| נשלח ב-13/3/2003 04:54 |
 |
| |
דקדוקי מצוות
דקדוקי מצוות.
פלוני אוכל רק גוש קטיף.
אלמוני אוכל רק חלק בהכשר הרב רובין.
פלמוני נמנע מ-"שרויי'ה" ומחשש "שרויי'ה".
אך אותם פלוני, אלמוני, ופלמוני לא יהססו לפלוט דברי גידופין כלפי שכנם שאינו מקפיד על שלוש תפילות בציבור, או אוכל "רק" הכשר רבנות!
מאין הנטיה הזו של הקפדה יתרה במצוות "שבין אדם למקום" והקלה יתרה במצוות "שבין אדם לחברו"?
מה המניעים הסמויים, הפסיכולוגיים והאישיים שמאחורי תופעה זו?
האם יש לתופעה זו בסיס מוסמך?
האם זה נובע מכך שמצוות מהסוג הראשון נתפשות בתת המודע כמשהו המהווה מעין "מתנה" לא-ל כדי
"לרצותו", ואילו מצוות מהסוג השני הם משהו "ביני לבינך" ואם אתה "לא בסדר" עלי להראות לך את נחת זרועי כדי "להראות לך מי אני"?
תמיד שאלתי עצמי שאלה זו, אך תשובה מניחה את הדעת עדיין לא מצאתי, מלבד השערות מהסוג "הפסיכולוגי" כפי שהזכרתי.
יש לכך בסיס?
יש לכך הסבר?
|
|
|
|
| נשלח ב-20/3/2003 08:38 |
|
| |
רונן -
נתון עיקרי לדעתי
בין אדם לחברו הוא דבר גמיש ונתון לשיקול דעת האדם והוא ממילא מכריע בו על פי נטייתו, כי הרי גם אם יש "הלכה" לא לפגוע בחבר, אבל אם יש למנוע ממנו נזק או שלא יארע לו הרי שניתן לפגוע בו, ממילא נהיה העניין מסור לידי האדם. מה שאינו כן מצוות זבין אדם למקום.
נקודה נוספת, היא החוסר בטחון עצמי הקנאה והתחרות, אשר אלה שייכים רק כלפי החבר, אך על אלוקים -ע"פ האמונה- אין בה טרוניה וקפידא כי כל מה דעביד רחמנא לטב עביד.
תוקן על ידי - יהוסף - 3/20/2003 8:55:20 AM
|
|
|
|
|
| נשלח ב-13/3/2003 18:47 |
|
| |
מעניין, מאין צומחת ומטופחת גישה כזו?
מצד אחד מתן דגש חזק על הקפדה יתרה בקיום המצוות "הדתיות", וכנגד רפיון בקיום המצוות, שנקרא להם "חברתיות" או "בין אישיות".
אני חושב שהיום במציאות החברתית כמו שלנו, חובה לשנות את סדרי העדפויות ולנהל מעין "מסע הסברה" שיתן דגש חזק על החמרה דווקא "במצוות החברתיות", בצד קיום "נורמלי" של המצוות "הדתיות" בלי החמרה ודקדוק שאינם נחוצים.
החברה הכללית והדתית, תהיה הרבה יותר יפה אם איזה גוף היה לוקח על עצמו משימה כזו.
אמנם יומרנות גדולה לומר את הדברים, אבל אפשר לפחות להביע משאלת לב שכזו.
|
|
|
|
| נשלח ב-13/3/2003 08:12 |
|
| |
רונן,
ערב טוב, ליתר דיוק בוקר טוב לפי השעה אצלכם!
הדת הנקראת פונדמנטליסטית הרי מנשלת את האדם משחר ילדותו מהטוהר הילדותי לפעול כזיהויו.
הוא לומד שלא צריך להיות באמת טוב, אלא שבעיני זולתו -הוריו, מוריו, חבריו, אלוהיו- הוא יהיה בסדר.
אבל בכל זאת רוב בני אדם אינם יכולים לקטול לגמרי את התחושה הבסיסית של יושר (התאמה בלשון הפורום) ומוצאים את עצמם חוטאים לרציו ( ) שלהם. הפיצוי ההולם לזה היא הקנאות לכל מה שאיננו רציונלי.
אומרים שהקנאות היא המסווה הטוב ביותר לשחיתות (עיין ערך איסלם ודומיהם בקנאות שבעמנו). זה נכון אבל לא כל כך מדויק. המושחת האולטימטיבי הוא "הסנדק" שסגר את צפוני לבו ואיבד את הצורך להסוות. הקנאי המסווה פועל מתוך תיסכול הסתירה שבתוכו בין האמת המזוהה לזו המוטפת.
פינחס, דמות הקנאות הטהורה, כדי להיות כזה, וודאי שלא עשה את שעשה בלהט של הקנאים של ימינו עם הברק של שיגעון בעיניים, אלא עם דמעות בעיניים.
הוספה: חז"ל במתק לשונם ובחדותה קראו לזה "עושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפינחס". לפי ההבחנה האמורה תתפרש האמרה; מבקש שכר כפינחס, משום שעושה מעשה זימרי!
תוקן על ידי - רציו - 3/13/2003 8:22:20 AM
|
|
|
|
|
