בס''ד
שיחת כ"ק אדמו"ר מרימנוב שליט"א
שבת קודש פרשת ויחי תשפ"ו
"הבין אדם לחברו"
פרשת ויחי חותמת את ספר בראשית ברגעים נשגבים של פרידה והעברת מורשת לדורות הבאים. בדברי יעקב אבינו, בחיר האבות, כל פרט ודקדוק בצוואתו אינם רק סיפור היסטורי, אלא לימוד נצחי שבונה את קומתנו כיהודים עד היום.
בין אדם לחברו: גם בין אב לבן
הפרשה נפתחת בבקשת יעקב מיוסף: "אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת" (בראשית מז, כט). מדוע אב צריך "למצוא חן" אצל בנו? יעקב לימדנו כאן שיעור עמוק ברגישות בין-אישית. הוא ידע שלב יוסף עשוי לקנן תהייה על קבורת רחל אמו בדרך (בראשית לה, יט-כ), ולכן לא הסתמך על סמכותו האבהית בלבד, אלא פעל בלשון חן והפיסה כדי לרכך את הלב ולמנוע כל מתח או טינה.
בכך מלמדנו יעקב: גם במערכת היחסים הקרובה והטבעית ביותר – בין אב לבן – יש להקפיד על רגישות, כבוד הדדי והבנה לחברו. כיבוד אב – האב מצווה והבן מציית – אינו רק ציות עיוור, אלא ציות מתוך הבנה והסכמה פנימית, שבה האב פונה אל הבן בלשון ענווה וחן כדי שהציות יהיה מלא ושלם (ראה רש"י על הפסוק; אור החיים שמדגיש את הענווה שבבקשה; וראה גם רמב"ן על כיבוד אב כעניין של כבוד הדדי ולא רק חובה חד-צדדית).
מקשה אחת: סוד המערה וצינור השפע
יעקב מבקש להיקבר במערת המכפלה, ומסביר ליוסף כי קבורת האבות יחד היא "מהות האומה". השם "מכפלה" רומז לזוגות הקבורים בה (אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה). יעקב, "הרגל הרביעית" בכיסא הכבוד (כפי שמבואר בחז"ל ובקבלה), הבין שאיחוד זה יוצר צינור רוחני אחד – דרכו עובר השפע האלוקי לכל הדורות.
בתוך בקשתו, יעקב מתייחס גם לקבורת רחל אמו של יוסף – עקרת הבית ואמו האהובה – שמתה בדרך ומקום קבורתה לא היה במערת המכפלה. יעקב מסביר ליוסף: "וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל... וָאֶקְבְּרֶהָ שָׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִיא בֵּית לָחֶם" (בראשית מח, ז – בהקשר הברכה, אך ההסבר המלא קשור לבקשה הכללית). הוא מודה שזה עלול להיראות כ"לא הוגן" (רחל לא נקברה עם האבות, בעוד לאה כן), אך מדגיש שזה היה על פי ה' – מותה הפתאומי וקבורתה בדרך היו בגזירת שמיים, כדי שרחל תהיה "על אם הדרך" ותבכה על בניה בגלות (כפי שמבואר במדרש בראשית רבה פב, י; וראה רש"י ורד"ק על בראשית לה, יט-כ). גם בקשתו של יעקב להיקבר במערת המכפלה היא על פי ה' – לא מתוך העדפה אישית, אלא כדי לשמור על אחדות האבות כמקשה אחת רוחנית (ראה רמב"ן על בראשית מז, ל; ופירושים כמו הרד"ק שרואים כאן התנצלות והסבר רוחני ליוסף).
שער השמיים: המקום ממנו עולות התפילות
יעקב מודיע על כך לכל השבטים, מתוך הבנה שמערת המכפלה היא המקום המיוחד שדרכו עוברות תפילות הכלל והפרט. הזוהר הקדוש (חלק א, קכח ע"ב; זוהר חדש מדרש רות צז) מלמד שמערת המכפלה סמוכה לפתח גן עדן והיא "שער השמיים". האבות משמשים כמרכבה לשכינה, והם הצינור שדרכו התפילות מתקבלות – עוגן רוחני בכל הגלויות, עד לגאולה השלמה.
הפיצוי והמבחן: מאפרים ומנשה ועד כתונת הפסים
במעמד הברכה לאפרים ומנשה (בראשית מח, יג-כ), יוסף מציב את מנשה הבכור לימין יעקב ואת אפרים הצעיר לשמאלו – כפי שמצופה לפי סדר הבכורה. אך יעקב משכל את ידיו (מח, יד) ומניח את יד ימינו (החשובה יותר) דווקא על ראש אפרים הצעיר, ואת יד שמאלו על ראש מנשה.
יוסף מתנגד מיד: "וַיִּרְא יוֹסֵף כִּי שָׁת אָבִיו אֶת יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה" (מח, יז), ושואל: "לֹא כֵן אָבִי כִּי זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ" (מח, יח). כאן טמון מבחן גדול ליוסף הצדיק: האם למד מהטעות של כתונת הפסים, שבה העדפת יעקב את יוסף (בגלל "כִּי בֶן זְקֻנִּים הוּא לוֹ" – לז, ג) גרמה לקנאה ופירוד? הגמרא במסכת שבת י ע"במלמדת: "לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו – נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים".
יעקב עונה: "יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי" (מח, יט) – כלומר, אני יודע שמנשה הבכור, אך העדפה זו אינה העדפה אישית אלא נבואית-רוחנית: אפרים יגדל יותר, שבטו יהיה רב יותר (כפי שנתנבא על יהושע מבני אפרים – ראה רש"י שם; תנחומא ויחי פ"ו), והברכה תהיה דרכו. יוסף, לאחר ששמע את ההסבר, מסכים ומשתתק– אינו מתעקש עוד, ובכך עובר את המבחן בהצלחה. הוא מוותר על "הסדר הטבעי" (בכורה לפי לידה) לטובת רצון ה' והתיקון הגדול יותר. בכך מתקן יוסף את הפגם הקודם: הפעם אין קנאה, אין מריבה – יש קבלה, אחדות ופיוס (ראה רש"י על מח, יז – שיוסף ראה זאת "וַיֵּרַע בְּעֵינָיו" מתוך כבוד לבכורה; ובמדרשים כמו בראשית רבה צז, ה, שמדגישים את ההתנגדות הראשונית כחלק מהמבחן, ואת הקבלה כסימן לצדקותו).
המלאך הגואל וסוד ההסתרה
בסיום, יעקב חושף שני סודות: "הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע" (מח, טז) – המלאך המלווה ומגן על כל יהודי (כפי שמפרשים רש"י ועוד, בהקשר לגאולה מעשו ולבן), וסוד הברכה: "וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (מח, טז). הגמרא (בבא בתרא קיח ע"א) מבארת: "מה דגים שבים מים מכסים עליהם ואין העין שולטת בהם, אף זרעו של יוסף אין העין שולטת בהם". הברכה האמיתית שורה בדבר הסמוי מן העין – בהסתרה, בענווה ובביטחון פנימי, הרחק מעין הרע ומקנאה.
מכאן אנו לומדים שיש כוחות נסתרים באדם שביכולתו להעבירם לצאצאיו, אפילו לאחר פטירתו מן העולם הזה. יעקב, אף על פי שהוא עומד לפני מותו, מבקש ומצווה: "הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי... יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים" – המלאך שגאל אותו כל ימיו ימשיך להיות שליח הברכה גם לדור הבא. ואף מסיים את הברכה ב"וְיִדְגּוּ לָרֹב" – גם בנסתר, בהסתרה פנימית, שם שורה הכוח האמיתי שמועבר מדור לדור (ראה רש"י על הפסוק; וביאורים בקבלה ובחסידות על ההעברה הרוחנית של "המלאך" ככוח שמירה נצחי, כמו בזוהר פרשת ויחי שמדגיש את המשכיות הברכה מעבר לחיים הגשמיים).
בפרשת ויחי לומדים אנו ש"בין אדם לחברו" אינו רק כלל חברתי – הוא יסוד קיומו של עם ישראל. הרגישות, האחדות, התיקון וההסתרה הם הצינורות שדרכם זורם השפע האלוקי, ומבטיחים את המשכיותנו עד לגאולה השלמה.
בזכות ההתחזקות בין אדם לחברו ננצל מחבלי משיח – ותבוא הגאולה בקרוב.
