בפיו ובשפתו כבדוני ולבו רחק ממני

"נעמי שלי הייתה תמיד מוכשרת ויוזמתית. אחרי החתונה היא גרה לידי, והמשפחה שלה מילאה לי את הלב בשמחה ואור. הילדים שלה היו אצלנו לא כמו נכדים, אלא כמו ילדים ממש. כל הילדים הנשואים שלי עברו לגור רחוק, ורק הם נשארו לגור בשכונה לידנו, חמש נפשות מצטופפות ביחידת דיור קטנטנה. היה לנו ברור שנעשה כל מאמץ כדי לעזור להם לקנות דירה בעיר שלנו, למרות המחיר.

"הוצאנו חסכונות מיוחדים ששמרנו לימי הזקנה, שברנו קופות פנסיה ועוד וגם לקחנו על עצמנו הלוואה נכבדת. הרגשנו ששווה לנו אפילו להיקרע, כדי שנעמי המקסימה הזו תישאר לגור בקרבת מקום.

"באחד הימים נודע לנו על דירת מציאה כמו שחיפשנו. משהו שווה במחיר שנוכל עדיין לעמוד בו. החתן שלי טיפל בכל נושא קניית הדירה, חבר תיווך לו אותה, אנחנו באנו לראות את הנכס והתרשמנו מאד. הקניה קצת התמהמהה, היו צריכים לדאוג לצו ירושה, לטפל בהעברת הנכס על שמם ועוד כמה בירוקרטיות מתישות. אבל אנחנו כבר גייסנו את הכסף והעברנו אותו לחשבון הבנק של הבת שלנו.

"באותה תקופה, חברה טובה של נעמי עבדה על הפקת תוכנית והיא הציעה לנעמי להשקיע סכום כסף גדול בתוכנית ובכך להפוך להיות שותפה מלאה ברווחים. נעמי ראתה שהקניה מתעכבת, ולדברי העורך-דין זה עלול לקחת עוד מספר חודשים, ונכנסה לזה.

"התוכנית יצאה לאור תקופה קצרה אחר כך, אבל מכמה סיבות שונות שלא כאן המקום לפרטן היא לא התקבלה בציבור. מיותר לומר שהכסף התנדף. נעלם ואיננו.

"לא הבנתי מה קורה עם הדירה. למה זה לא מתקדם. נכון, ידענו שצריך סבלנות ואורך רוח לדירות מציאה מהסוג הזה, אבל עד כמה? רק אז נודע לנו שלא דירה זו ולא דירה אחרת. הכסף שהקזנו את דמנו כדי לגייס - התאדה ואיננו.

"אני לא יכולה לתאר לך את מה שעבר עלי באותם ימים. לא נרדמתי בלילות. ההלוואה שלקחנו על עצמנו חנקה אותי, התוכניות שהוצאנו. החסכונות שנשברו.

"ובשביל מה???

"כעסתי על נעמי. איך עשתה דבר כזה בלי לשאול אותנו. בלי להתייעץ איתנו. בלי לדאוג. איך סמכה ככה על עצמה ועל חושי היזמות שלה, איך שיחקה בכסף שלנו, בכסף שנקרענו בשבילו, בלי לשמוע שאנחנו מסכימים עם הצעד.

"בקושי יכולתי לדבר אתה. גם היא מצדה, לא הייתה מסוגלת לשאת אלינו פנים. אחרי תקופה קצרה היא סיפרה לנו שהציעו להם תפקיד שליחות בחו"ל, והם חושבים לעבור.

"לא היה לנו מה לומר למה. שכירות בעיר שלנו היא יקרה מאד, וכסף כאמור כבר לא היה.

"בתקופה הראשונה אחרי הנסיעה שלהם עדיין הייתי עמוק בכעס. למה. למה היא הייתה צריכה לעשות את השטות הזו. אבל בהמשך הגיעו הגעגועים, והם היו קשים ועוצמתיים בהרבה. משהו בסיפור הזה בנה חומה בינינו, והמרחק רק העצים אותה עוד יותר. היינו מדברות מפעם לפעם, אבל אלו היו שיחות יבשות, ענייניות. קרירות וטעונות שבין "המה נשמע" ל"מה שלומך" לא היה עוד מדי הרבה. הייתי מורידה את הטלפון ובוכה את נשמתי. מתגעגעת לנעמי של פעם. נעמי שישבה שעות כאן במטבח, ובזריזות המדהימה שלה קצצה ירקות לסלטים, העמידה עוגות וקינוחים, תוך כדי שאנחנו מדברות וצוחקות וקרובות כל כך...

"אחרי השיחות איתה הייתי תמיד רצה לאלבומים. אלבום החתונה שלה. האלבום הראשון שלה. מדפדפת ודומעת. מסתכלת ובוכה. נמסה מגעגועים לנעמי שאבדה לי, משאירה אחריה בבואה עלובה, ורחוקה. 

"באותן שנים חוויתי צמיחה רוחנית גדולה מאד. התפילות שלי היו מלאות קירבה לה'. פתאום הבנתי ברמה אחרת ובעומק אחר מה זה געגועים של אבא לבנו. מה זה עומק של קשר בין אבא לילדה.

"פתאום הבנתי שגם אם אין נתק, ויש דיבורים, בשביל אמא ואבא זה לא מספיק! לא מספיק לאבא שלי שאני פותחת סידור וממלמלת לו מילים מתוך חובה. שאני 'מתקשרת' אליו מתוך נימוס ומחויבות. לא. הוא רוצה אותי. את הקשר אתי. את הילדה הקטנה והקרובה שהלכה לעולם הזה לפני כמה עשרות שנים והייתה קרובה אליו כל כך והוא יקרה לו כל כך ואיפשהו בדרך היא אבדה לו..."

"בימים אלו של תשובה, של קירבת אלוקים, כשאבא יושב ומצפה לנו, יותר ממה שמצפה האב לבנו, שנעשה תשובה... בחרתי לשתף אתכם בסיפור הכואב הזה, כדי להזכיר לכולנו איך אבא מחכה לכל אחד מאתנו, שנתפלל, שנבקש, שנתקרב. וגם אם התרחקנו, גם אם עשינו טעויות גדולות - אבא עדיין מחכה לנו באהבה גדולה, שנחדש אתו את הקשר, באמת.

תוקן על ידי איש_חשוב ב- 02/09/2026 04:18:09