בסעודת הילולא של הרה''ק רבי צבי הירש הכהן הגדול מרימנוב זי''ע התקיים גם סיום משנה תורה להרמב''ם זי''ע כמעט מדי שנה , כ''ק הרבי שליט''א התחיל את דיברו על הסיום של משנה תורה , הרמב''ם זה ספר הלכה ולא מדרשים , הספר מסתיים בהלכות מלכים ומלחמות , הפרקים הם אבני יסוד והפוסק האחרון לענייני זהותו של המשיח שלא לבוא לכלל טעות בזהות ותפקידו [חלקם מובא גם איגרת תימן] והדרך לגאולה השלימה ובניין בית המקדש השלישי , כשהרמב''ם מדגיש שאי אפשר לדעת סדר הדברים בדיוק הרי שכל הדברים שהוא כותב חייב להתרחש כמובא בגמרא ונ''ך וכו' , כאן הרבי שליט''א הסביר שמלחמת גוג ומגוג חייב להתרחש או שבעצם כבר מתרחש לעיין בהטעימו שבלי המלחמה לא יכול המשיח לבסס את מעמדו כגואל צדק שממשלו על כל העולם ובירור בין הרע לטוב , הרי לא יתכן שהרשעים יראו את הגאולה באותה מידה שהצדיקים יראו את ימות המשיח , את המושג הזה כבר קבע אב האומה היהודית אברהם אבינו ''חלילה לך מעשות כדבר הזה , להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק , כרשע '' בזה בעצם קבע אברהם אבינו מסמרות לדורות יש צדיק שמגיע שכר בזה ובבא ויש רשע שמגיע להם עונשים, וכמו שכתוב כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות הרי מובא ברש''י פרשת בשלח על הפסוק וחמושים עלו בנ''י ממצרים שרק אחד מחמישית וכו' זכו ועין רש''י פ' בא למה הביא עליהם מכת חשך , היות שחייבים להכין את עצמינו ליום הדין הגדול אמר הרבי שליט''א לפני המלחמה בשמיני עצרת הכרזנו על ''מבצע שתי שבתות'' וחיזקנו את עם ישראל בשמירת שבת וחייבים להמשיך בזה הרי זה היה בין אדם למקום וראינו בחוש שהשבת החזיר את החטופים וחיזק את עם ישראל בנושא של שמירת השבת קודש , עכשיו עלינו להתחזק בין אדם לחברו - יש בזה הרבה ענפים , אבל רק מי שיהיה זך ונקי בשתי נושאים יזכו לראות את הגאולה שלימה , דברי האדמו''ר באריכות הכה גלים בציבור הנוכחים שהחל מיד בהפצת ''מבצע בין אדם לחברו העולמי'' לעורר את עם ישראל להתחזק בנושא והקמת בית הוראה הנושא שיהיה נגיש לציבור הרחב עם שאלות על בין אדם לחברו .
תוקן על ידי הכותב17 ב- 28/11/2025 15:36:28
תוקן על ידי הכותב17 ב- 28/11/2025 15:44:57
נשלח ב-24/3/2026 21:46
הקליפ באנגלית בין אדם לחברו! לפי דעת קודשו של כ''ק האדמו''ר מרימנוב שליט''א בזמן של מלחמה ומידת הדין מתוח , עכשיו זה העת לעורר ולהתעורר בשמירת שבת קודש ובין אדם לחברו!
פרשת ויחי חותמת את ספר בראשית ברגעים נשגבים של פרידה והעברת מורשת לדורות הבאים. בדברי יעקב אבינו, בחיר האבות, כל פרט ודקדוק בצוואתו אינם רק סיפור היסטורי, אלא לימוד נצחי שבונה את קומתנו כיהודים עד היום.
בין אדם לחברו: גם בין אב לבן
הפרשה נפתחת בבקשת יעקב מיוסף: "אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת" (בראשית מז, כט). מדוע אב צריך "למצוא חן" אצל בנו? יעקב לימדנו כאן שיעור עמוק ברגישות בין-אישית. הוא ידע שלב יוסף עשוי לקנן תהייה על קבורת רחל אמו בדרך (בראשית לה, יט-כ), ולכן לא הסתמך על סמכותו האבהית בלבד, אלא פעל בלשון חן והפיסה כדי לרכך את הלב ולמנוע כל מתח או טינה.
בכך מלמדנו יעקב: גם במערכת היחסים הקרובה והטבעית ביותר – בין אב לבן – יש להקפיד על רגישות, כבוד הדדי והבנה לחברו. כיבוד אב – האב מצווה והבן מציית – אינו רק ציות עיוור, אלא ציות מתוך הבנה והסכמה פנימית, שבה האב פונה אל הבן בלשון ענווה וחן כדי שהציות יהיה מלא ושלם (ראה רש"י על הפסוק; אור החיים שמדגיש את הענווה שבבקשה; וראה גם רמב"ן על כיבוד אב כעניין של כבוד הדדי ולא רק חובה חד-צדדית).
מקשה אחת: סוד המערה וצינור השפע
יעקב מבקש להיקבר במערת המכפלה, ומסביר ליוסף כי קבורת האבות יחד היא "מהות האומה". השם "מכפלה" רומז לזוגות הקבורים בה (אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה). יעקב, "הרגל הרביעית" בכיסא הכבוד (כפי שמבואר בחז"ל ובקבלה), הבין שאיחוד זה יוצר צינור רוחני אחד – דרכו עובר השפע האלוקי לכל הדורות.
בתוך בקשתו, יעקב מתייחס גם לקבורת רחל אמו של יוסף – עקרת הבית ואמו האהובה – שמתה בדרך ומקום קבורתה לא היה במערת המכפלה. יעקב מסביר ליוסף: "וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל... וָאֶקְבְּרֶהָ שָׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִיא בֵּית לָחֶם" (בראשית מח, ז – בהקשר הברכה, אך ההסבר המלא קשור לבקשה הכללית). הוא מודה שזה עלול להיראות כ"לא הוגן" (רחל לא נקברה עם האבות, בעוד לאה כן), אך מדגיש שזה היה על פי ה' – מותה הפתאומי וקבורתה בדרך היו בגזירת שמיים, כדי שרחל תהיה "על אם הדרך" ותבכה על בניה בגלות (כפי שמבואר במדרש בראשית רבה פב, י; וראה רש"י ורד"ק על בראשית לה, יט-כ). גם בקשתו של יעקב להיקבר במערת המכפלה היא על פי ה' – לא מתוך העדפה אישית, אלא כדי לשמור על אחדות האבות כמקשה אחת רוחנית (ראה רמב"ן על בראשית מז, ל; ופירושים כמו הרד"ק שרואים כאן התנצלות והסבר רוחני ליוסף).
שער השמיים: המקום ממנו עולות התפילות
יעקב מודיע על כך לכל השבטים, מתוך הבנה שמערת המכפלה היא המקום המיוחד שדרכו עוברות תפילות הכלל והפרט. הזוהר הקדוש (חלק א, קכח ע"ב; זוהר חדש מדרש רות צז) מלמד שמערת המכפלה סמוכה לפתח גן עדן והיא "שער השמיים". האבות משמשים כמרכבה לשכינה, והם הצינור שדרכו התפילות מתקבלות – עוגן רוחני בכל הגלויות, עד לגאולה השלמה.
הפיצוי והמבחן: מאפרים ומנשה ועד כתונת הפסים
במעמד הברכה לאפרים ומנשה (בראשית מח, יג-כ), יוסף מציב את מנשה הבכור לימין יעקב ואת אפרים הצעיר לשמאלו – כפי שמצופה לפי סדר הבכורה. אך יעקב משכל את ידיו (מח, יד) ומניח את יד ימינו (החשובה יותר) דווקא על ראש אפרים הצעיר, ואת יד שמאלו על ראש מנשה.
יוסף מתנגד מיד: "וַיִּרְא יוֹסֵף כִּי שָׁת אָבִיו אֶת יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה" (מח, יז), ושואל: "לֹא כֵן אָבִי כִּי זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ" (מח, יח). כאן טמון מבחן גדול ליוסף הצדיק: האם למד מהטעות של כתונת הפסים, שבה העדפת יעקב את יוסף (בגלל "כִּי בֶן זְקֻנִּים הוּא לוֹ" – לז, ג) גרמה לקנאה ופירוד? הגמרא במסכת שבת י ע"במלמדת: "לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו – נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים".
יעקב עונה: "יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי" (מח, יט) – כלומר, אני יודע שמנשה הבכור, אך העדפה זו אינה העדפה אישית אלא נבואית-רוחנית: אפרים יגדל יותר, שבטו יהיה רב יותר (כפי שנתנבא על יהושע מבני אפרים – ראה רש"י שם; תנחומא ויחי פ"ו), והברכה תהיה דרכו. יוסף, לאחר ששמע את ההסבר, מסכים ומשתתק– אינו מתעקש עוד, ובכך עובר את המבחן בהצלחה. הוא מוותר על "הסדר הטבעי" (בכורה לפי לידה) לטובת רצון ה' והתיקון הגדול יותר. בכך מתקן יוסף את הפגם הקודם: הפעם אין קנאה, אין מריבה – יש קבלה, אחדות ופיוס (ראה רש"י על מח, יז – שיוסף ראה זאת "וַיֵּרַע בְּעֵינָיו" מתוך כבוד לבכורה; ובמדרשים כמו בראשית רבה צז, ה, שמדגישים את ההתנגדות הראשונית כחלק מהמבחן, ואת הקבלה כסימן לצדקותו).
המלאך הגואל וסוד ההסתרה
בסיום, יעקב חושף שני סודות: "הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע" (מח, טז) – המלאך המלווה ומגן על כל יהודי (כפי שמפרשים רש"י ועוד, בהקשר לגאולה מעשו ולבן), וסוד הברכה: "וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (מח, טז). הגמרא (בבא בתרא קיח ע"א) מבארת: "מה דגים שבים מים מכסים עליהם ואין העין שולטת בהם, אף זרעו של יוסף אין העין שולטת בהם". הברכה האמיתית שורה בדבר הסמוי מן העין – בהסתרה, בענווה ובביטחון פנימי, הרחק מעין הרע ומקנאה.
מכאן אנו לומדים שיש כוחות נסתרים באדם שביכולתו להעבירם לצאצאיו, אפילו לאחר פטירתו מן העולם הזה. יעקב, אף על פי שהוא עומד לפני מותו, מבקש ומצווה: "הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי... יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים" – המלאך שגאל אותו כל ימיו ימשיך להיות שליח הברכה גם לדור הבא. ואף מסיים את הברכה ב"וְיִדְגּוּ לָרֹב" – גם בנסתר, בהסתרה פנימית, שם שורה הכוח האמיתי שמועבר מדור לדור (ראה רש"י על הפסוק; וביאורים בקבלה ובחסידות על ההעברה הרוחנית של "המלאך" ככוח שמירה נצחי, כמו בזוהר פרשת ויחי שמדגיש את המשכיות הברכה מעבר לחיים הגשמיים).
בפרשת ויחי לומדים אנו ש"בין אדם לחברו" אינו רק כלל חברתי – הוא יסוד קיומו של עם ישראל. הרגישות, האחדות, התיקון וההסתרה הם הצינורות שדרכם זורם השפע האלוקי, ומבטיחים את המשכיותנו עד לגאולה השלמה.
בזכות ההתחזקות בין אדם לחברו ננצל מחבלי משיח – ותבוא הגאולה בקרוב.
וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה (בראשית כט, לא) ולהלן נאמר 'ותקנה רחל באחותה ותאמר אל יעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי, ויחר אף יעקב ברחל ויאמר התחת אלקים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן'.
הנה יש להקשות בכפלים: ראשית, למה פרסמה התורה הקדושה לספר שלאה הייתה שנואה, איזה תועלת יש לזה לדורות, והשנית, איזה לימוד יש לנו מזה שרחל נתקנא באחותה, עד שהתורה הקדושה פרסמה קנאה זו.
ונראה לבאר הענין, כי לאה היתה לה הרגשה פנימית שיעקב יש לו שנאה אלי', כי בעיקר רצה רק לישא את רחל, ולאה בא לידו ברמאות, אבל שום אדם אחר לא הרגיש בדבר, וגם יעקב אבינו לא עלה על דעתו שלאה מצטערת ובוכה על מצבה, אמנם לאה התחננה להשי"ת שיתן אהבה אמיתית ביניהם, ואכן רימזה לנו לאה במה שאמרה 'ראה ה' בעניי' וכן 'כי שמע ה' שנואה אנכי', שהיא הרגישה כי היא שנואה בעיני בעלה, אמנם כל מה שאמרה 'ראה ה' בעניי' וכן 'כי שמע ה' שנואה אנכי' עדיין לא נתברר מה פשר שנאה זו, ויש מקום לחשוב כי לא נתכוונה על שנאת בעלה ח"ו, ורק כלפי מעלה היה גלוי וידוע כי היא מרגישה שבעלה שונא אותה. ואחר שנולד לה בן שלישי, אז אמרה 'עתה הפעם ילוה אישי אלי' (שם כט, לד), דקדקה לומר 'אישי', לרמז כי 'השנאה' שהיא מרגישה היא מפני בעלה, ועתה נודע ליעקב אבינו על ידי נתינת השמות של ראובן ושמעון שלאה מצטערת והולכת במשך כל השנים שעברו על שהיא שנואה בעיני בעלה, ועתה היא מקווה שיעקב אבינו יאהב אותה על שזכה להיות לו ממנה ג' בנים, בראותו את מעשיה הטובים וקרבתה להקב''ה בתפילה ודמעות ועל שם זה נתנה השם לוי, וזה כיוונה באמרה 'עתה הפעם ילוה אישי אלי כי ילדתי לו שלשה בנים'. והנה כיון שעתה לאחר לידת לוי כבר הבין יעקב אבינו פשר השמות שלאה מרגישה שנואה בעיני בעלה, לכן לאחר שנולד יהודה כבר היה מקום לתת שם יהוד'ה שעכשיו גם בעלה התבונן במעשיה הטובים ונקשר גם אליה וע''ז נתנו שבח להקב"ה ולגלות שלכל זה זכתה רק בתפילותיה ודמעותיה, ואשר על כן עיניה רכות מדמעות של תפילה, ועל זה אמרה 'הפעם אודה את ה'', כי זכתה לחתור חתירה ונפתחו לה שערי ישועה.
והנה רחל נתקנא באחותה ויעקב הרגיש שזהו קנאה גשמית, על שלאה יש לה בנים ולה אין בנים, ולזה נאמר 'ויחר אף יעקב ברחל ויאמר התחת אלקים אנכי', וזה פלא על יעקב אבינו למה ענה לה כך, כי אין זה דרך לבעל לדבר קשות לאשתו אשר אהב והיא שבורת לב, והיה ראוי לו לפייסה בדברים ולעודדה, ולומר לה, וכי יש כח בבשר ודם להביא ישועה, הלא הכל אינו אלא מהשי"ת, אלא שהיה כוונתו להוכיחה כי אין ראוי לקנאות, כי הקנאה היא מדה מגונה המרחקת את הברכה, ואז הבינה רחל שיש עליה קטרוג על הקנאה שלה, ושאין הזמן מסוגל עכשיו לישועה כי הקנאה מרחקת את הישועה, כי על דברים בין אדם לחבירו האדם נענשים גם בעולם הזה רח"ל.
ולתקן דבר זה נתנה רחל את שפחתה ליעקב תחתי' להיות לו ממנה בנים, ולשרש ולעקר מדת הקנאה מליבה. ועל זה אמרה אח''כ בלידת דן 'דנני אלקים', וכוונתה שהיה מדת הדין מתוחה עליה על שנתקנא באחותה, ועוד רמזה ג"כ שעתה נודע לה שרק על ידי תפילה אפשר לזכות לישועה, ולזה הוסיפה ואמרה 'וגם שמע בקולי'. וכן אח"כ בלידת בן השני, אמרה 'נפתולי אלקים נפתלתי', בכל מיני תפילות ודמעות כמו שפירש רש"י: ואונקלוס תרגם לשון תפילה, נפתולי אלהים נפתלתי, כמה בקשות החביבות לפניו נתקבלתי ונעתרתי כאחותי. וכוונת רחל היתה לגלות שכל מה שקנאה באחותה היה רק קנאה רוחנית כמו שפירש רש"י: ותקנא רחל באחותה, קנאה במעשיה הטובים של לאה, שבעבורה זכתה לאה לבנים. ועוד שעדיין טענתה במקומה עומדת כי רק בזכות הסימנים שמסרה לאחותה זכתה לאה להעמיד שבטים, ולזה נאמר 'ויזכור אלקים את רחל וגו' ויפתח ה' את רחמה', כי מאחר שנתברר שהכל היא לשם שמים' ורק ע"י כח התפילה, הגיע זמנה של רחל להיפקד.
ובזה יובן מה שנאמר בלידת יוסף הצדיק, 'ותאמר אסף אלקים את חרפתי', וכוונתה שמעתה לא יהיה עליה לחרפה מה שחשבו עליה שסיבת קנאתה היא משום גשמיות, ועתה ידעו הכל כי סיבת קנאתה היא רוחנית בלבד, ועוד יתורץ בזה מה שהקשו המפרשים שלכאורה היה לה לקרותו "אסף" ולא "יוסף", אלא שרחל גילתה בכך כי סיבת ישועתה היא מכח התפילה, וכיון שראתה כח תפילותיה, בטחה והתפללה כבר עתה גם על העתיד, ונתנה שבח והודיה על הבן הנוסף שיוולד, וע''כ נתנה לו שם ''יוסף'' שבמהרה תזכה לבן נוסף בכח תפילתה.
ומעתה נשוב לדברי הפסוק 'ועיני לאה רכות ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה', ולכאורה הול"ל שעיני לאה 'רעות', ועיני רחל 'יפות'. אבל רכות ויפות אינם שני הפכים. אלא הענין היא שהתורה כתבה שלאה בעבור שהייתה לה תמיד לב נשבר שלא תיפול בגורלו של עשו, על כן התפללה בבכיות נוראות, עד שעיני' נעשו רכות ברבוי הבכיה, ובעבור זה זכתה לישועה כי שערי דמעות לא ננעלו (ברכות לב:). אבל רחל לא הייתה לה לב נשבר, כי היא היתה עקרת הבית של יעקב, וגם היתה 'יפת תואר ויפת מראה'. ולפיכך לא הבינה תיכף את כח התפילה בבכיות. אבל אחר כך, בלידת בנימין קראה שמו 'בן אוני' על שם הצער שלה, והתפילות שהתפללה בבכיות על לידתו.
ועוד רמזה בזה דבר גדול לקרות שם בנה על שם הצער והבכי, כי רש"י פירש על הפסוק 'ואקברה שם בדרך אפרת' (בראשית מח, ז),דע לך שע"פ הדבור קברתיה שם, שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן והיו עוברים דרך שם יצאת רחל על קברה ובוכה, ומבקשת עליהם רחמים, שנא' (ירמיה לא) קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים וגו', והקב"ה משיבה מנעי קולך מבכי יש שכר לפעולתך נאם ה' וגו' ושבו בנים לגבולם. כי אחר שנחרב הבית, כל בנינה תלוי רק בבכיות, ועוד שמכך מוכח כי השי"ת מונה כל הי"ב שבטים על שמה של רחל שהרי עליה נאמר שם 'רחל מבכה על בניה', ועוד שנזכר זכותה מה שמסרה סימניה ללאה שעל זה נאמר 'כי יש שכר לפעולתך' כמו שפירשו חז"ל (איכה רבתי הקדמה פיסקא כד) שהכוונה היא על מה שמסרה סימניה ללאה. הרי שדוקא על ידי כח הבכיה של רחל נזכר זכותה מה שמסרה סימניה ללאה שבכך נחשב הדבר שכל השבטים נולדו בזכותה, ועוד שכולם נקראים 'בניה'. ולכן קראה שם בנה 'בן אוני' לרמז על מעלת צערה ובכייתה, שדייקא על ידי בכייתה יתברר צדקתה וטוהר כוונתה בכל מעשיה ונפתוליה להוליד בנים ושמע ה' ודייקא נבנה בית המקדש בחלקת בנימין בנה הקטן מקום תפילת כל השבטים וכל בנ''י.
ועוד אולי רמז יש בכך שכל הרדיפות והרציחות שאנו עוברים בגלות ע''י שונאי ישראל זה לעורר אותנו ולהקדים להתפלל בדמעות, כי שערי דמעות לא ננעלו לעולם עד שנזכה לקיום היעוד 'ושבו בנים לגבולם' במהרה בימינו אמן.
תוקן על ידי הכותב17 ב- 18/12/2025 06:47:10
נשלח ב-14/12/2025 20:46
יותר כיף לחיות בשלום ולדאוג ליהודי מקצה העולם, מאשר למי שגר לידי, ורוצה להרחיב על חשבון החמצן שלי....
