ת"ח נוקם ונוטר כנחש, הידור או עיכוב?

באשכול שכן ראיתי לינק לאשכול רחוק יותר:
http://hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=308131

שם נגעו בנושא של מאמר חז"ל (יומא כ"ג.) "כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש, אינו תלמיד חכם". הובאו גם דברי הגמרא שלמרות שיש למחול, זה דווקא אם מפייסים אותו.

לרגילים בדברי חז"ל, ידוע שדבריהם מדוייקים להפליא.

הם לא כתבו מצוה או חובה על ת"ח לנקום וליטור, הם רק כתבו "אינו ת"ח" שמשמע שלתכונת תלמיד החכם מבקש החכמה, מתלווה רמת רגישות גבוהה שלא להשאיר דברים בלתי מאוזנים ובצורה החריפה ביותר.

מצד שני באותו מאמר מומלץ לא להשיב למחרפים. הגמרא אמנם מיישבת שמדובר לאחר שפייסוהו, אבל הרי פשטות הלשון משמעה שבשעת שמיעת החרפה כבר נמנעים להשיב.

בקיצור, הדרך ישכון אור בלתי ברורה.

חכמים שכאן, החכימוני נא!

(באשכול של הלינק רק דובר על שלפעמים התשובה עדיפה על השתיקה, אבל גוף הענין לא התבאר דיו.)

ברש"י על הגמרא מבחין בין הת"ח עצמו לאחרים המוחים על כבודו, הוא עצמו יבלוג, אבל אם אחרים מוחים חייה להרשותם. וכך פוסק שולחן ערוך הרב.

כנראה שההסבר הוא, שהרי באמת אדם משוחד לגבי עצמו ואינו יכול להבחין אם הוא מוחה על בזיון התורה, או בזיון עצמו, אולם כשאחרין מוחים עבורו, מסתבר שהמחאה היא בגלל ביזיון חכמתו.

תוקן על ידי - מסתברא - 4/10/2003 6:36:51 PM

ווטו

דבריך בעניין האפשרות לנקוט בקצוות הקיצוניות מופיעות בחיבורו של הרמב"ם שמונה פרקים פ"ד

"ובזאת הבחינה בחן רב המצוות, תמצאן כולן שהן מלמדות כוחות הנפש....כבד את אביך ואת אמך, עד שתסור תכונת העזות ותגיע תכונת הבושת. ואחר כך הרחיק מן הקצה האחרון, רצוני לומר : רב בושת, ואמר: הוכח תוכיח את עמיתך, לא תגורו מפני איש עד שיסור רב הבושת גם כן וישאר בדרך האמצעי"

המאמר הזה של תלמיד חכם כנחש כפי שהסברתם אותו, בא לומר בלשון הסלנגית "לתלמיד חכם צריך שיהיו לו ... בקיצור, שתהיה לו אישיות".

קוני וכולם

הפירוש הבא אינו שלי. ראיתי אותו בכמה מקומות (מהם - מובא בשם החיד"א). ולמרות שהוא נראה רחוק מהפשט המילולי, לאחר המחשבה הוא נראה הולם בכוונת חז"ל, ויתכן שהוא הוא הפשט.

וזה הרעיון:

נבחן מה מסמל הנחש אצל חז"ל. וכאן צפויה לנו הפתעה, שכן אין הוא מסמל את כל הרוע שהוא מסמל עבורנו (או את מובניו הגנוסטיים, או הפרוידיאניים...)

אז מה כן?
על הנחש מובא מדרש ידוע. שאלוהו: מה הנאה יש לך שאתה מכיש, וענה: מה הנאה יש לבעל הלשון? כלומר, באמת אינו נהנה. (תענית ח/א - בתודה לתקליטור התורני שאיתר עבורי את המראה מקום).

הנחש, אם כן, הוא סמל למי שפועל ללא הנאה.

והנמשל:
הדגש כאן הוא על היותו של התלמיד חכם נוקם ונוטר כנחש - ללא הנאה, ללא מעורבות רגשית, אלא רק מתוך הידיעה שאסור לו לשתוק על מה שאונה לו.

עד כמה שאני זוכר, בעל הפירוש קישר אותו לדברי הרמב"ם בנוגע לנושא זה.

הרמב"ם כותב, כפי שהיינו מצפים, כי דרך תלמידי חכמים למחול ולא להקפיד, אבל ברבים - הפתעה - *אסור* להם למחול, עד שיתנצל מי שפגע בהם.

כמדומה לי שמעירים שם שאין לדבר מקור, ואחד המפרשים מביא שהרמב"ם למד זאת מסוגיא מפורשת, "מעשה רב".

מעשה מפורסם בשמעיה ואבטליון, שפגע בהם כהן גדול בצאתו מהקודש והעליב אותם, מפני שקינא בהם שהעם עוזבים אותו והולכים אחריהם.
והם לא שתקו לו, אלא ענו לו כאיוולתו.

כדי שהקוראים שאינם מכירים לא יחשבו שהיו שם חילופי דברים נוראים כזמננו, כדאי לציין שכל מה שהוא אמר להם היה: "יבואו בני עממין לשלום", משפט הרומז להיותם צאצאי גרים.
והם, מצידם, ענו לו בעדינות מירבית וברמז: יבואו בני עממין לשלום, העושים מעשה אהרן (=רודפין שלום) ואל יבוא בן אהרן (=הוא, המיוחס) לשלום שאינו עושה מעשה אהרן (=אלא מעליב).

בוודאי ששמעיה ואבטליון מוחזקים אצלנו ואצל הרמב"ם כמי שלא הקפידו על עלבונם, ואף על פי כן ענו לו תשובה שיש בה נימה קנטרנית.
שמע מינה, שתלמיד חכם חייב ליקום וליטור על עלבונו, שהוא כבוד התורה ומי שציווה עליה, שלא יתרופף בפני עמי הארצות.
אלא שעליו לעשות זאת כ"נחש", ללא רגש אישי בענין כלל.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

קוני יקירי,

טוב מאד שהעלית את הנושא [עמו התעמתתי בימי היותי מנהל - זוכר? - אני נשמע כבר כמו זקן ה"מתלקק" על תפאורת העבר שלו - Past Glories].

נראה שמאמרי חז"ל "אינם נעלבים ושומעים חרפתם" ו"נוקם ונוטר כנחש", משמיעים לנו עומק נפלא בנפש האדם.

כפי ששמעתי מחכם גדול על שביל הזהב של הרמב"ם, שהדרך הממוצעת טובה לא רק כשלעצמה כי היא מאוזנת, אלא גם מפני שהיא מאפשרת לאדם לנקוט בקצוות הקיצוניות כאשר זה נדרש!

ישנם מצבים הדורשים הבלגה עד כדי ששומעים חרפתם ואינם עולבים וישנם מצבים הדורשים תגובה עד כדי נקימה ונטירה כנחש. האדם האידיאלי אמור להיות מסוגל לשתי האפשרויות לפי המתבקש מהמצב שמציג הווה בפניו.

הגמרא העושה פשרה בין אם פייסוהו או לא, זה כדרך התלמוד למצוא תסריט בו יש נקודה מאחדת להורות ש"אלו ואלו".

סביר שאכן חז"ל וודאי ידעו והבינו שיש מקרה שצריך להבליג מלכתחילה גם בלי שיפייסוהו ואולי יש מקרים שיש לנקום למרות שיפייסוהו. אך מאחר ואין קו קונקרטי-אובייקטיבי אותו ניתן לקבוע ככלל המורה מתי להבליג ומתי להגיב, כי לזה צריך בכל מקרה לדון לגופו, העדיפו חז"ל למצוא "היכי תמצי" [תרגום: אפשרות מציאותית] בה שתי המידות יכולות למצוא מקום, קודם פיוס ולאחר פיוס.

******

אגב, קריטריון אחד של הבלגה ותגובה הוא היכולת לתקן את המתקיף והוא התבאר באשכול "כסיל" - "ענה" או "אל תען",
http://hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=340983.

אתה תולה נקימה ונטירה בחוכמה?
זה כבר נשמע רע.