איתמר בן גביר הי"ו

*בס"ד* *חיזוק יומי - כז' אייר* *ירושלים, עיר שמחברת את כולם* לפני שנים רבות, חיו שני אחים בארץ ישראל, בשדות שבאזור ירושלים. האח הגדול היה נשוי ואב למשפחה ברוכת ילדים, והאח הצעיר היה רווק וערירי. הם חלקו ביניהם שדה חיטה גדול, ועם בוא הקציר חילקו את אלומות השיבולת לשתי ערמות שוות בדיוק. באמצע הלילה, התעורר האח הצעיר משנתו וחשב לעצמו: "זה לא הוגן. לי אין אישה וילדים, צרכיי מועטים ואיני זקוק להרבה. אחי, לעומת זאת, צריך לפרנס משפחה גדולה. אלך ואעביר חלק מהאלומות שלי לערמה שלו, בלי שידע". הוא קם בחשאי, לקח אלומות משלו, והניח אותן בערמתו של אחיו. באותה שעה ממש, התעורר גם האח המבוגר וחשב בליבו: "זה לא צודק. לי יש אישה וילדים שידאגו לי וישמחו את ליבי בזקנותי. לאחי הצעיר אין איש, וכל מה שיש לו זו התבואה הזו. אלך ואעביר לו חלק מהאלומות שלי, כדי שיהיה לו ביטחון לעתיד". הוא יצא אל השדה, לקח מאלומותיו והניח בערמת אחיו. בבוקר קמו שני האחים והופתעו לגלות ששתי הערמות נותרו שוות בגודלן, אך הם לא אמרו דבר. בלילה השני חזר הסיפור על עצמו. בלילה השלישי, כאשר הלכו שני האחים בחשכה, איש-איש ואלומותיו על כתפו, הם נפגשו פתאום באמצע הדרך. הם הביטו זה באלומותיו של זה, הבינו מיד את המתרחש, הפילו את התבואה מידיהם ובכו זה על צווארו של זה בחיבוק של אהבה טהורה. באותה העת הביט אלוקים משמים על המקום שבו נפגשו שני האחים, ואמר: "זהו המקום שבו שוררת אהבת חינם אמיתית. כאן ייבנה בית המקדש, וכאן תקום העיר ירושלים". ירושלים היא לא רק עיר של אבנים, היסטוריה וקרבות גבורה. ירושלים, שפירוש שמה הוא "עיר השלום", נולדה מתוך רגש של דאגה הדדית, שותפות ואהבת חינם. יום ירושלים מזכיר לנו שהכוח האמיתי שלנו כעם נובע מהיכולת לראות את הצרכים של האחר ולפעול למענו. סיפורם של שני האחים מגלה לנו על מהותה של ירושלים: שני האחים היו שונים לחלוטין. אחד היה בעל משפחה והשני ערירי. הצרכים שלהם היו שונים, אורח חייהם היה שונה, ואולי גם השקפת עולמם. האחדות ביניהם לא דרשה מאף אחד מהם לבטל את ייחודיותו. היא דרשה מהם דבר אחד בלבד: לראות את החוסר של השני ולנסות למלא אותו. על ירושלים נאמר: "עיר שחוברה לה יחדיו" ‏(תהילים‏ קכב): חז"ל דרשו על פסוק זה כי ירושלים היא "עיר שעושה כל ישראל חברים". כאשר עלו לרגל לירושלים, נמחקו הבדלי המעמדות, והבדלי שבט ושבט, ירושלים שימשה כמרחב משותף שבו כולם הרגישו בבית. האחדות הזו המשיכה מאחדות אחים לאחדות פיזית לאחר מלחמת ששת הימים, אז אוחדו גבולותיה של העיר, וחומות הבטון שחילקו אותה נהרסו. אך המשימה הלאומית לא הסתיימה שם. השלב המורכב יותר הוא הפלת החומות הבלתי נראות שבין המגזרים, הקהילות והדעות השונות בעם. התפקיד שלנו הוא להמשיך ולאחד אותה בלבבות מדי יום. יום ירושלים דורש מאיתנו להקשיב כדי להבין, לפנות מקום בלב, ולתת לאחר להיות בו ואפילו למספר רגעים... כשם שיש לחומת ירושלים מספר שערים, וכל שער שונה מחברו, וניתן להיכנס דרך כולם, כך בליבך יהיו מספר שערים להכניס אנשים שונים ממך, רחוקים, כאלה שנראים לך בצד אחר של העולם. אתה תכניס אדם אחד לליבך, תתחבר אליו, ותזכה להיכנס דרך שערי השמים, למקומות שרק באחדות ניתן להיכנס לשם... ‏("חיזוק יומי" - רונן קרתא‏) *יום טוב, בשורות טובות ובעזרת ה' ננצח* *לגאולת והצלחת עם ישראל ברחמים רבים שמירה על חיילינו בקרבות, לרפואת כל הפצועים. אמן!* *היום שניים וארבעים יום לעומר שהם שישה שבועות*

*בס"ד* *חיזוק יומי - כד' אייר* *להיות מורה ללא תעודת הוראה* רבי שלמה זלמן וייספיש זצ"ל, מגדולי ירושלים, השקיע רבות בחינוך ילדיו, ובעיקר שם את כוחותיו בדוגמא האישית, שהיא החינוך היעיל ביותר. עניות מרובה שררה בביתו, באחד הימים הודיעו לרב כי קיבל תמיכה בסך שבעים גרושים. האם שלחה את אחד מבניה שילך להביא את הכסף המיוחל. הבן עשה כמצוות אמו, נטל את הכסף והניחו בכיסו. באותו יום התקיימה מסיבת בר מצווה לאחד מילדי כיתתו, הילד השתתף במסיבה, שר וקיפץ יחד עם חבריו. כשחזר לביתו בשעת לילה מאוחרת, גילה שהכסף אינו בכיסו. הוא חיפש ובדק אך אין, הכסף אבד. הילד שידע את גודל חשיבותו של הכסף מפאת העניות שבביתם, נכנס למיטתו, והחל לבכות בכי תמרורים. בכה ובכה, עד שאביו, רבי שלמה זלמן, שקם לתיקון חצות, שמע את בכיו. "מדוע אתה בוכה בני?" שאל. בנו חשש לגלות לו את שאירע. אך אביו דחקו וזה סיפר לו את אשר קרה. רבי שלמה, שהדוגמא האישית לילידיו הייתה נר לרגליו, נטל את בנו בידיו, והחל לרקוד תוך כדי שהוא שר: "גם זו לטובה, גם זו לטובה". כך במשך דקות ארוכות כדי להנחיל לבנו בצורה ברורה שכל מה שעושה הקב"ה, לטובה הוא עושה, ומכיוון שכך אין לנו להצטער על שום דבר. לימים סיפר בנו: "במשך כל חיי זכרתי את הריקוד בלילה ההוא, אותו לילה השפיע עליי לטובה עד היום..." ('ברכי נפשי') הרבה דרכים יש בחינוך הילדים, הרבה שיטות, סגולות, תפילות, אך הדבר המשפיע ביותר הוא לשמש להם דוגמא, להראות להם שאת מה שאתה דורש מהם, אתה מקיים בעצמך. כשאדם מתנהג בדרך ארץ, מדבר בנחת, נעים הליכות, הוא מקרין על הסובבים אותו את מידותיו גם כשלא התכוון לכך, הוא משפיע, הוא הופך למחנך ללא תואר בחינוך. כדי לחרות בליבם וראשם של הילדים, של הסביבה את הדרך הנכונה, את האני מאמין שלך, לא די בשיחות, בלימוד והרצאות, צריך לשמש דוגמא, להפוך את הכתוב למעשה, את המילים הפורחות באוויר לממשיות, את החזון למציאות. כשאדם מתנהג בדרך ארץ, בכבוד, בנחת, הוא מנחיל במעשיו לאחרים, הוא משפיע עליהם, הוא הופך למורה הטוב ביותר, מורה ללא תעודה, אך מורה שיזכרו אותו ואת מעשיו שנים רבות... ("חיזוק יומי" - רונן קרתא) *יום טוב, בשורות טובות ובעזרת ה' ננצח* *לגאולת והצלחת עם ישראל ברחמים רבים שמירה על חיילינו בקרבות, לרפואת כל הפצועים. אמן!* *היום תשעה ושלושים יום לעומר שהם חמישה שבועות וארבעה ימים*

תחשבו על ערבי צעיר מג'נין שהשיג ויזה לארצות הברית. הוא אורז מזוודה, נוסע למעבר אלנבי ומתכנן לעבור לירדן בדרך לחיים חדשים. שם, פקידי ההגירה של מדינת ישראל עוצרים אותו ומונעים ממנו לצאת. הוא נעצר מסיבה אחת פשוטה: אין לו חותמת יציאה מהרשות הפלסטינית. במסגרת הסכמי אוסלו, מדינת ישראל לקחה על עצמה את תפקיד קבלן הביצוע של הרשות. אנחנו אלה שעומדים בשער ומוודאים שאף פלסטיני לא עוזב את שטחי יהודה ושומרון בלי אישור מפורש של פקידי הרשות ברמאללה. אדם פרטי שרוצה להגר למדינה אחרת, כאזרח חופשי, מגלה שמדינת ישראל שוללת ממנו את חופש התנועה הבסיסי ביותר, רק כדי לכבד הסכם היסטורי מול מנגנון מושחת. באופן טבעי, היינו מצפים שארגוני זכויות האדם ומחנה השמאל יזדעקו מול הסיטואציה הזו. שלילת חופש התנועה של אדם והפיכתו לכלוא בשטח מסוים היא פגיעה ישירה במהות של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. משום מה, בסוגיה הזו בשמאל יש דממה מוחלטת. השתיקה הזו חושפת את סדר העדיפויות האמיתי. המחנה שמתיימר לדאוג לזכויות הפלסטינים מוכן להקריב את החירות האישית שלהם ובלבד שהאשליה הפוליטית שלו תמשיך להתקיים. לאפשר לפלסטינים לצאת בחופשיות משמעותו להפקיע מהרשות את סמכויות הריבונות שלה בשטח, והחשוב מכל – להודות שפרויקט אוסלו קורס. כדי לתחזק את החלום הזה בחיים, השמאל מעדיף שמדינת ישראל תמשיך לשתף פעולה עם הרשות ולשמש בפועל כסוהר. זכויות אדם נשארות ערך עליון עבורם, עד שהן מאיימות על מורשת אוסלו. (תמיר דורטל)