איך בית המקדש חסר לנו היום? על מה אנחנו אבלים?

לבקשת הניק לך תדע, שהעיר שיש בחורים שמתקשים ״להתחבר״ לאבל על חורבן בית המקדש פתחתי את האשכול הזה.

בעיני השאלה של זכרון בית המקדש ואבל על דבר שקרה לפני כמעט 2,000 שנה זה דבר לא מובן מאליו ובודאי שלא טבעי.
רובנו נצטער מאוד על קרוב משפחה אהוב שהלך ל״ע לעולמו אבל נתקשה להצטער על מותו של קרוב מלפני 100 שנה, הכאב עם הזמן מתכהה.

אפילו האבל על אסון גדול ליהודים מתכהה עם הזמן, אשכנזים אומרים ״אב הרחמים״ אבל כמה מאתנו מרגישים את הכאב בפרעות תתנ״ו או אפילו מודעים למה שהיה אז?

יותר מכך, צריך לומר בכנות שבימינו אין לנו תחושת שייכות לעבודת הקרבנות.
אם פעם לאדם שקרה לו דבר טוב, הוא אוטומטית רצה להקריב קרבן, כל כך רצה עד שאנחנו יודעים שהיו אנשים שהקריבו לה׳ בבמות ולא בבית המקדש, היום אם מישהו ניצל בנס הוא מברך הגומל בבית הכנסת, הוא עושה קידוש בבית הכנסת, אין לו צורך בלתי נשלט לתפוש כבש ולהקריב קרבן.


לכן, רציתי לשאול, מהו בית המקדש עבורכם?
מה הכי מצער אתכם בחורבן הבית?
מה הדבר שהכי חסר לכם בכך שאין לנו בית מקדש.

על מה אתם חושבים כשאתם מברכים בונה ירושלים או והשב את העבודה לדביר ביתך?

איך אתם מדמיינים את החיים עם בית מקדש בנוי בירושלים?

יותר מכך, איך אנחנו נצליח לחזור לקרבנות.

איך יהודיה טובה תגיע לסמוך על ראש הפר שהביאה ומיד תשאר לצפות בשחיטת הפר. 

רובנו לא ביקרנו מעולם בבית מטבחיים, את הבשר שלנו אנחנו מכירים ארוז בנילון במקרר של החנות.

החוויה הרוחנית שלנו היא בתפילה, לא בקרבנות.

זאת נקודה אסתטית בלבד ונוכל להתרגל אבל זאת נקודה שבעיני גדולה יותר מכמה כהנים שיעשו שינוי מקצוע.

אגב, מענין אם המחלוקת על הסמיכה תחזור.

לצד האמונה והערגה לבניין המקדש ולחידוש העבודה, מעניין להתבונן בהיבע האנושי: כיצד הכהנים והלוויים בני זמננו. הפעילים כיום בעולמות הטכנולוגיה, המדע, המשפט, החינוך, והחופש המקצועי, יחוו את המעבר מחייהם המקצועיים והמודרנים אל עבודת הקודש בבית המקדש?

כמה זמן לא כתבתי פה... אבל בשביל זה שווה לי. 

יש ספר מאוד יפה שנקרא מבוא לתלמוד, של שוטנשטיין, שם מסופר על כל תנא ואמורא שחיו, ובין היתר על עבודת הקורבנות ובית המקדש.
והאמת שכשקראתי אותו חשתי כמיהה עזה וגעגוע למשהו שאני מעולם לא הכרתי. 

עולם אחר שהיינו רוצים לחיות ולחוש אותו, ולא רק בדמיון. 

הלוואי בקרוב אמן.

הבית החדש שירד מן השמים במהרה ובימינו מהווה ומגלם עבורנו את השלימות-בחיים לה אנו כל כך מצפים ועורגים וזו ,בעצם, תושג רק עם בואו של המשיח ומכאן, כאמור, הכמיהה של כל יהודי מאמין לבית המקדש החדש.  נקווה שהקלקולים "שהיו בבית השני": מובא במסכת יומא וכו' יהיו באמת נחלת העבר...

כולם ממתינים לראות את שחיטת הפר

.

יצאת בזול!

לאף אחד כאן לא היה חסר, למשל, מרוץ על הכבש כדי לזכות בתרומת הדשן!

תשובות מענינות.
ממש לא מה שצפיתי.

אני ציפיתי יותר לאמירות על המעמד של יום הכיפורים בבית המקדש, על העליה לרגל.
דמיינו לעצמכם את עזרת הנשים מלאה מפה לפה, כולם מחכים לכהן הגדול שיקרא, המתח לראות אם לשון הזהורית תשנה את צבעה, אם הכהן הגדול יצא בשלום מקודש הקודשים. (בלבלתי את סדר הארועים אבל הבנתם את הכוונה)

אני מדמיין לעצמי למשל את חג הפסח בבית המקדש, מיליוני יהודים עולים לרגל מכל קצות הארץ.
מתאספים בחבורות חבורות, ואוכלים יחד את קרבן הפסח כל ישראל יחד.

אני מדמיין לעצמי שבעת ימים בהם אנשים אוכלים בשר חגיגה ושלמים, מזמינים יהודים אחרים להצטרף לסעודתם.
אוירת חגיגיות, אנשים משתמשים בכספי המעשר כדי לשמוח בירושלים יחד בחג.

זמנים בהם עם ישראל כולו מגיע יחד לבית המקדש.

מלבד כל מה שצוין כאן, גלות ישראל, גלות השכינה, חוסר מקום קדוש מיוחד לעם ישראל, למרות שיש את הכותל, אבל בית המקדש קדושתו גדולה עוד יותר, מלבד כל אלו יש גם את גלות שומרי התורה והמצוות בתוך אחיהם מנדיהם שונאיהם החילונים, כשיקום בית המקדש, יהיה לפחות עניני הדת בשליטה דתית, ומן הסתם כל הענינים יהיו כך בעת ביאת המשיח, וכפי שבעבר היה את המושג "יד ישראל תקיפה", והיינו יד הסנהדרין ובתי הדין.
רק להיזכר בתגובת דיין כשרצו לכבוש את הר הבית ולשטח אותו "בשביל מה אני צריך את כל הוותיקן הזה"
החילונים לא רוצים כאן בית מקדש שתרים את הראש של הדת והדתיים, טוב להם במצב הקיים, ומה שטוב להם לא טוב לנו.
ברוח ימי שבעה דנחמתא אצטט את הפסוק:
"שִׁמְעוּ דְּבַר יְהֹוָה הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ אָמְרוּ אֲחֵיכֶם שֹׂנְאֵיכֶם מְנַדֵּיכֶם לְמַעַן שְׁמִי יִכְבַּד יְהֹוָה וְנִרְאֶה בְשִׂמְחַתְכֶם וְהֵם יֵבֹשׁוּ."

קשה לנו להשלים עם זה שהשכינה הקדושה נמצאת בגלות.