הלב כואב: *לא רק אסון. מחדל!*
מאת: _מערכת 'אלעד און ליין'_
*הלילה נהרג צעיר בן 18 וחצי בתאונת דרכים בכביש 4711* - הכניסה והיציאה הדרומית של אלעד. פצועים נוספים עדיין מאושפזים בבתי החולים, חלקם במצב קשה, ומתמודדים עם פציעות שלא היו אמורות לקרות.
*האמת צריכה להאמר, אף אחד שנוסע בכביש הזה - לא הופתע!*
כבר שנים שתושבי אלעד אומרים את אותו הדבר: זה כביש מפחיד. כביש שבלילה נוסעים בו עם ידיים קפוצות על ההגה. כביש שכל סטייה קטנה בו מרגישה כמו משחק ברולטה.
כביש דו־סטרי, נתיב אחד מהיר לכל כיוון, צר, חשוך, עם עקומה לכל אורכו, צד אחד בלי שוליים בכלל - ובפועל הולכי רגל ורוכבי אופניים שנאלצים ללכת על שפת הכביש. כזכור, מדרכת הולכי רגל לא תמיד נגישה.
אחד התושבים כתב לנו הבוקר: *"אם רכב ממול סוטה טיפה - זה לצעוק 'שמע ישראל' וזהו".* מישהו פה לא מסכים איתו?
נקודת ההשתלבות לכיוון אלעד וממנה הפכה עם השנים למלכודת. תנועת תחבורה ציבורית, עומס כבד, משאיות מהמחצבה ומאתרי הבניה, חלקם יוצאים באמצע הכביש ועוד, אפס שדה ראייה ותושבים שמנסים לנהוג כחוק ומוצאים את עצמם בתוך מערבולת מסוכנת.
כפי שניסח זאת תושב: *"אנחנו רוצים לנהוג לפי החוק – ונכנסים לסכנת חיים".*
צריך לומר ביושר: פתיחת הכביש נעשתה מתוך צורך אמיתי. עיר כמו אלעד לא יכולה להישאר עם כניסה ויציאה אחת. ראש העיר דאז, ישראל פרוש, פעל לפתיחת ציר גישה נוסף – צעד נכון בעיקרון.
אבל מהרגע שהכביש נפתח - הוא נשאר בלי טיפול. לא של ראש העיר הקודם, ולא של ראש העיר הנוכחי - שבמקום לשים תאורה בסיסית, רץ לשנות לכביש את השם בטקס מפונפן, חשוב.
הכביש כיום:
בלי הפרדה בין הנתיבים.
בלי תאורה ראויה.
בלי שוליים.
בלי פתרון להולכי רגל ולאופניים.
בלי אמצעי האטה.
וכמה תושבים פנו, הזהירו, כתבו לעירייה ולמשרד התחבורה? כמה אנחנו כתבנו על זה כאן באלעד און ליין?
אחד העוקבים סיפר לנו: *"פניתי לכל הגורמים, אמרתי להם שזה יהיה כביש דמים. אף אחד לא חזר אליי. אפילו לא אישור קבלה".*
וזו האמת הקשה: כולם ידעו - ואף אחד לא יכול להגיד שלא ראה.
אין חבר מועצה שלא נוסע בכביש הזה כולל ראש עיר וסגניו, אף אחד לא יכול להגיד שלא מכיר אותו. המחדל הזה נגרר שנים - והלילה נגבה המחיר.
עוד צעיר שנקטף בטרם עת.
עוד משפחה שנכנסה למעגל השכול.
ובבתי החולים, בזמן שהעיר מנסה לחזור לשגרה, יש צעירים שנלחמים עכשיו על ההחלמה שלהם. ולפי מה שאנחנו שומעים, לחלקם צפויה החלמה ארוכה וכואבת.
אחרי ההלוויה, אחרי הכאב והדמעות - הציבור מצפה לדבר אחד בלבד:
לא הבטחות. לא הסברים. לא דחיות.
*פתרון. עכשיו.*
כי הכתובת הייתה על הקיר.
ועל הכביש.
