אורח השבוע בשיח הרבנים של וואלה! הוא הרב נתן קמינצקי, שבשנים האחרונות הוחרם על ידי רבנים חרדים-ליטאים, בעקבות פרסום ספרו Making of a Godol ("התהוותו של גדול" מ"ל), העוסק בתולדות מנהיגי יהדות ארה"ב החרדיים במאה ה-19 וה-20. הרב קמינצקי, בנו של אחד מגדולי הרבנים החרדיים בארה"ב - הרב יעקב קמינצקי, נולד ב-1930 בליטא; ב-1938 היגרה משפחתו לקנדה, ובהמשך – ב-1945 – התיישבה בברוקלין, ניו יורק, שם גם רכש את השכלתו התורנית בישיבת "תורה ודעת", "בית מדרש עליון" ו"בית התלמוד". ב-1968 עלה לישראל, ונמנה בין מייסדי ישיבת "איתרי" בירושלים, עד יציאתו לגמלאות ב-2000.

עם פרסומו ב-2002, עורר ספרו של הרב קמינצקי סערה גדולה במגזר החרדי: בניגוד לספרות החרדית המודרנית המתייחסת לרבנים הבכירים כקדושים וטהורים מעת לידתם ומכנה אותם "גדולי ישראל" או "גדולי התורה", ניסה הרב קמינצקי להעדיף את האמת ההיסטורית, ולתאר את תולדות חיי הרבנים שלאחר השואה, גם אם יש בהם פגמים וצדדים מחמיאים פחות. כך למשל, תיאר בספרו מכתבים ששלח הרב אהרן קוטלר, מגדולי התורה בארה"ב לאחר השואה, לארוסתו, ואת תגובתו השלילית של חותנו נוכח המכתבים, וכן תיאר את חיבתו של הרב קמינצקי האב לשפות זרות – תחביב הנחשב פסול מנקודת מבט חרדית מחמירה. לתפיסתו של קמינצקי, הזרם החרדי-ליטאי הסתייג במשך מאות שנים מקידושם המוחלט של רבנים, זאת בניגוד לזרמים החסידיים הרואים באדמו"ר ובממשיכי דרכו קדושים עליונים. תפיסות אלו הובילו שורה של רבנים בכירים בציבור החרדי, בהם הפוסק הליטאי הבכיר הרב יוסף שלום אלישיב, להחרים את ספרו, וגם ברחוב החרדי הספר נתקל בתגובות דומות. ב-2005 ניסה הרב קמינצקי להוציא מהדורה מתוקנת של הספר, אך הספר שב והוחרם.

מה הניע אותך לפרסם את ספרך, ששבר מיתוסים סביב הרבנים בציבור החרדי?
"זה לא היה בכוונה. לא יצאתי במטרה להילחם בהשקפות של אנשים או לחנך. כתבתי את ספרי בגלל שרציתי לתאר דבר שנעלם מן העולם, ושלי היה קצת קשר אליו דרך אבי. לא רציתי שהעולם המיוחד הזה יאבד בתהום הנשייה. זאת הייתה כל הכוונה של הספר שלי. אולי זאת הייתה התגובה שלי לשואה, שרציתי שדרכי יישאר משהו מעולם שנכחד".

9 שנים חלפו מאז יצא ספרך והוחרם. האם כיום אתה עדיין חש פגוע?
"בהחלט כן. אני עדיין מרגיש פגוע. לא מזמן נפטר מי שקרוא בכל העיתונים 'צדיק הדור' ו'גאון הדור', הרב מיכל יהודה לפקוביץ, ראש ישיבת פונוביז' לצעירים, שפגע בי וקרא להחרים אותי במכתב שכתב. כשהוא נפטר, הרגשתי שאני עדיין כועס עליו, ובוודאי שאני כועס - גם על אלה שעדיין חיים מבין מחרימיי".

האם אתה מסכים עם הטענה שהושמעה לפיה הרבנים הבכירים שהחרימו את ספרך זקנים מדי ולמעשה מנוהלים על ידי הסובבים אותם? 
"יש כלל שאין אדם רואה את מומי עצמו. ככל שתלמידי חכמים מזדקנים - מתווספת להם דעה, יש להם יותר ניסיון חיים והם יותר חכמים. אם הם לא מתפקדים אין להם חובה לצאת מאור הזרקורים, זו חובת הציבור להוציא אותם. אדם בעצמו לא רואה שהוא הזדקן. אם יש כאלה שמנצלים את זה לרעה, ומסתמא יש כאלה – כי יש הרבה נוכלים בעולם, זו לא הבעיה של גדולי התורה; זו בעיה של הציבור: הציבור צריך לדעת מתי להסתייג מידם ומתי ללכת בעקבותיהם".

מה דעתך על הכוח הרב שמרכזים בידם מספר רבנים בודדים בציבור החרדי?
"בהיסטוריה של עם ישראל היה קיים תואר של 'רבן של כל בני הגולה', הוא ריכז בידו את השליטה על כל בני הגולה, האם זה בלתי ראוי שכל הכוח הזה יהיה מרוכז בידיו של אדם אחד? אני לא חושב כך. אני לא רואה בעיה של ריכוזיות בגדלות בתורה. אבל יש אנשים שמנצלים את זה, וזו הבעיה. הציבור צריך לפלוט מתוכו את אלה שסובבים את ה'גדולים'".

האם אתה סבור שתהליך קבלת ההחלטות וניהול העניינים בבתיהם של מי שנחשבים גדולי הדור הגון ותקין?
"אני מרגיש שחסר את ה"שָׁמֹעַ בֵּין-אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק, בֵּין-אִישׁ וּבֵין-אָחִיו" (דברים א, טז), מפסוק זה למדים שלא לשמוע צד אחד שלא בפני הצד שני. הגישה של הרב יוסף שלום אלישיב היא שהוא לא פוסק על אנשים: במקרה שלי, למשל, להבנתו, הוא פסק על הספר שלי, אך פסיקה זו אינה נוגעת אליי כאדם. הוא אפילו אמר לתלמידיו שיש לכבדני כמו שכיבדו אותי קודם. אבל מניסיוני זו גישה לא נכונה. מהו ספר? ספר הוא ידו הארוכה של האדם. כשפוגעים בספר - פוגעים במחבר. ממילא אני חושב שגם כאן חל הכלל שאין לשמוע צד אחד שלא בפני הצד השני: היו צריכים לשמוע את המחבר ואת דעתו, אבל במציאות לא נתנו לי להתעמת עם אלה שדיברו נגדי".

האם יש מקור הלכתי לציות העיוור לדברי הרבנים גם בנושאים שאינם הלכתיים כמו פוליטיקה ואחרים?
"ה'מתנגדים' (כינוי למי שאינם חסידים, מ"ל) תמיד חשבו בשביל עצמם. אלה שהייתה להם שאלה פרטית שלא יכלו להכריע בה לבד, באו להתייעץ עם אדם חכם וידען שיש לו את התורה מאחוריו, אבל בעניין בו האדם עצמו יכול להכריע אז אסור לו להסתמך על אחרים. באחד מפירושי המשניות של הרמב"ם, ניתן תוקף חזק מאוד לשכלו של האדם בהכרעות; אדם צריך להשתמש בשכל של עצמו – אל תבוז לשכל שלך. אם יש לך ספק על משהו, לך תתייעץ עם מישהו שגדול ממך; אחרי שמקבלים את הייעוץ, לא צריך סתם ללכת אחרי העצות כאדם עיוור: צריך לעכל את זה ולהחליט אם זה טוב או רע. המשנה שואלת 'על מי יש להישען?' והיא משיבה 'על אבינו שבשמים'. לא כתוב 'על הרב אלישיב' או 'על הרב שטיינמן'. וכמובן שמדובר רק על ענינים פרטיים אבל בעניני ציבור גדולי התורה הם עיני העדה והמנהיגים של כלל ישראל".

גדולי התורה מתוארים בציבור החרדי ככל יכולים, כמי שכל חייהם אפופים קדושה וטהרה. האם אתה מסכים לתיאורים אלה?
"לא, אני לא מסכים. זו לא האמת. אין אדם שנולד קדוש או נפטר קדוש ואף פעם בחייו לא עשה שגיאה, אין דבר כזה פשוט. אני לא יודע מה הולך עכשיו, אבל לי לא היו רבנים כאלה. גם כשאני הייתי רב של תלמידים אני לא עודדתי את הגישה הזאת כי היא פשוט לא אמיתית".

ממה לדעתך נובעים ההערצה והציות המוחלטים שמאפיינים את היחס העכשווי לרבנים בעולם הליטאי, מה שמזכיר קצת את התנהגותם של החסידים?
"תתפלא לשמוע שהיטלר יימח שמו אחראי לזה. רוב רובם של היהודים ששרדו מהשואה היו ממקומות חסידיים וזו הייתה הגישה שלהם. אם יש שינוי בחינוך של צעירים כיום, שמחנכים אותם להיות חסידים של רבנים ליטאיים, זה נובע ככל הנראה מכך. אני, בכל אופן, לא חונכתי כך. אני חונכתי במיטב הליטאיות. בספקנות, בדרך ארץ לחכמה ובמנה קטנה של ציניות. אולי זאת הבעיה שלי - שכתבתי מנקודת המבט הזאת".

חיברת עוד מספר ספרים, מדוע אינך מוציאם לאור?
"אני פשוט לא רוצה שאף אחד ייפגע. אבל עוד חזון למועד בעזרת השם".

מה המסר שלך לגולשי וואלה! חדשות?
חזקו ואמצו והיו ישרים.