד צד אחד (בימים 21.4.10 ו- 7.9.11), ובסיומו של הדיון השני אף ניתן פסק בוררות כנגדו. טענה זו, ככל שתתקבל, עשויה להקים לדוידזון עילה לביטול פסק הבוררות מכוח סעיף 24(4) בחוק הבוררות, בשל העובדה ש – "(4) לא ניתנה לבעל-דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו". יצוין כי טענה זו, ככל שתתקבל, עשויה להקים עילה לביטול פסק הבוררות אף מכוח סעיף 24(1) בחוק הבוררות העוסק במקרה בו – "(10) קיימת עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד". אין מחלוקת בפסיקת בתי המשפט כי מקרה מובהק הנופל בגדרו של סעיף 24(10) בחוק הבוררות הוא התנהגות הפוגעת באופן מהותי בעקרונות הצדק הטבעי, ואחת הדוגמאות לכך נוגעת לאי מתן אפשרות לצדדים להשמיע טענותיהם בפני הבוררים (ראו למשל – רע"א 4974/01 קפלנסקי נ' גולדסיל בע"מ פ"ד נו (3) 859 (2002) פסקה 5 בהחלטה). 61. לאחר שבחנתי טענותיו אלה של דוידזון הגעתי לכלל מסקנתי כי דינן להידחות. להלן הנימוקים להחלטתי זו: ה (1) האם נמנעה מדוידזון האפשרות לצלם את תיק הבוררות? 62. אין מחלוקת כי דוידזון שלח מספר נציגים לצלם את המסמכים הנמצאים בתיק הבוררות וכי הבד"צ לא אפשר לנציגיו של דוידזון לעשות כן. האם בכך פגע בד"צ באפשרותו של דוידזון להעלות את טענותיו? אינני סבור כך. על פי נהלי הבד"צ, הגורמים היכולים לעיין בתיקי בד"צ הינם בעלי הדין עצמם, או באי כוחם – ככל שייצגו בפועל צד כלשהו בפני הבד"צ וכן בתנאי שהמציאו למזכירות הבד"צ ייפוי כוח בדבר היותם מייצגים בתיק זה (עדות מזכיר הבד"צ מר וייס, פ' מיום 25.12.12, ע' 160, ש' 23 – ע' 162, ש' 3). באשר למתן עיון בתיק הבד"צ למי שלא עומד בקריטריונים הנ"ל ("צד שלישי") – הדבר כפוף לקבלת אישור מיוחד של בית הדין (עדות מזכיר הבד"צ וייס, שם, ע' 166, ש' 8-5). 63. במקרה דנן, הנציגים אותם שלח דוידזון לצלם את תיק הבוררות המתנהל בבד"צ (מר יוסף בינדר ומר שמואל עובדיה) לא עמדו בקריטריונים אלה. נציגים אלה לא נמנו על בעלי הדין בתובענה שבפני הבד"צ ואף לא נמנו על באי כוחו של דוידזון בהתאם לקריטריונים שהוגדרו לעיל (מר שמואל עובדיה היה שליח ותו לא, ואילו מר יוסף בינדר אומנם ייצג את דוידזון בחלק מהדיונים אך לא המציא ייפוי כוח למזכירות בד"צ). לפיכך, על פי נהלי בד"צ, המדובר היה ב"צדדים שלישיים". מאחר שדוידזון לא ביקש, ולא קיבל, מבית הדין אישור מיוחד לאפשר לנציגיו אלה עיון בתיק בית המשפט – לא הייתה קיימת כל הצדקה לכך שבית הדין יאפשר להם לעשות כן. לפיכך, אין לדוידזון להלין בעניין זה אלא על עצמו. 64. באשר לטענת דוידזון לפיה בד"צ נענה לבקשת בקנרוט לקבלת מסמכים מהתיק, בהיותו רשום כמייצג, אף בלא שהמציא ייפוי כוח – טענה זו לא הוכחה, ואף נסתרה על ידי עדותו של מזכיר הבד"צ וייס כי "כרמל היה לו מייצג שהוא ייצג אותו במהלך הדיונים והוא מגיע, יש ייפוי כוח בתוך התיק מסודר, אז הוא מקבל את החומר" (פ' מיום 25.12.12, ע' 161, ש' 7-5). לפיכך – דין טענתו זו של דוידזון להידחות. 65. יצוין כי ככל שהעיון בתיק הבוררות היה בעל חשיבות עבור דוידזון – מוטל היה עליו לפעול בהתאם לנהלים המקובלים בבד"צ. כך לדוגמא הוא יכול היה להתייצב בעצמו במזכירות בד"צ על מנת לצלם את החומר מתיק הבוררות. ה (2) האם כרמל לא העביר לדוידזון את כלל המסמכים הנדרשים לצורך הגנתו? 66. בדיון שהתקיים לפני הבד"צ ביום 2.2.11 (כח' בשבט תשע"א), הלין דוידזון על כך שלא קיבל מכרמל את כלל המסמכים הנדרשים. לפיכך הורה בד"צ – "תגיד לו עכשיו מה שאתה רוצה ויצלמו לך" ודוידזון השיב – "אני רוצה צילום צ'קים וכל אסמכתא שיש לחיובים שלי, חשבוניות ומה שיש, והם צריכים לדעת" (עמוד 7). לטענת דוידזון, על פי החלטה זו מוטל היה על כרמל למסור לו את העתקי השיקים שחזרו לטענתו, מבלי שכובדו, אך בפועל הוא לא עשה כן – ובכך הפר כרמל, לטענת דוידזון, את החלטת הבד"צ ופגע בזכות הטיעון שלו. 67. אין בידיי לקבל טענותיו של דוידזון בעניין זה. בנושא זה העידה לפניי מנהלת החשבונות של כרמל, הגב' חולדה הבר, כי מסמכי הנהלת החשבונות הנוגעים למר דוידזון נמסרו לו פעמים רבות, כי כל אימת שביקש מסמכים ממנה או מהגב' רבקה שפיגלר (שעבדה גם כן בהנהלת חשבונות ב"בר-כל") הן מסרו לו את המסמכים שביקש, וכי "לאחר שהחלו ההליכים עם מר דוידזון בפני בית הדין, העברתי לבית הדין את כל מסמכי הנהלת החשבונות כדלקמן: כרטסת הנהלת חשבונות, העתקי חשבונות, דפי הזמנות תווים, ריכוז ההמחאות שמסר במסגרת התקופה וכן פירוט סכום התביעה" (תצהיר מיום 15.7.12). גם במהלך חקירתה הנגדית חזרה הגב' הבר והעידה כי מסרה את כלל המסמכים הרלבנטיים שברשותה לידי דוידזון מספר פעמים (פ' מיום 19.6.13, ע' 211, ש' 29-24; ע' 224, ש' 30 – ע' 225, ש' 11), וכי העבירה את המסמכים גם לבד"צ (שם, ע' 223, ש' 31-3). עדותה של הגב' הבר עשתה עליי רושם מהימן ולא נסתרה. 68. לא זו אף זו: החלטתו של בד"צ בדיון מיום 2.2.11 בנוגע למסמכים הייתה הוראה כללית לפיה ככל שקיימים בידי כרמל מסמכים נוספים שטרם הועברו לידי דוידזון – עליו להעבירם לידי דוידזון על פי דרישתו. מכל מקום, מאחר שאני נותן אמון מלא בעדותה של מנהלת החשבונות, הגב' הבר, ונאמנים עליי דבריה כי העבירה לדוידזון את כלל המסמכים הרלבנטיים שהיו ברשותה – אני קובע בזאת כי כרמל קיים החלטה זו של הבד"צ. 69. בהקשר לטענתו זו של דוידזון ראוי להביא מדבריה של פרופ' אוטולנגי המדגישה בספרה כי "בית המשפט מקפיד ובודק, גם כאשר העילות מופיעות כשהן מבוססות, כביכול, על עילות הביטול של ס' 24 לחוק, אם אין הן אלא טענות ערעור, בלבוש אחר" (אוטולנגי, עמוד 965; ההדגשה אינה במקור – ב' א'). כך לדוגמא, "הטענות כאילו הבורר לא התייחס בפסקו אל כל הראיות שהיו בפניו, או שפסק בניגוד לראיות שהיו בפניו – טענות אלו יכול להיות להן משקל בבית משפט לערעורים, אך לא בבית משפט היושב לדון בבקשה לביטול פסק בורר. אדרבה, תמיד יצא בית משפט מתוך ההנחה שהבורר קבע את כל הממצאים הדרושים כדי להצדיק את המסקנה אליה הגיע" (אוטולנגי, עמודים 965-964) (ההדגשות אינן במקור – ב' א'). בהקשר זה אציין כי אני סבור שטענתו זו של דוידזון בעניין המסמכים שלא גולו לו, לטענתו, הינה, למעשה, טענה בעלת אופי ערעורי ביחס להליכי גילוי המסמכים אשר בוצעו על ידי הבד"צ במסגרת ניהול הליך הבוררות. כאמור, טענה מסוג זה אינה מסוג הטענות העשויות להוות עילה לביטול פסק בורר. אוסיף ואעיר כי גם טענתו של דוידזון לפיה כרמל ויתר במהלך הדיון ביום 2.2.11 על סכום של 1914 ₪ (מתוך 924,194 ₪) ולכן בד"צ צריך היה להפחית סכום זה מהסכום שנפסק על ידו – הינה טענה בעלת אופי ערעורי מובהק. המדובר, לכל היותר, בטעות מינורית שנפלה בפסק הבוררות מאחר שהבוררים לא מצאו להפחית סכום זה מהסכום שנפסק על ידם. משכך, אין בטעות נטענת זו כדי להוות עילה לביטול פסק הבוררות. 70. לאור כל האמור, דין טענתו זו של דוידזון להידחות. ה (3) האם בד"צ מנע מדוידזון את האפשרות להעיד את עדיו? 71. לטענת דוידזון, בד"צ פגע בזכות הטיעון שלו בכך שמנע ממנו אפשרות להעיד עדים מטעמו. אני קובע בזאת כי גם דין טענה זו של דוידזון להידחות מכל וכל. לאחר מספר הזדמנויות שניתנו לדוידזון במהלך הדיונים לזמן את עדיו, אותן הוא לא ניצל, הורה בד"צ ביום 15.12.10 (ח' בטבת תשע"א) כי "שני הצדדים צריכים להופיע לדיון, וכל אחד יביא העדות או ההוכחות שיש להם"(פרוטוקול הדיון צורף כנספח 9 לתגובת כרמל להמרצת הפתיחה). דא עקא, בדיון הבא, אשר נקבע ליום 2.2.11 (כח' בשבט תשע"א) – נמנע דוידזון מלבקש ממזכירות הבד"צ לזמן את עדיו, ואף לא ביקש ארכה לכך מבית הדין. כפועל יוצא מכך אבדה לדוידזון האפשרות להוכחת טענותיו באמצעות עדים מטעמו. יוער כי במהלך הדיון הנ"ל ביקש דוידזון להביא עדים מטעמו לדיון הבא ובד"צ דחה מפורשות את בקשתו – "אמרו לך להביא היום את כל מה שיש לך להביא" (עמוד 7 בפרוטוקול הדיון בבד"צ מיום 2.2.11). 72. באשר לטענתו של דוידזון כי בסיום הדיון מיום 2.2.11 קבע בד"צ מועד נוסף בו יוכל להביא עדים מטעמו – דין טענה זו להידחות. בהחלטתו קבע בד"צ כדלקמן: "עד שבוע מהיום יגיש הנתבע סיכומים למזכירות הבד"צ ולתובע, והתובע יגיב עד שבועיים מהיום ... בדיון הבא יתנו הביד"צ החלטה סופית לפי החומר שיהיה בתיק עד לתאריך הנ"ל, ללא שום דיחוי" (עמוד 7). מהחלטה זו עולה בבירור כי מטרתו של הדיון הבא שנקבע על ידי בד"צ לא הייתה שמיעת עדים – אלא מתן החלטה סופית בתובענה. 73. לסיכום; לדוידזון ניתנה האפשרות להוכחת טענותיו באמצעות עדים מטעמו, אך הוא נמנע מלעשות כן בשל מחדלו הוא, ולפיכך אין לו להלין גם בעניין זה אלא על עצמו. ה (4) האם בד"צ פעל שלא כדין כאשר קיים שני דיונים במעמד צד אחד? 74. לטענת דוידזון, בד"צ קיים שני דיונים במעמד צד אחד, ללא התראה, ובסיומם אף קיבל החלטות אופרטיביות, ובכך נפגעה זכות הטיעון שלו, באופן המצדיק את ביטול פסק הבוררות. 75. אין בידיי לקבל טענותיו אלה של דוידזון, ודינן – להידחות. א. הדיון מיום 15.12.10 (ח' בטבת תש"ע): מדובר בדיון שדוידזון לא נכח בו (לטענתו – בשל מחלת בנו) מבלי להודיע על כך לבד"צ זמן סביר מראש. עיון בפרוטוקול הדיון (הקצר) שהתנהל בבד"צ באותו מועד מלמד כי לא התקבלו במהלכו שום החלטות אופרטיביות. באשר להחלטה בעניין דמי השכירות שהתקבלה בדיון זה – נקבע בה כי "ואם יבורר שע"פ דין תורה מגיע לכרמל שכירות מיום כ"ה אדר תש"ע, יקוזז מההפרש של מחיר הדירה שמגיע לדוידזון". בעדותו, הודה דוידזון עצמו כי אין מדובר בהחלטה בעלת משמעות אופרטיבית: "ש. עכשיו, אני מסתכלת על ההחלטה הזאת, מר דוידזון, תראה לי איפה נאמר בהחלטה כי המשיב זכאי לקבל את תשלומי השכירות מיום ההחלטה? ת. שם לא נאמר שהוא זכאי, שם נאמר שאם זה יבורר שעל פי דין תורה מגיע לי יקזזו את זה מההפרש של מחיר הדירה שמגיע. ש. אז זאת אומרת בניגוד למה שכתבת החלטה הזאת מיום ז' אייר לא קבעה איזו שהיא מסמרות בנוגע לדמי השכירות שלא בנוכחותך? ת. לא קבעתי שזה קובע מסמרות" (פ' מיום 25.12.12, ע' 70, ש' 23-17). ב. הדיון מיום 7.9.11 (ח' באלול תשע"א): באשר לדיון זה מדובר בדיון אליו זומנו הצדדים לצורך קבלת פסק הבוררות הסופי. טרם הדיון שלח בא כוחו של דוידזון מכתב לבד"צ, ובו הודיע כדלקמן: "קיבלתנו בתודה את הזמנתכם לדיון לצורך קבלת עדים וחקירת התובע, אולם כדי שלא יהא זה דיון עקר, עלינו לקבל קודם את ההעתקים מכל החומר שבתיק כפי שבקשנו במכתבינו מיום 17.8.11 למותר לציין כי ללא כל הנ"ל לא נוכל לקיים את הדיון במועדו. כ"כ נבקש לקבל את החומר בהקדם ע"מ שנוכל להיערך כראוי...". (העתק בקשתו של ב"כ דוידזון מיום 28.8.11 צורפה כנספח יא' להמרצת הפתיחה) מכתב זה לא נענה על ידי הבד"צ, ועל כן החליט דוידזון שלא להגיע לדיון שהתקיים ביום 7.9.11, במהלכו ניתן פסק הבוררות. כעת מלין דוידזון על כך שפסק הבוררות ניתן במעמד צד אחד. טענותיו אלה – תמוהות הן, בלשון המעטה: ראשית, מכתבו זה של ב"כ דוידזון, בגדרו טען כי קיבל זימון לדיון לצורך "קבלת עדים וחקירת התובע" – הינו חסר בסיס, שהרי בהחלטת בד"צ מיום 2.2.11 נקבע מפורשות כי מטרת הדיון הינה מתן פסק סופי, ולא נאמר דבר לגבי אפשרות להביא עדים לדיון זה; שנית, באשר לבקשה לעיין בתיק הבוררות אצל הבד"צ – כפי שכבר צוין לעיל, בבד"צ קיימים נהלים מסודרים לעיון בתיק המתנהל בפניו, ועל דוידזון ובא כוחו היה לפנות למזכירות הבד"צ בהתאם לנהלים הרגילים, ולא לעשות כן באמצעות מכתב זה; שלישית, על דוידזון ובא כוחו מוטל היה להגיע לדיון ולהעלות את טענותיהם במסגרתו, ולא לעשות דין לעצמם ולהימנע מלהגיע לדיון. בהקשר זה כבר נקבע ש"פגיעה בכללי הצדק הטבעי, הבאה לידי ביטוי באי-מתן הזדמנות לטעון, צריכה להיות פגיעה מהותית ולא פגיעה פורמלית". באותו מקרה נפסק כי צד שידע על קיום ישיבת סיכומים בבוררות ולא הופיע אליה, לא יוכל לבקש לבטל את הפסק בטענה כי לא ניתנה לו הזדמנות נאותה לטעון את טענותיו, בהסתמכו על כך שלא נשלחה לו הזדמנה פורמאלית לישיבה [כב' השופטת ד' דורנר ברע"א 6130/98 חברה קבלנית לבנין ירושלים תשד"מ בע"מ נ' ר.א.מ. מהנדסים קבלנים בע"מ (פורסם בנבו, 5.1.1999)]. בענייננו מדובר במקרה בו נשלחה לבעל הדין (דוידזון) ההזמנה להגיע לדיון אך הוא עצמו החליט לעשות דין לעצמו ולא להתייצב לדיון זה. ברור איפוא כי צד שלא התייצב לדיון אליו הוזמן כדין לא יישמע בטענה כי קיום דיון בהעדרו מהווה פגיעה בזכות הטיעון שלו; רביעית, בשטר הבוררות שהסמיך את בד"צ לדון בבוררות נקבע כי "אם א' מאתנו הח"מ ישתמט מלבוא לפני הבד"צ לגמור הטענות, הרשות בידי הבד"צ להוציא הפס"ד כפי ראות עיניהם". גם מטעם זה – מוסמך היה בד"צ ליתן את פסק הבוררות במעמד צד אחד, נוכח היעדרותו המכוונת של דוידזון מהדיון אליו הוזמן. ה (5) האם הדיינים ישנו או קראו במהלך הדיונים והאם בכך נפגעה זכות הטיעון של דוידזון? 76. לטענת דוידזון, דיין אחד קרא ספר במהלך הדיונים שהתקיימו בעניינו, ודיין אחר ישן במהלך הדיונים – דבר שפגע בזכות הטיעון שלו. 77. לשם תמיכה בטענתו זו – העיד (מטעם דוידזון) מר בינדר כי "הייתה קריאה בספר. אני סבור כי הרב אולמן קרא בספר גמרא. לא בכל הדיון אלא בחלק מהזמן" (פ' מיום 18.11.12, ע' 25, ש' 7-6). יוזכר כי המדובר בדייני בד"צ הדנים על פי דין תורה. לפיכך, העובדה שאחד מהדיינים עיין בספר גמרא במהלך אחד מהדיונים דומה למצב בו שופט בבית משפט יעיין במהלך דיון בדבר חקיקה, ולא ברור הכיצד יש בכך כדי לפגוע בזכות הטיעון של מאן דהוא. 78. באשר לטענה בדבר שינה של דיין במהלך הדיונים – העיד מר בינדר כי "זכור לי נמנום של דיין ... זכור לי מצב כזה בו נשמט ראשו, משהו כזה" (פ' מיום 18.11.12, ע' 25, ש' 15-11). בעניין זה אעיר כי מעיון בפרוטוקולים של הדיונים אשר התנהלו בבד"צ עולה כי הדיונים היו ערים, ובהשתתפות רבה ופעילה של הדיינים. לפיכך אין בטענה סתמית וכוללנית זו כדי לבסס עילה המצדיקה את ביטול פסק הבוררות. 79. לאור האמור – דין טענה רכילותית זו להידחות, ומוטב היה לו לא הייתה מועלית כלל. 80. לסיכום; עיון מדוקדק בטענותיו של דוידזון מלמד כי לא נפגעה זכות הטיעון שלו. ניתן לקבוע כי ההפך הוא הנכון: בד"צ ניהל הליכי גילוי מסמכים במסגרתם קיבל דוידזון את מלוא המסמכים המצויים בידי הצד שכנגד; זימן את דוידזון לכלל הדיונים שנקבעו; נתן לו מספר הזדמנויות (שלא נוצלו על ידו) להוכחות טענותיו באמצעות זימון עדים; ודוידזון אף יכול היה לעיין בתיק הבוררות ככל שהיה פועל בהתאם לנהלי הבד"צ אך הוא ניסה לעיין בתיק הבוררות בניגוד לנהלים המקובלים ולפיכך, בשל מחדליו, לא עלה הדבר בידו. לפיכך, אני קובע כי בד"צ לא פגע בזכות הטיעון של דוידזון, וכי דין טענותיו של דוידזון בעניין זה להידחות. ו. האם פסק הבוררות ניתן "לאחר שעברה התקופה לנתינתו" (סעיף 24(8) בחוק הבוררות)? 81. לטענת דוידזון, הבוררות נמשכה כשנתיים ובכך חרגה ממשך התקופה הקבועה בחוק לקיום הליך של בוררות. פסקה טו' בתוספת הראשונה לחוק הבוררות קובעת כדלקמן: "על הבורר לתת את פסק הבוררות תוך שלושה חדשים מהיום שהתחיל לדון בסכסוך, או שנדרש להתחיל לדון בו על ידי הודעה בכתב של בעל-דין, הכל לפי המוקדם יותר, אולם רשאי הבורר להאריך את התקופה עד לשלושה חדשים נוספים". דא עקא, המדובר בתניה עליה רשאים הצדדים להתנות במסגרת הסכם הבוררות: "התקופה למתן הפסק יכולה, כאמור, להיקבע בהסכם הבוררות. לא קבעו זאת הצדדים בעצמם, תחול הוראת פיסקה טו' לתוספת לחוק ... " (אוטולנגי, עמוד 835). 82. במקרה דנן, קבעו הצדדים במסגרת שטר הבוררות שהסמיך את בד"צ לדון בתביעה כי "תוקף שטר בוררין זה לזמן בלתי מוגבל". בנסיבות אלה – הסכמתם של הצדדים היא הגוברת, ואין בחלוף שלושת החודשים כדי להוות עילת ביטול לפסק הבוררות. 83. באשר לטענת דוידזון כי בהסכם שנחתם בפני הרב ברגר ביום 29.10.09 (יא' בחשון תש"ע) נקבע כי – "תוך 7 ימים יודיע הרב דוידזון על בורר או בי"ד שבמסגרתו יבוררו חילוקי דעות אם יהיו, ובתנאי שיתקיים דיון תוך 30 יום" – ברי כי אין הדבר רלבנטי לענייננו: ראשית, הוראה זו אינה קובעת מה יהיה משך ההתדיינות של הבוררות – אלא תוך כמה זמן יתקיים הדיון הראשון בבוררות; שנית, ככל שהיה בהסכמים שנחתמו בפני הרב ברגר רלבנטיות כלשהי לענייננו, ראוי היה להפנות דווקא לשטר הבוררות שנחתם בפניו ביום 29.10.09 (יא' בחשון תש"ע) בו נקבע כי: "תוקף שטר בוררין זה לזמן בלתי מוגבל ורשאי הבורר להוציא פסקי דין אפילו לאחר זמן מופלג מאוד מתחילת הדיונים ..." (העתק שטר הבוררות צורף כנספח ב' להמרצת הפתיחה). שלישית, מכל מקום, משחתמו הצדדים על שטר בוררות בפני בד"צ, שטר זה הוא ההסכם המחייב אותם בכל הנוגע להתדיינות בפני בד"צ, ולא הסכמים קודמים עליהם חתמו בפני בוררים שכבר אינם משמשים בתפקידם. 84. באשר לטענה כי התנאי בדבר משך הבוררות אשר נקבע בשטר הבוררות הינו בגדר תנאי מקפח בחוזה אחיד – המדובר בטענה שנטענה ללא הפירוט והביסוס הנדרש, ולפיכך דינה להידחות. לא למותר לציין כי מעדותו של דוידזון עצמו עולה כי בד"צ שיתף את שני בעלי הדין בעת שניסח את שטר הבוררות (פ' מיום 25.12.12, ע' 39, ש' 28-12), עובדה הסותרת מיניה וביה טענה זו. 85. לאור כל האמור, דין טענה זו להידחות. ז. האם פסק הבוררות לא נחתם על ידי הבוררים והאם נפגע תוקפו כתוצאה מכך? 86. פסק הבוררות מיום 7.9.11 (ח' באלול תשע"א) הומצא לצדדים כאשר הוא מודפס וחתום בחותמת מזכירות הבד"צ, אך ללא חתימות הדיינים עליו. לטענת דוידזון, חתימת הבוררים על הבוררים על פסק הבוררות היא חתימת קיום, ומאחר שפסק הבוררות דנן לא נחתם – פסק זה אינו תקף. 87. אכן, סעיף 20 בחוק הבוררות קובע כי "פסק הבוררות יהיה בכתב וייחתם על ידי הבורר בציון תאריך החתימה" (ההדגשה אינה במקור – ב' א'). בהקשר זה מציינת פרופ' אוטולנגי כי "לא נחתם, הרי שגם אם הוכן בשלמותו, אך הבורר נפטר בטרם חתם עליו – אין זה פסק" (אוטולנגי, עמוד 755), דהיינו – המדובר בחתימת קיום. 88. דא עקא, במקרה דנן, הגעתי לכלל מסקנה כי פסק הבוררות אכן נחתם על ידי שלושת דייני הבד"צ – הבוררים. בעניין זה העיד מזכיר הבד"צ, מר וייס, כי שלושת הדיינים כתבו את פסק הבוררות בכתב ידם וחתמו עליו, לאחר מכן מזכיר הבד"צ הקליד את הפסק והעביר אותו לבדיקתם ואישורם של הדיינים, ורק לאחר עריכת ההתאמות הנדרשות (בהתאם להערותיהם של הדיינים) המציא מזכיר הבד"צ את העתק פסק הבוררות לצדדים: "ת. ... בית הדין ישב על זה שעה וחצי או שעתיים לבד והם לבד כתבו בכתב ידם הם כתבו את זה, זה היה פעם אחת והם חתמו על זה. אחרי זה אני הקלדתי את זה. ש. אתה אישית? ת. אני אישית הקלדתי את הכתב יד, ומסרתי את זה שבוע אחרי זה לבית הדין לבדוק אם זה, אם זה מתאים אחד לשני, והם עשו על העבודה שלי שעשיתי הם עשו תיקונים, ואחרי זה, אחרי זה גם כן סידרתי את התיקונים ואחרי זה הוצאתי את זה ככה" (פ' מיום 25.12.12, ע' 155, ש' 11-4). ראוי, איפוא, להדגיש: מר וייס העיד כי בתיק הבוררות המצוי בבד"צ קיים פסק בוררות בכתב יד, החתום על ידי שלושת הדיינים: "עו"ד ארדיטי: אז אני שואל אותך, יש פסק דין ספציפי מאותו יום בכתב ידם מהתחלה ועד הסוף שהם חתמו שם במועד שהם כתבו את זה? ת. כן. ש. וזה נמצא בתיק? ת. כן" (פ' מיום 25.12.12, ע' 191, ש' 23-19). כפי שכבר ציינתי בפסק דין זה, עדותו של מזכיר הבד"צ וייס עשתה עליי רושם אמין ואני נותן בה את אמוני ללא שום סייג. לפיכך, אני קובע כי פסק הבוררות המקורי, נכתב בכתב יד ונחתם על ידי הבוררים (ורק ההעתק שנשלח לצדדים לא נחתם). 89. אציין כי ביום 23.11.11 (כו' בחשבון תשע"ב) ניתן אישור חתום של שלושת דייני הבד"צ על העתק פסק הבוררות מיום 7.9.11 אשר לפיו פסק זה נכתב ונחתם על ידם. גם בכך יש משום ראיה נוספת לכך שפסק הבוררות המקורי נחתם על ידי שלושת הדיינים. 90. לפיכך, דין טענת דוידזון כי פסק הבוררות לא נחתם על ידי הבוררים – להידחות. V. לסיכום 91. דין בקשת דוידזון לביטול פסק הבוררות – להידחות. 92. דין בקשתו של כרמל לאישור פסק הבוררות – להתקבל, ופסק הבוררות, כהגדרתו לעיל בפסק דין זה – מאושר בזאת. 93. לאור התוצאה אליה הגעתי, ובהתחשב גם בכל יתר נסיבות העניין, לרבות העובדה שדוידזון מצא לנכון להכביר טענות סרק שלא לצורך – הנני מחייב את דוידזון לשלם לכרמל שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 75,000 ₪. המזכירות תיידע את הצדדים טלפונית בדבר מתן פסק דין זה, ותמציא פסק הדין לבאי כוח הצדדים בדואר רשום. ניתן היום, ז' אדר ב תשע"ד, 09/03/2014, בהעדר הצדדים. תמצית פסק הדין: תגיות: ביטול פסק בורר | בוררות | פסק בורר | עילות לביטול פסק בורר בית המשפט דחה בקשה לביטול פסק בוררות שניתן על ידי בד"צ העדה החרדית בירושלים. נקבע, כי לא הוכחו התקיימותן של אחת או יותר מבין העילות לביטול פסק בורר, המפורטות בסעיף 24 לחוק הבוררות. עניינו של ההליך דנן הינו המרצת פתיחה, באשר לביטול בוררות שהתנהלה בין הצדדים בפני בית דין צדק של "העדה החרדית ירושלים" (להלן:" בד"צ"). המבקש הינו מנהל מכון ללימוד דיינות "עיון משפט" בעיר אלעד. המשיב, הינו בעלים של רשת המרכולים "בר כל רשתות בע"מ" אשר מרבית לקוחותיה נמנים על הציבור החרדי. המבקש רכש מהמשיב תווי קניה, ולטענת המשיב נותר חייב לו סכום מצטבר של כמיליון ₪. על מנת ליישב את הסכסוך בניהם, פנו הצדדים לבד"צ. בהמשך, חתמו הצדדים על פסק בוררות המסמיך את בד"צ לדון בעניין מימוש ביטחונות ותביעות הדדיות וכל הסכסוכים הנוגעים לחוב הנטען. לטענת המבקש, מתקיימות עילות הביטול הקבועות בחוק הבוררות. זאת, בין היתר משום שחתם על שטר הבוררות בכפייה ובעקבות לחץ שהופעל עליו עקב בקשת המשיב כי יוצא נגדו "כתב סירוב", העלול להוביל לנידויו החברתי, ככל שלא יתייצב לדיון. לטענת המבקש, הפחד מפני האפשרות שבד"צ יוציא "כתב סירוב" כנגדו – הוא שגרם לו לחתום על שטר הבוררות בניגוד לרצונו. משכך, טען כי הסכם הבוררות נחתם על ידו בכפייה ותחת לחץ, כך שאיננו בגדר "הסכם בוררות בר-תוקף". בנוסף, טען כי בד"צ היה פסול מלשמש כבורר במחלוקת שבינו לבין המשיב. זאת, נוכח הקשרים העסקיים הקיימים בין בד"צ לבין המשיב, שכן בד"צ מספק שירותי כשרות לעסקיו של המשיב בתמורה לתשלום. לפיכך, טען כי פסק הבוררות ניתן על ידי "בורר שלא נתמנה כדין", בהתאם לסעיף 24(2) לחוק הבוררות. בית המשפט קבע: כב' השופט ב' ארנון קבע כי דין הבקשה להידחות כך שפסק הבוררות יאושר. בית המשפט בחן את מכלול הראיות והעדויות וקבע, כי לא עלה בידי המבקש להוכיח התקיימותן של אחת או יותר מבין העילות לביטול פסק בורר, המפורטות לסעיף 24 בחוק הבוררות. תחילה, נדרש בית המשפט לבחון האם המבקש חתם על שטר הבוררות בכפייה. אין חולק כי הצדדים חתמו על שטר בוררות המסמיך את הרכב בד"צ לדון בסכסוך בעניין מימוש הביטחונות, תביעות הדדיות וכל הסכסוכים הנוגעים לעניין. עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(1) לחוק, קובעת כי בית המשפט רשאי לבטל פסק בוררות כאשר הסכם הבוררות לא היה בתוקף. בנסיבות המקרה דנן, המבקש לא פעל לביטול שטר הבוררות בשל טענתו כי חתם עליו בשל לחץ וכפייה, בטרם החלה הבוררות או בתחילתה. כמו כן, המבקש לא הביא כל ראיה כי במהלך הליך הבוררות בפני בד"צ העלה, ולו פעם אחת, את הטענה כי חתם על שטר הבוררות תחת לחץ וכפייה, והוא אף לא כלל טענתו זו במסגרת סיכומיו. משכך, נקבע כי גם אם הייתה נכונה טענתו של המבקש כי חתם על שטר הבוררות תחת לחץ וכפייה - עדיין יש לראות בשטר הבוררות משום הסכם ה"ניתן לביטול', אשר לא בוטל בפועל, ולכן נותר בר-תוקף ומחייב. לפיכך, נפסק כי לא קמה למבקש עילת ביטול מכוח סעיף 24(1) לחוק. כמו כן, ולגופו של עניין, סבר בית המשפט כי דין הטענה להידחות. זאת, בין היתר לאור עדותו של המבקש, שנמצאה בלתי מהימנה, בלתי עקבית ומלאת סתירות. לאור האמור לעיל, נקבע כי במעמד החתימה על שטר הבוררות לא הופעל על המבקש כל לחץ, כך ששטר הבוררות נוסח על ידי הצדדים מרצונם החופשי. הודגש, כי ככל שהמבקש לא רצה לחתום על שטר הבוררות – מצופה היה ממנו כי יביע בפני בד"צ את התנגדותו ויבדוק האם אכן בכוונתו של בד"צ להוציא לו כתב סירוב. משלא עשה כן – מלמד הדבר כי חתימתו על שטר הבוררות נעשתה מרצונו החופשי. מכאן, פנה בית המשפט לבחון האם מתקיימת עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(2) לחוק הבוררות, קרי, האם פסק הבוררות ניתן על ידי "בורר שלא נתמנה כדין". הודגש, כי טענות כנגד הבוררות בכלל, וכנגד מינוי בורר שלא כדין בפרט, יש להעלות בהזדמנות הראשונה. בנסיבות המקרה דנן, המבקש לא העלה את טענתו בנוגע לקשרים עסקיים בין בד"צ לבין המשיב במהלך הליך הבוררות עצמו, ואף לא טען זאת במסגרת המרצת הפתיחה בהליך דנן ואין לקבל את טענת המבקש כי הוא נמנע מלעשות כן מפאת העובדה שקשרים אלה נודעו לו רק לאחרונה. זאת, בין היתר לאור העובדה שהמשיב הינו בעלים של רשת מרכולים אשר מרבית לקוחותיה נמנים על הציבור החרדי- "מן המפורסמות" כי גוף הכשרות של בד"צ הינו מן המובילים בציבור החרדי ולפיכך, קיים סיכוי רב שמרכול המשרתת את הציבור החרדי, יקבל שירותי כשרות של בד"צ, והדבר לא צריך היה להיות בגדר הפתעה או גילוי מיוחד. משבחר המבקש להימנע מלהעלות טענתו במהלך הבוררות, ואף במסגרת המרצת הפתיחה - יש לראותו כמי שוויתר על הטענה, כך שהוא מנוע מלהעלותה בהליך הנוכחי. לאור האמור לעיל, נקבע כי דין הטענה לביטול פסק הבוררות בהתקיים העילה הקבועה בסעיף 24(2) להידחות. לאור האמור לעיל, נקבע כי דין הבקשה לביטול להידחות. פסק הבוררות אושר. https://lawmatestorage.blob.core.windows.net/verdicts-il/Html/1230/01230285.html

החלטה בתיק הפ"ב 18098-10-11 תאריך פרסום : 26/06/2013 | גרסת הדפסהemail-white sharing buttonsharethis-white sharing buttonwhatsapp-white sharing button הפ"ב בית המשפט המחוזי מרכז 18098-10-11 04/07/2012 בפני השופט: בנימין ארנון - נגד - התובע: אליעזר דוידזון עו"ד עמר ארדיטי הנתבע: מנחם כרמל עו"ד יפעת אלתר חמו החלטה לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיב ובתשובת המבקש לתגובת המשיב, כמו גם ביתר כתבי הטענות שהוגשו על ידי הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. יודגש כי בגדר הבקשה לא פירט המבקש מהי העילה שבדין אשר מכוחה מצא המבקש לנכון לבקש מבית המשפט להיעתר לסעד המבוקש בגוף התובענה ולבטל את פסק הבוררות מבלי לקיים דיון לגופו של עניין. רק במסגרת תשובתו של המבקש לתגובת המשיב, ציין המבקש (בסע' 7), אגב אורחא, כי בקשתו הינה בהתאם לתקנה 143(9) בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: " תקנות סד"א") ולפיה: "בקדם משפט או לצורכי קדם משפט מוסמך שופט ... ליתן פסק דין, לרבות פסק דין חלקי בתובענה, במידה שנתברר כי אין לנתבע הגנה בפני התביעה". במסגרת תגובתו לבקשתו של המבקש לביטולו של פסק הבוררות אשר ניתן ביום 7.9.2011 ע"י בית דין צדק של "העדה החרדית ירושלים" (להלן: " פסק הבוררות") מפרט המשיב נימוקיו וטעמיו המבססים לכאורה, אם אמנם יוכחו על ידו, את גירסתו לפיה יש לדחות את בקשתו של המבקש לביטול פסק הבוררות מחד גיסא, ואת קבלת טענותיו הוא לפיהם יש לאשר את פסק הבוררות מאידך גיסא. כך למשל טוען המשיב כי הליך הבוררות התקיים באופן תקין. לתגובתו לבקשה לביטול פסק הבוררות צרף המשיב שטר בוררין שנחתם גם ע"י המבקש, פרוטוקולים של דיונים אשר התקיימו בנוכחות המבקש, או נציג מטעמו, בבית הדין של העדה החרדית בירושלים, בקשות אשר הוגשו לבית הדין של העדה החרדית בירושלים מטעם המבקש, החלטות שניתנו ע"י בית הדין של העדה החרדית במהלך הדיונים, וכן החלטות שניתנו ע"י בית הדין בבקשות שונות אשר הוגשו לו מטעם המבקש. בנוסף טוען המשיב כי המבקש הוא שבחר את הרכב בית הדין משדרש כי הבוררות תתקיים בפני הרכב בית הדין הדן בימי ד' בשבוע, וכי הצדדים כפפו עצמם לסמכות בית הדין. לדידו של המבקש - פסק הבוררות ניתן כדין, לא קיימת שום עילת ביטול הקבועה בחוק הבוררות התשכ"ח - 1968 כפי שפורש בפסיקת בתי המשפט המצדיקה את ביטולו של פסק הבוררות, וכפועל יוצא מכך - על בית המשפט לאשרו. בנוסף ראוי להדגיש כי הצדדים חלוקים בנושאים עובדתיים בעלי השלכה וחשיבות משפטית בהיותם רלבנטיים, בין היתר, גם לבחינת תקינותו של הליך הבוררות. בנסיבות אלה אני סבור כי בירור המחלוקות העובדתיות והמשפטיות שבין הצדדים מתוך רצון להגיע לחקר האמת מחייבים שמיעת עדויות, חקירה של המצהירים על תצהיריהם, והצגת הראיות הרלבנטיות. מטעמים אלה אני סבור כי נסיבות המקרה הנוכחי אינן מצדיקות מתן פסק דין ללא בירור הפלוגתאות לגופן ושמיעת העדויות הכרוכות בכך. לא למותר לציין כי המבקש עצמו מציין ב"בקשת הסף" אשר הוגשה על ידו כי רק לאחר קבלת תגובתו של המשיב לתובענה גולו לו עובדות ומסמכים שלא נמצאו קודם לכן בידיעתו. ברי כי גם סוגייה זו שנוייה במחלוקת בין הצדדים וטעונה הבאת ראיות. מהנימוקים המפורטים לעיל הגעתי לכלל דעה כי אין להעתר לבקשתו של המבקש לדחות על הסף את תגובתו של המשיב לבקשתו לביטול פסק הבוררות, ואין הצדקה לכך שבית המשפט יעשה בנסיבות המקרה דנן שימוש בסמכות המוקנית לו בהתאם לתקנה 143(9) בתקנות סד"א. משכך, "בקשת הסף" אשר הוגשה על ידי המבקש - דינה להידחות. לנוכח התוצאה אליה הגעתי הנני מחייב את המבקש בתשלום הוצאות המשיב בסך כולל של 4,500 ש"ח. כככל שהמבקש לא יפרע מלוא סך זה לידי המשיב בתוך 30 ימים - יתווספו לסך זה הפרשי הצמדה למדד וריבית בהתאם לקבוע בחוק פסיקת ריבית והצמדה , תשכ"א - 1961. ניתן היום, י"ד תמוז תשע"ב, 04 יולי 2012, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת הודעה Disclaimer באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי. האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר. שאל את המשפטן יעוץ אישי, שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך שם: * נייד: * אימייל אזור מגורים מהות הפנייה: * www.psakdin.co.il/Court/%D7%94%D7%97%D7%9C%D7%98%D7%94-%D7%91%D7%AA%D7%99%D7%A7-%D7%94%D7%A4%22%D7%91-18098-10-11

https://lite.takdin.co.il/document/4665766/%D7%A8%D7%A2%22%D7%90%202625%2F14%20-%20%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%A2%D7%96%D7%A8%20%D7%93%D7%95%D7%99%D7%93%D7%96%D7%95%D7%9F%20%D7%A0'%20%D7%9E%D7%A0%D7%97%D7%9D%20%D7%9B%D7%A8%D7%9E%D7%9C