| נשלח ב-28/3/2003 12:17 |
 |
| |
שיר לכבוד שבת קדש - התדעו מי כתבו ?
במצוות המרא דאתרא (בדימוס) להמשיך ולחוד חידות
ובמצוות אחד מיחידי הסגולה שבחבורה לפתוח אשכול
על מחבר השיר .
הנה לכם :
זה מעט ארוך, לפעמים קצת מייגע, אבל משתלם
כתב פעם אקדמאי, או לקרוא הכל ברצינות או בכלל לא
ואני עדין יותר : קראו רגיל, קראו מהסוף להתחלה, קראו חלק ואפילו אם תרצו אל תקראו בכלל
(אני כבר קראתי)
"הישיבה"
אם יש את נפשך לדעת את המעין
ממנו שאבו אחיך המומתים
בימי הרעה עז כזה, תעצומות נפש
צאת שמחים לקראת מות, לפשוט את - הצואר
אל כל מאכלת מרוטה, אל כל קרדֹם נטוי,
לעלות על המוקד, לקפֹץ אל המדורה,
וב"אחד" למות מות קדושים -
אם יש את נפשך לדעת את המעיין
ממנו שאבו אחיך המדוכאים
בין מצרי שאול ומצוקות שחת, בין עקרבים-
תנחומות א-ל, בטחון, עצמה, ארך רוח
וכח ברזל לשאת ביד כל עמל, שכם
הנטוי לסבל חיי סחי ומאס, לסבול
בלי קץ, בלי גבול, בלי אחרית -
אם תאבה לראות את החיק אליו נשפכו
כל דמעות עמך, לבו נפשו ומררתו -
מקום כמים נתכו, פרצו שאגותיו,
שאגות המרגיזות בטן שאול תחתיות,
אנחות שמפחדן סמר גם השטן,
נהי מפוצץ צור, אך לא קשי לב האוייב
העז מצור, הקשה מן השטן -
אם יש את נפשך לדעת את המעֹז
אל ראשו מִלטו אבותיך משאת נפשם
תורתם, קדשי קדשיהם - ויצילום ;
אם תאבה דעת את - המחבֵא בו נשמרה -
ובעצם טהרה - רוח עמך הכבִירָה,
שגם בשבעה חיי חרפה, ריק וכלימה
שיבתה לא הובישה חמדת נעוריה -
אם תאבה דעת את האם הרחמניה,
האם הזקנה, האהבת, הנאמנה,
שברחמים רבים אספה דמעות בנה האבד,
ובחמלה גדולה כוננה כל אשוריו,
ומדי שובו נכלם, עייף ויגע
אל תחת צל קורתה תמח את דמעתו
תכסהו בצל כנפיה, תישנהו על ברכיה -
הוי, אח נענה ! אם לא תדע לך כל אלה -
אל בית המדרש הישן סור, הישן הנושן,
בלילי טבת הארוכים, השוממים,
בימי תמוז הבוערים, הלוהטים,
כחם היום, בשחר או בנשף לילה,
ואם עוד הותיר א-ל לפליטה שריד מצער -
אז אולי גם היום תראינה בו עיניך
בשפעת צללי קירותיו, בערפל,
באחת זויותיו או על יד תנורו
שבלים בודדות, כצל ממה- שאבד,
יהודים קודרים, פנים צמקים ומצררים,
יהודים בני הגלות, מֹשכי כֹבד עֻלה,
המנשים עמלם בדף של גמרא בלה,
משכיחים רִישם במדרש שיחות מִנִי - קדם
ומשיחים את דאגתם במזמורי תהילים -
(אהה! מה נקלה ועלובה זֹה המראה
בעיני זר לא יבין!) אז יגדך לִבך
כי רגלך על מפתן בית חיינו תדרֹך,
ועינך תראה אוצר נשמתנו
ואם לא לקח א-ל ממך כל רוח קדשו
ויותר עוד מתנחומותיו בלבבך,
ושביב תוחלת אמת לימים טובים מאלה
יגיה עוד לפעמים מפלשי מחשכיו -
אז דע לך ושמע, הה, אחי הנענה !
כי רק זיק מוצל הוא, רק ניצוץ פליטה קטן,
אשק בנס התמלט מן האש הגדולה
האירו אבותיך על מזבחם תמיד.
ומי יודע אם לא נחלי דמעותיהם
העבירונו ויביאונו עד הלם
ובתפילתם מאת אדני שאלונו :
ובמותם צוו לנו את החיים -
החיים עד העולם !
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-21/7/2003 19:10 |
|
| |
היות וכבר נמנו חכמי הפורום כאן והסכימו שגם בספרות עברית יש לשמוע לדעת הגדולים, אמרתי להצטרף גם אני הקטן לדעתו הכבודה של הבעל עגלה: יש בביאליק משהו.
אז נכון שהיו בו אי אלו התנהגויות שיש לערער עליהם, אבל זה כנראה נכון לגבי רובנו. לגופו של ר' חיים נחמן יש לומר כך: הוא שנה ופירש אבל המנטאליות ה'מתנגדית' של וולוז'ין דבקה בו. הוא היה יהודי בעל רגש חם, אבל לצד זה היתה בו ציניות מן הסוג שאפיין ועדיין מאפיין בחורי ישיבה חכמנים וחריפים המצויים בישיבות ליטאיות.
אולי כדאי להשוות את התנהגותו באופן אישי להתנהגותם של מאורי ספרות העברית בתקופתו, כמו דוד פרישמן, ואפילו לזו של מאור הספרות היידיש דאז, י"ל פרץ, ואז נווכח כי ביאליק היה עדין ומוסרי בהלכות בין אדם לחבירו שלו, יחסית אליהם.
ר' שמואל יוסף אכן ידע להעריכו, שכן אף בו דבקה ציניות הכרוכה בשורשיה העמוקים ברגש יהודי חם ונאמן. ביאליק בעל המראה הפולני תקף ושטם במילים ברורות, בהירות ומפורשות (וגם בעברית צחה, ברה ויפה כחמה). ר' שמואל יוסף היה איש גליציה, והעדיף לשמור על התמימות הגליצאית, ולהסתיר מאחוריה באופן שקוף את לעגו הציני והאירוני.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/4/2003 05:13 |
|
| |
שחרית, שפרה אלון קשורה לארי אלון?
מיימוני, רעואל, בעלגולה ואח', אני מסכים שיש כאן שני הבטים: ההבט הנפשי, המניע לכינוסיו של יודע הח"ן, וההבט התוצאתי של הכינוס המועיל. או לא. יתכן, מיימוני, שגם לדעתך שבא ח"ן לנאץ, ונמצא מברך.
אלא, שכמו ירמיהו שהתפלל על המתעללים בו, שגם כשנותנים צדקה יתנו לעניים שאינם הגונים, ומסבירים המפרשים, שבמצוות צדקה יש שני עניינים, האחד הוא הנתינה, והשני הוא קבלת העני את הצדקה. ותפילת ירמיהו היתה, שמכיון שאותם שהתעללו בו אינם נותנים צדקה מצד הרצון לתת, אלא רק מצד הרואים אותם, הרי שאין להם מצווה מהכיוון הזה. אך עדיין, תהא להם זכות אם הצדקה תהיה לעני אמיתי. אך אם גם המקבל אינו עני, הרי שאין בידם כלום.
מקריאה במשך השנים של שיריו של ח"ן, אני מתרשם כמיימוני, שאכן רצה ח"ן לקרב את הנוער אל החומרים הללו, מתוך ראיה ציונית (והוא צדק!) שבאין חזון יפרע עם. וחזונו של העם היהודי צריך להיות מורשתו. אך כדברי מיימוני, רק כפולקלור יהודי.
לדאבון הלב (ובכך גם מיימוני יודה!) הנוער של היום, בקושי יודע מיהו ח"ן, ובודאי שאינו מצוי בכינוסיו התורניים-פולקלוריסטיים, ובכך דומה ח"ן לאותם הנותנים צדקה לעניים שאינם עניים.
שהרי אין לומדים לאותה לא-תורה. ונמצא קרח מכאן ומכאן.
התרשמות נוספת שהיתה לי, היא, שאכן לפחות תקופה מסויימת בחייו היה ביאליק ירא שמים באמת, והאמין במרכזיות התורה בחיי העם, כתורה ולא כפולקלור. משום שאני חש בשיריו וכתביו שהענין בוער בעמקי ליבו, ואינו נותן לו מנוח.
מעולם לא היה אדיש לאידישקייט. זה בער בו תמיד, מכיוון זה או מכיוון אחר.
והלוואי שחילוני ימינו, יהיו כמותו.
ועדיין יכול אני להבין את שר"יקת העדרים.
__________________________
גמני רוצה להיות רוטשילד
|
|
|
|
|
| נשלח ב-6/4/2003 01:15 |
|
| |
קצת היסטוריה על ביאליק "הז'יטומירי" בוולוזין:
ביאליק בא לוולזין כידוע לא להשתלם בתלמוד, אלא כי שמע שבישיבה זו יוכל להשתלם בשפות ובמדעים. את הדימוי הזה הוא קיבל ממאמריו של ברדיטשבסקי ב'המליץ' שכתב בהמשכים על הישיבה, ותיאר אותה כקיצור דרך לבית מדרש לרבנים ברלין או בברסלוי.
עם כניסתו לישיבה נחל ביאליק אכזבה. במכתב מאותה תקופה הוא כותב כי 'והנה נפלאתי כי לומדים פה גמרא ורק גמרא כל היום'. (מכתבו של ביאליק לקלויזנר, ספר ביאליק) מצד שני, הוא החליט ללכת על זה. חברו הטוב מ' זלוטקין מספר בזכרונותיו כי " גרש את ההשכלה מעל פניו ונתן לה ספר כריתות, לשעה לכל הפחות. והתמכר בכל לבו ונפשו ללימוד התלמוד בשקידה גדולה ובהתמדה רבה. במשך ארבעה או חמשה חודשים מאז בואו לוולוז'ין. ר' חיים סולובייציק בחן אותו ומצא שהוא עשה חיל בלמודו ושיבח אותו על זה. אכן מהפכה עקרונית כזו בהלך נפשו של ביאליק... מעוררת תמהון.... " זלוטקין מייחס זאת לרושם האדיר שעשתה הישיבה על כל הבאים בשעריה, הסביבה הספוגה בתורה ובלימוד אינטנסיבי, אוירה שתפסה כל צעיר שהגיע אליה. (מ' זלוטקין, 'ישיבת וולוזין בתקופת ביאליק', שביבים א, פריז תשט"ו, עמ' 56 – 64.)
לאחר תקופה מסויימת החל ביאליק שוב להשתמש בכשרון הכתיבה שלו. לאט לאט רכש לו חוג ידידים ומעריצים, ומספרי הזכרונות מוסרים כי הוא היה כמו מלך בגדוד בישיבה. מוקף מעריצים, ולאו דוקא משוחרי השכלה. גם הנצי"ב אהב את כתיבתו, ובפולמוס שהתפתח בשנת תרנ"א סביב מינויו של ר' חיים ברלין לר"מ, נטל ביאליק חלק בכתיבת המכתבים האנונימיים שנשלחו לנצי"ב כל יום.
מכתב אחד שהונח בעמודו של הנצי"ב, סיפרו כי כשקרא את המכתב, שהיה כתוב בסגנון יפה ובנימוס ודרך ארץ, נהנה ממנו הנאה גדולה. המכתב היה היה מונח על שולחנו, והיה מתפאר לפני אורחים שבאו לבקרו: ראו איך כותבים עברית בישיבתי. הנצי"ב ביקש ממקורביו שיגלו לו את שם כותבו, והבטיח לתת לו מתנה הגונה. (א' בלושר, ביאליק בוולוזין, מאזניים, כרך רביעי, ת"א תרצ"ו).
צריך להבין שישיבת וולוז'ין לא היתה מוסד מנותק מן העולם. היו בה קבוצות של חובבי ציון שהקימו אגודות, היו בה משכילים בסתר ובגלוי, כותבים שעסקו בכתיבת מאמרים ל'המליץ' 'המגיד' 'הלבנון', ואף ב'ווסחוד' הרוסי. "הז'יטומירי" תפס מעמד נכבד בישיבה. הוא קיבץ סביבו בחדרו חבורות של שוחרי השכלה וסתם דעתנים ופטפטנים. הוא השאיר רושם רב בוולוז'ין עוד שנים רבות אחר כך. ב'ספר וולוז'ין' יש תיאור מדהים על יום יציאתו של ביאליק מן הישיבה, ליוו אותו עשרות ואולי מאות בחורים, בשירה ובריקודים עד שעלה על העגלה. בגבעה אחת מחוץ לעיר התיישבו כולם, שוב שרו ונאמו נאומים, קראו לגבעה 'הר ביאליק', וכך נשאר שמה בזכרונה של העיירה עד לערב מלחמת העולם השניה. גם ר' חיים מבריסק היה בין המלווים, ומספרים שהוא נימק זאת בכך שאולי זה יתרום לכך שביאליק לפחות לא ישמיץ את הישיבה מכאן ולהבא.
למעשה הוא היה שם כשנה וחצי, זמן קצר לאחר שהוא עזב נסגרה הישיבה (שבט תרנ"ב) בפקודת השלטונות. וולוז'ין 'המחודשת' שנפתחה כמה שנים לאחר מכן, היתה כבר רק 'בבואה' של הקודמת, המיתוס הוולוזי'ני רק הועצם עם השנים, אשר ביאליק הוא חלק ממנו. בחור שלמד בוולוז'ין בין המלחמות מספר בערגה כיצד זכה ונפלה לידיו גמרא 'נזיר' ועליה חתימתו של ביאליק, הוא למד בה בחשק זכר לימים ההם. צריך להבין שביאליק היה ונשאר מקור לגאווה, גם כ'שנה ופירש', בפרט אצל אלה שהענין הלאומי היה חשוב בעיניהם.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-1/4/2003 23:26 |
|
| |
לא יכול להתאפק מהנחת כמה קטעים נוספים .
חובה לציין : אלו קטעים בלבד (מהשיר "על סף בית המדרש".)
בחלקו הראשון קנה האיש את אהדתי ובשני אולי,את איבתו של מיימונינו .
לא אריתי יערות דבש על דרכי המסורר
מאז הפרידתנו הרוח הרעה
אבד נצחי מד' כל עולמי התפורר,
באו מים עד נפש - אך היא בם לא באה ..
....
גם שמי אשר מחו מספרם בגאון
על בלי גאלתיו בזימה ובדמים -
האחרון על עפר יקום ממשאון
ויהי חותם ש-ד-י בדברי הימים.
אז ידעו מי היה השב נזיר הלאומים,
שנדד עם צלוחית של פליטון בין זדים
ויזרק ויז גויים רבים עצומים
ויטהר הרוחות ויבער השדים.
לא גרשם בקסמים, לא הדפם בנחש
כי במקל ובתרמיל ובתפילת לחש.
|
|
|
|
| נשלח ב-1/4/2003 23:10 |
|
| |
מימוני
רגע לפני שתכתיר את אצ"ג למשוררנו הלאומי
אנא שקלל את ההבטים הבאים
1 . שירתו רוויה במוטיבים נוצרים (כן,אפילו "באזני ילד") זכורני שבאחת מהתפלחויות מהישיבה לספריה קראתי עבודה הדנה בשניות זו באצ"ג
2 . האלמותו והעלמותו של "שועל החורבות האדמוני " בתקופת המנדט
|
|
|
|
| נשלח ב-1/4/2003 22:46 |
|
| |
מיימוני
חסידי התכוונתי במובן הבעשטני של התמקדות בדביקות, בחיפוש והתרחקות מהחלקים הטכניים ביהדות .
ואם בביאליק עסקינן ציטוט נוסף שכנראה יפתיע
"השולחן ערוך זה פרי שכל גדול, אמנם של אישיות כבירה, שהוא גם כן היה שליח האומה. השולחן ערוך זה היה הרגולטור של החיים העבריים בכל הדורות על ידי אחדות הצורות של החיים . בלעדי השלחן ערוך היינו פירורים בכל העמים ולא היה שבט אחד דומה לחבירו, כאילו עמים אחרים. (לשאלת התרבות העברית , 1932 עמ' קצ"ד)
|
|
|
|
|
| נשלח ב-1/4/2003 18:04 |
|
| |
שחרית, יש לי כמה תיקוני טעויות לגבי דעות שייחסת לי כאן, אבל על השיר הנפלא -
חסידים יוצאים במחול.
בעל עגלה - ראית? שמעת?
קניתי את השיר. ותודה.
לגבי מה שכתבתי -
אני מתנצל, שוב, ואפשר שכעסי על ביאליק התערב בביקורת לגיטימית או לא לגיטימית על שירתו.
לגבי ארי אלון, לא טענתי שהוא שונא את התורה. להפך. כל החוברת (עלמא די) מלאה וגדושה באהבת תורה. אולי לא אהבה במובן של תלמיד ישיבה, אבל אהבה של אדם ששקוע בה למעלה מראשו, והדברים ניכרים.
אולי היה ראוי לפתוח על כך אשכול, לפי שהדברים מעניינים מאד.
בהזדמנות (ובאשכול אחר מישהו ציטט לי נושא שחשבתי לכתוב עליו ולא הגעתי אליו, עדיין...).
מה שכן טענתי על אלון, וזה מתוך דבריו שלו, הוא שיש לו שנאה או קנאה כלפי אלקים.
וזה כתוב. ולמעשה העתקתי שם מדבריו. למה הוא אלקים ולא אני? בעיני זה נראה אלמנט ניטשיאני, אבל הדבר בהחלט טעון ברור.
ככלל, אני יכול לספר שהצצתי בחוברת שלו בחנות מסויימת לפני שנים, התעניינתי וקניתי, למרות שכל כולה "אפיקורסות". הוא כותב יפה ומעניין, והוא מציג דילמה של פליט מהדת בצורה ברורה.
בוגי היה מתעניין לקרוא, למשל, על תפיסתו את הדת בתור אוסף של שקרים קדושים. ורציו היה נהנה ודאי מתפיסתו את היהדות "הריבונית", אם כי בוודאי לא היה הולך איתו לאורך כל הדרך...
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-1/4/2003 09:47 |
|
| |
שחרית
שיר מקסים , אבל חסידי ..
לא בשביל רבינו המיימוני ...
|
|
|
|
| נשלח ב-1/4/2003 06:16 |
|
| |
ועוד הערה אחת, מיימוני, אמרת שאתה כותב כאדם דתי, אמירה זו יתרה היא, שהרי כמאמרו של משורר אחר, "האדם איהו אלא תבנית נוף מולדתו" (שאול טשרניחובסקי), כולנו כותבים את עצמנו, את הווייתנו המורכבת, בין אם במודע ובין אם לאו.
ובעניין זה, אני מבקשת לטעון שהיותו של אדם דתי אינו קשור להשתייכות למגזר דתי זה או אחר, אמנם כפי שאמרה משוררת אחרת "לכל איש יש שם שנתן לו האריג" (זלדה), אבל דתיות היא בראש ובראשונה לדעתי עניין הקשור במערך אישיותי ובמענה רגשי של האדם. נושא שראוי לדון בו בנפרד.
רציתי להקדיש לך שיר נחמד של שפרה אלון, שאולי אינו בין באי הפנתיאון של השירה העברית, אבל הוא מבטא מערך נפשי מעניין מאד והוא בבחינת תשובה לאדפטציה שלך לשיר של ביאליק ("מה למעלה מה למטה")
והרי שירה של שפרה אלון:
לא כל יום אדם נפגש עם א-להיו,
לא כל עת נתון אדם לתפילותיו,
לא כל שעה שעת חסד היא,
תועה אדם, טועה עד הגיעו לשיא דרכיו
ושוב חוזר ושוב אובד את עקבותיו
ומגשש ומחפש שביליו
הנשכחים.
אך אותם - המחפשים והתועים -
בנרות מחפש אותם הא-להים.
|
|
|
|
| נשלח ב-1/4/2003 05:37 |
|
| |
אתה חוזר ומצהיר על חיבתך לשירתו של נתן יונתן לעומת שירת ח"נ ביאליק. ראשית, גדולתו של האחד אינה מעידה על שפלותו של רעהו (ואני אישית מעדיפה את ח"נ). שנית, ההשוואה ביניהם תקפה בערך כמו השוואה בין פיוט של הקליר ולשון פשקוויל מחורז.
השוואה זו אינה באה לומר דבר על רמת הכותבים, אלא על כך שהשוני הרב בסגנונם, בתקופה שבה כתבו ובאסתטיקה הספרותית שלאורה יצרו, עושים את ההשוואה ביניהם בלתי תקפה.
תוקן על ידי - שחרית - 4/1/2003 5:42:01 AM
|
|
|
|
| נשלח ב-1/4/2003 05:36 |
|
| |
מיימוני יקר,
גם אני הצעטרתי למקרא דבריך על ביאליק. רוב הדברים שעלו בראשי בעת הקריאה כבר נכתבו כאן ולכן אציין רק כמה נקודות נוספות.
לענ"ד ביאליק לא "עשה כמיטב יכולתו להרחיק את ישראל מהתורה", אלא מהווה דוגמה חיה של השבר שאותו חווה עמנו באותה תקופה, כשאני קוראת אותו איני חווה אותו ככופר להכעיס וכעובר עברות לתאבון, אלא כיהודי שבור ומבולבל שכאב ויתמות שזורים בדבריו ("קרא את השיר שמתחיל במילים "את כולם סחף הרוח", צר לי אין לי ספרו לפניי).
ובעניין זה, שאלה שיש לתת עליה את הדעת היא האם אורחות חייו של אדם צריכים ללמד על ספרותו, האם לא ניתן לטהר את היצירה גם אם יוצרה נתפש כפרובלמטי? האם לגיטימי לקרוא את הביוגרפיה של יוצר במטרה לשפוט את יצירתו? ומאידך האם ראוי והאם אפשרי בכלל לקרוא יוצר באופן "נקי", לתת לאומנות לדבר בעד עצמה. אני נוטה לכך שיש לקרוא יוצר בקונטקסט שלו, אבל חרה לי מאד המשפט שחרצת על ביאליק ובגינו טימאת גם את יצירתו.
חרה לי גם המשפט שחרצת על ארי אלון (אגב, היה מועיל להביא קצת דברי הקדמה שיסבירו את שיטתו ואת הטרמינולוגיה שלו).. כמי שמכירה את האדם באופן אישי, אני יודעת שאפשר להטיח בו כל מיני האשמות, אבל שנאת התורה?! מניין זה בא?
טענת שהאיסוף הפנומנלי של ביאליק של מסורות ישראל ל'ספר האגדה' שאותו כתב עם רבניצקי נועדה להרחיק את הקורא מן המים החיים ולספק לו מעין תחליף "אינסטנט" (מילים שלי). איני סבורה כך, ברי לי שרבים לא היו מגיעים כלל לספרות הזו אילולא הייתה מקובצת באופן מאיר עיניים ונוח כמו בחיבור הזה.
ולעצם מלאכת האיסוף והסידור של החומר ב'ספר האגדה', במה שונה כעסך מכעסם של הקוצפים על מלאכת הקודיפיקציה של הרמב"ם, שהיוותה כביכול תחליף ללימוד התלמודי?
יעסקו המלומדים בחומר ההיולי ואילו להמוני הקוראים יינתן שער שבו יבואו גם הם אל האוצרות האלה.
ואפרופו, המדייני, ביאליק ורבניצקי כן שינו מסורות מדרשיות ולעתים עשו הרמוניזציה בין מסורות שונות. על כך יש להצטער.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-31/3/2003 12:38 |
|
| |
בעלעגולה
אני מסכים עם מיימוני שגם טעם אישי אמור להגיע ליכולת ניתוח אנליטי. אולי זה חלק מהנאיביות החביבה שאינה מתייאשת מבירורים תיאולוגיים 
על סמרקאץ נכתב:
כלומר, זב חוטם או משהו קרוב לזה, כמו פרחח ופוחז.
http://images.maariv.co.il/cache/cachearchive/29062001/ART159862.html
ועוד מביאליק על השבת בסגנון דומה למובאה של מוישה:
"ארץ ישראל בלי שבת לא תיבנה, אלא תיחרב. כל עמי התרבות קבלו מידי ישראל, בצורה זו או אחרת, את יום המנוחה, והיא שעמדה להם ללבוש צורת אדם במקצת. בלעדיה היו כולם עומדים בפראותם. בלי שבת אין ארץ ישראל ואין תרבות ישראל, השבת היא התרבות"
(אגרות ח"נ ביאליק, ה, עמוד רכח)
|
|
|
|
| נשלח ב-31/3/2003 12:06 |
|
| |
וטו
הלא זה הטיעון שלהם, שיש להפריד בין ביאליק האיש לבין גישתו הכללית. וגם בתוך גישתו הכללית בין נאמנותו למסורת באשר היא מסורת לאומית ועממית (וראה במחקרים ההיסטוריים על התופעה הכללית של התעוררות הלאומיות בכל העמים של סוף המאה ה-19), לבין הנאמנות למסורת באשר היא דבר ה'.
בעל עגלה
המיימוניות שלי היא במחוייבות לדרך, לא לתשובות של הרמב"ם.
לגבי השוואה בין שירים, הלא זהו שהצעתי. לא לחפש את הגרועים, אלא את הטובים כדי להשוות. אשכול ספרותי ממש. אני אבחר משהו מנתן יונתן, אתה תבחר את האהוב עליך מכל שירי ביאליק.
באשכול חדש, אם תרצה, ושם יוכלו עוד מחברינו להוסיף מדילהון (=משלהם).
אולי יהיו כאלו שיציגו את השירים שחיברו בעצמם?
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-31/3/2003 11:46 |
|
| |
משה גרויס
איך אפשר בלי הציטוט "סמארקץ"
זה הכינוי אותו כינה ביאליק כאשר ביקר באחד הקיבוצים (לא זוכר את שמו ואין זמן לעיין) בשבת וראה את אחד התושבים נוסע בעגלה בשבת.
מי שנוסע בשבת בפרהסיה, אמר ביאליק , הוא, סמארקץ ...
(אבל מה זה, מי יודע ?)
מיימוני
אינני חושב שניתן בכלל להשוות בין 2 שירים
של 2 מחברים, שהרי כ"א הוציא תחת ידיו אין ספור "פירות", חלקם משובחים וחלקם רקובים .
ולאחר שתנהל דיון נרחב מה הם המשובחים, גם אז יהיה זה עניין של טעם אישי .
בכל מקרה, די מעניין למצוא את ה"מיימוני" מדבר כנגד מלאכת קודיפקציה ..
והרי, להבדיל, זה מעשהו של מורך (ומורנו) הדגול שהקדמתו למשנה תורה וודאי מוכרת לך (ואכן דשו בעניין זה רבים) .
|
|
|
|
|
