ר ע ב , א ך ל א ח ר פ ה
איגרת לאחי הדלים לקראת חג החירות
מאת: אוהד קמין
אני פונה אליכם, אזרחי ישראל הדלים, אשר מוצאים עצמם היום, ערב חג הפסח, נזקקים למתת ידם של אחרים כדי להתקיים וכדי לקיים את בני משפחתם.
אני פונה במיוחד אליכם, האזרחים הישראלים היצרניים, אשר במשך עשרות שנים, מאז ימי בחרותכם, עמלתם וחסכתם כשאתם מאמינים במדינה ובמוסדותיה שיבטחו אתכם, שידאגו לבטחונכם ולעתידכם, שיזכרו לכם את חסד נעוריכם או, לפחות, שתוכלו להתפרנס בכבוד מפרי עמלכם רב-השנים – והנה אתם מוצאים את עצמכם לפני שוקת שבורה, כשאין ידכם משגת די כדי להשיג מזון, תרופות - וקל וחומר "מותרות" כמו מתנות חג לבני משפחתכם.
אין ספק שאתם מלאים רגשי בושה, אשמה ומבוכה על חוסר היכולת שלכם שהביאה אתכם אל השוקת השבורה הזו של חייכם, ועל העובדה שהיום, אם ברצונכם להתקיים, עליכם להשפיל את עצמכם לדרגה של קיבוץ נדבות.
כאן בודאי תשאלוני מה כבר יכולות מלותי להציע לכם ובמה הן יכולות לסייע, כי אין ספק שהיום נראה לכם כי חלה, בקבוק משקה ומנת בשר לחג שווים יותר מכל מלה של ניחומים והזדהות. אך באיגרת זו אין כוונתי לנחם, להזדהות או להשתתף בצער; מלים אמנם אינן יכולות להאכיל אתכם – אך הן יכולות לגרום לכם לראות את הדברים באורח שונה – ובכך להקל בצורה משמעותית על הכאב.
כי הסבל העיקרי שאתם חווים היום, אחי הדלים, איננו הסבל החמרי אלא הרוחני: סבל ההשפלה שבידיעה שדלותכם נובעת מאשמתכם; איכשהו, אתם מאמינים, לא פעלתם נכון, לא עמלתם די ובכך, אתם מאמינים, גרמתם לעצמכם להיות דלים.
אתם חשים חרפת רעב – ואת החרפה יותר מהרעב. בשל החרפה, אתם עלולים להביא את עצמכם ליאוש – וכפי שקורה לאחרונה לרבים, אף לאיבוד לדעת. אלה מביניכם שקרובים לכך יותר מאחרים הם תמיד דווקא אלה שלהם דרגה גבוהה יותר של אחריות, כבוד עצמי וסירוב להכיר בכשלון עצמי. הטובים ביותר הם תמיד הראשונים לקחת על כתפיהם את משא האשמה...
אך אשמה זו איננה שייכת לכם – וגם לא החרפה.
אין לכם סיבה אמיתית לחוש את החרפה שאתם חשים עתה, כי לא אתם אשמים ברעב שלכם. אחרים אשמים בו – והם אלה ששומה עליהם לחוש את החרפה שהמיטו עליכם. כי הם אלה שלקחו מכם את פרי עמלכם. אתם, למעשה, אינכם אלא קרבנותיהם של יוזמי הביזה שביסוד השיטה, אשר מיסדו את מדינת האלימות הזו לפני יובל שנים. הם, שמעולם לא התירו לכם ברירה – ויורשיהם - הם האשמים האמיתיים במצבכם הנוכחי.
הבוזז של זמננו מתוחכם ביותר: בדורנו שוד, ביזה וחמס אינם ברורים לעין כל כפי שהיו בדורות הקודמים; בדורנו הבוזז מבצע את זממו ללא מגע יד אדם, על ידי פעולותיו של ממשל ריכוזי: באמצעות "תכנון הכלכלה", מסי זדון, הדפסת כסף ועוד אלף דרכים שאתם, אנשי העמל, אינכם מבינים, הוא קובע את ערך השוק שיהיה לעמלכם – ובעיקר איזה חלק ממנו יטפטף לכיסו ומה ייוותר לכם...
עמל חייכם יכול וצריך היה להספיק לכם ולבני משפחתכם כדי להנות ממנו בשובע וברווחה עד סוף ימיכם – ויותר מזה, הרבה יותר מזה: אך אתם לא פירנסתם רק את משפחותיכם אלא גם את משפחותיהם של אלה אשר ניצלו אתכם במשך עשרות שנים וחיו על חשבונכם.
זהו היסוד האמיתי של דלותכם היום: אין לכם שום יסוד לחוש אשמה, כי המצב שהגעתם אליו אינו מצב שאתם יצרת או גרמתם; אתם אינכם כלל חסרי יכולת כפי שגורמים לכם לחשוב, אלא להיפך: אתם בעלי היכולת! אתם בניתם את התרבות הזו – ואלה אשר גזלו מכם את מה ששלכם בחומר לקחו לעצמם גם את האשראי על פרי יצירתכם ברוח: כי את ישראל המפותחת, המתקדמת והעשירה, אשר הם הנהנים מפירותיה, אתם בניתם.
אתם חשבתם שאתם חברים במדינה חפשית – וזו הרמאות החמורה ביותר שהפעילו נגדכם; ישראל היא מדינת עבדים ואתם – שבכל חישוב עובדתי ניתן להראות כי רוב משאביכם נגזלו ממכם – הייתם עבדים.
לכן, לקראת חג החירות, כדאי לכולנו להתחיל לחשוב על יציאה מעבדות לחירות.
וקודם כל להשיב לעצמכם את הגאווה העצמית של היצרן. אם חסר לכם מזון, אם אתם מגיעים לפת-לחם, אל תבקשו את מה שלדעתכם איננו מגיע לכם, אלא תתבעו את מה שמגיע לכם מאלה שלקחו אותו ומחזיקים בו: מאנשי הממשל.
את מוסדות הציבור עליכם לראות כרכושכם, כי כך הוא הדבר. את אנשי הממשל המתנהגים אליכם כאדונים עליכם לראות כמשרתים, כי כך הוא הדבר. ואת רכוש הציבור עליכם לראות כרכושכם, כי אתם הציבור.
אין הצדק סובל מצב שבו המשרתים חיים ברווחה ואדוניהם רעבים ללחם; אין הצדק סובל מצב שבו האדונים אינם גומרים את החודש ולמשרתים חשבון הוצאות יומי שיכול לפרנס מספר משפחות אדונים במשך חודש ימים. ואין בממלכת הצדק מקום שבו אין האדם יכול לשלם את חשבונותיו לאחר שבמשך שנים רבות הוא כיסה את חשבונותיהם של אלפי אזרחים אחרים באמצעות המסים ששילם. כל אלה הן תוצאות מפלצתיות של חישובי ממשל מפלצתי האוחז כמפלצת בגרונות נתיניו.
אזרחי ישראל הדלים - כל מבנה פאר ממשלתי, כל מוסד ציבורי, כל ארגון הנתמך במיסוי כפייתי, הוא רכושכם. כל מנת מזון שמוגשת בכל אלה שייכת לכם, כי אתם יצרתם אותה, אתם נתתם אותה לאלה שקוראים לעצמם "משרתי הציבור" – ולכם יש עליה את זכות הראשונים! במשרתיכם עליכם לנהוג כבמשרתים ולא כפי שהם רוצים, כבאדונים. לכן, בהגיע מים עד נפש, אל תקבצו נדבות, אל תבקשו, אל תתחננו ואל תתערטלו לפני איש הציבור המתנשא, המתיימר לארגן ו"לחלק מחדש" את העוגה שאפיתם בינו לבין מכריו. אל תבקשו – קחו. בידכם הזכות, כי שלכם היא. לכו עוד היום למוסד הציבורי הקרוב למקום מגוריכם, היכנסו, התבוננו ברכושכם, באמצעים שאתם מימנתם בעבודתכם – וזכרו מאין באו ולאן הם עשויים ללכת.
לקראת חג החירות עליכם להשתחרר קודם כל מכבלי המחשבה שאתם החייבים. עם כל העבודה שהשקעתם בחייכם - אתם לא. אם אתם דלים, אם אין ידכם משגת די, זכרו כי איש הממשל האמיד חי מכספכם, שלקח ללא רשותכם, וכי אין לו - ולא יכולה להיות לו – זכות לאכול יותר מכם. זהו סימן המשעבד.
עכשיו, כשאתם יודעים זאת, עשיתם את הצעד החשוב ביותר ליציאה מעבדות לחירות. השאר בגדר פרטים טכניים.
בברכת חירות נעימה וחג חירות שמח. לשנה הבאה בישראל החפשיה!!!
 |
|
|
