| נשלח ב-11/4/2003 00:27 |
 |
| |
מורה נבוכים - פתיחה (שיעור 2)
הפתיחה למורה נבוכים נראית קלה.
הספר, כך טוען הרמב"ם, אינו אלא חיבור שנכתב עבור תלמידו. ר' יוסף בר' יהודה. הוא מזכיר לתלמיד את מעלותיו: הוא בא אליו מרחוק (משימה לא פשוטה בימים ההם), רצונו היה ללמוד ממנו, ובכלל ניכרה אצלו "חוזק התשוקה לדברים עיוניים".
כמובן, הרצון אינו מבטיח יכולת. "הייתי אומר: אולי תשוקתו גדולה מהשגתו". אבל הרמב"ם נתן לתלמיד לקרוא איתו מן המדעים (=החכמות הלימודיות) – בחינה עדינה שנעשית בצורת לימוד משותף ומאירה לפנינו שוב את מידותיו האציליות של הרמב"ם - והתרשם לטובה. וכשראה שהוא מבין בחכמת ההגיון (הלוגיקה האריסטוטלית) השתכנע שזכה במציאה יקרה מפז: תלמיד ראוי לחכמת "הענינים הא-להיים".
מעניין לראות כיצד לימד הרמב"ם את תלמידו באותה עת. הוא רצה לגלות לו את סודות ספרי הנבואה (יתבאר לקמן), אך מדובר רק בראשי פרקים, שכן מידיעות אלו צריך התלמיד להמשיך ולהבין את "מה שיבינו השלמים". והרב, הרמב"ם, מסר לו אך ורק "רמיזות". כפי שכתוב במשנה במסכת חגיגה, שאין מוסרים אלא לראויים, כלומר לחכם ומבין מדעתו, וגם לו אין מוסרים אלא ראשי פרקים. בעיני הרמב"ם, מסורת הסוד שדנה בה המשנה היא היא החכמה שבידיו – אותה חכמה שאנו מנסים לפענח מתוך ספרו.
אך למרות מעלותיו של התלמיד, הוא יצא משיעורי הרמב"ם "נבוך". הוא לא היה משוכנע שהשכיל להבין את הכוונה הסודית של המשפטים שקרא עם הרמב"ם, ואם גם הבין, לא ידע לבדוק אם הם "מופתיים", כלומר – נובעים בטיעונים הכרחיים. לפיכך, האמת שהשיג לא היתה אמת מוכרחת, אלא "מקרית".
כיון שהתלמיד לא יכול היה להישאר יותר מדי אצל רבו, החליט הרמב"ם להעלות על הכתב את מה שלא הספיק להורות בעל פה. גם הספר הזה, כפי שיתברר, בנוי פרקים פרקים. אולם כאן טוען הרמב"ם שהוא כותב ושולח כל פרק עם סיומו. וזו דעה שקשה מאד לקבל. אם הרמב"ם טומן סודות שנחשפים רק בהשוואת הפרקים, כיצד ידע בכתיבת פרק מה יכתוב בפרקים הבאים, ויש עשרות מהם? האם כל הספר היה ערוך לפניו במחשבתו? או שמא כתב ותיקן ומחק, כפי שמסתבר יותר?
בין כך ובין כך, הרמב"ם החליט לבצע צעד נועז, מסיבות שיתבארו לקמן. הוא יעלה על ספר את הדברים שמותר לכתוב בעל פה. הוא מועיד אותם לתלמיד, ולדומים לו.
האם גם אנו יכולים להחשב ביניהם?
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-18/4/2003 17:43 |
|
| |
עכשיו קראתי את השיעור הראשון. יישר כוח על העריכה הסדר והבהירות.
הערה עניינית: יש לזכור שבזמן הרמב"ם וייתכן גם חז"ל ייחסו חשיבות מעשה בראשית ומרכבה לכוכבים ועוד דברים הנסתרים מבני אנוש ונוצרה איזה מיסטיקה סביב "סודות" ועניינים.
על כן יש לשקול היטב מה שהעיר לי ידיד של ידיד שכיום אין סודות ואין "כוונת הבריאה" להסתרת עקרונות החשיבה והכרת ה'. כל אדם כמה שהוא חי יותר מכיר יותר את תכונותיו של ד'. אכן יש הרבה תכונות שמי שהשיג אותם אל לו לגלותם כי לא ייתכן שייתפסו באור נכון לעולם ללא ההקדמות הרצויות, אך אין כאן עניין בבריאה ועניין "התורה לא מרשה" וכיו"ב.
ובטוח אני באלה, מסר לי אותו אחד, כי יש היודעים את כל הסודות במרכאות ואין נסתר מעיניהם בהקשר המדובר. [כמובן שמה שקורה עכשיו באוסטרליה ברחוב השלישי מימין הוא סוד בעבורי אבל לא רלוונטי לתפיסת חיי עם אלוקי הרוחות ועם מה שאני חי איתו].
א גוט גוטען שבת
|
|
|
|
| נשלח ב-18/4/2003 16:41 |
|
| |
מיימוני.
שמחה גדולה שמחנו לרגל שובך. וזכינו בזאת לקיים מאמר חז"ל שיהא אדם עולה לרגל לרבו ואם מקום רבו נסתר מהעין, לפחות נעשה זאת כאן.
הערה:
1. בהתייחס לדיון שפתח יצחק יונתן, נראה לי שהרמב"ם נותק בהסתרה מתכוין שהדברים באופיים ובמהותם הינם כאלה הנתפסים רק בקושי גם בתפיסת החכם. על כן אלו 'סודות'. שהרי כך כתב "כאלו טבע הדבר הזה ריבוי ומיעטו הוא" כלומר שדרך ההרצאה מתאימה לאופי הדברים עצמם כפי שהינם נתפסים במוחו של ה'שלם' כברק מבזיק ונעלם וכאור המהבהב במחשבתו רצוא ושוב.
2. בנוסף, הרמב"ם מציין ויותר מפעם אחת שכבוד הדברים דורש את הסוד ובתרגומו: 'כדי שלא יהא מטרה לכל סכל החושבים אותו לחכם'. נימוק זה גם עשוי להסביר היטב מדוע ישנם 'סודות' גם אם פשוטים להבנה שאין מוסרים אותו אלא לשלושה ואין מעלים על הכתב: כבוד ה' הסתר דבר. ישנם דברים שכבודם דורש שלא כל אחד יעסוק בהם כדי לא ליצור אצלו זלזול.
אלו שני נימוקים הנראים לי כחוזרים על עצמם שוב ושוב כשהרמב"ם מנסה להסביר מדוע אלו 'סודות'.
|
|
|
|
| נשלח ב-18/4/2003 12:30 |
|
| |
בעל עגלה יקירי,
העלית נושא גדול, ובאמת ראוי לו אשכול בפני עצמו.
אולי אפשר לתרץ, בדוחק, שזה תלוי בתפיסת הרמב"ם את התורה.
ואם זה הנושא, אזי אני משער שהרמב"ם ראה בתורה שבכתב ספר חינוך. ספר שמיועד לרבים, ואז הוא פונה כמו שמספרים לילדים, סיפורים חינוכיים.
אך בין השורות יש מסרים גם לחכמים יותר, לחכמים-הפילוסופים.
באשכול אחר הבאתי את שד"ל, מדבריו בהקדמתו לפירוש החומש שלו ובפירושו לפרשת "בראשית". הוא לא כל כך מקובל בציבור שלנו, אבל לדעתי הוא קלע בצורה המדוייקת ביותר לכוונת התורה. התורה נועדה להקנות אמונות נכונות והרגשות נכונות. וזה כדבריך.
אבל איני סבור שניתן להסיק מכאן שהרגש הוא עיקר. הרי סיפורים אלו פונים, כפי שאמרתי, אל הרמה הראשונית של החברה ושל התפתחותו של האדם. אם אנו מנסים לנחש מה עובר על האדם הגדול, איש המעלה, בדרגות הגבוהות של החוויה שהיא חייו, האם הרגש עיקר או ההבנה עיקר? והאם יש הבדל ביניהם? איני יודע.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-18/4/2003 10:52 |
|
| |
אם ארחיב קמעה, ר' מיימוני
נדמה לי ולא בדקתי את זה מעולם בצורה יסודית,
ניתן לראות בתורה בעיקר חיבור רגשי ולא חיבור שכלי .
קח כדוגמא את משה רבינו (אקטואלי - "ממשה עד משה לא קם כמשה"..) כל מה שהתורה מספרת על מנהיגותו זה את רגשות החמלה שלו, רגש המנהיגות, אופי, מעורבות (מעשיו כשיצא אל העם), ביבליוגרפיה (מקורותיו ביאור, בבית פרעה), קרבתו לד' .
רק לאחר מכן התוודענו אל חלקו השני בו שפט את העם .
יש לי עוד ראיות רבות לכך, אך הן כאמור לא "מסודרות" אצלי .
|
|
|
|
| נשלח ב-18/4/2003 09:36 |
|
| |
בעל עגלה
עמדת במילים ספורות על נושא חשוב ביותר.
שהרי האדם אינו רק שכל.
למרות שקשה מאד לומר מהו כן. כלומר מה אנו, אני ואתה והרמב"ם. יש לנו מילים הרבה, נפש ונשמה וגוף ותודעה, אבל האם יש בהן יותר מאשר מילה שאיננו יודעים על איזה תוכן היא מצביעה?
לגבי שאלתך:
ברור שהרגש מלווה את השכל. אבל ניסיתי בסיכום הקצרצר לעיל להצביע על כיוונים שונים אפשריים בדעת הרמב"ם, והם אכן נאמרו במשך הדורות:
דיאלקטיקה שכלית, אבל בוודאי שיש לה רגש בצידה. הנקודה היא שההתקדמות אינה רגשית, אלא שכלית. הרגש הוא השכר, לא מכשיר הקידום.
האם יש רגש שאינו שכלי? בעקבות קנט אומר: הרגשה (טוב:חישה) ללא מושגים אינה ניתנת לזיהוי.
כמובן, יש הבדל ניכר בין רגש שיש לו תכנים שכליים לבין התבוננות שכלית שמלווה מן הצד ברגש. ואולי זו רק שאלה של ניסוח, וכולנו מדברים על אותו דבר?
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-18/4/2003 01:56 |
|
| |
מועדים לשמחה
ימים טרופים אלו ולא נפניתי עד עתה לעיין בדבריך .
אתה כותב שניתן להגיע לרמות גבוהות יותר באמצעות דיאלוג שכלי .
גם בלי להגיע לתיאוריה הליבוביצ'יאנית הבלתי אפשרית (לטעמי) .
היכן עולם הרגש בכל הסיפור הזה ?
האם הוא דמיון שוא ? יצר הרע ? מכשיר שהוראות השימוש שלו נתונות בידי השכל ?
ושמא, הוא מחוז לגטימי לעצמו (בהגבלות מתחייבות ומתבקשות) ? מחוז שגם בו יש רמות שונות . מחוז שאפשר והרמב"ם לא היה מצוי בו כ"כ לפי טיבו וטבעו .
|
|
|
|
| נשלח ב-15/4/2003 23:38 |
|
| |
תודה רבה אשר בעיצומן
של טירדות ביעור החמץ
זיכית אותנו בשיעורך
חג שמח
|
|
|
|
| נשלח ב-14/4/2003 14:11 |
|
| |
נסכים על דבר אחד : שדעת הרמב"ם האמיתית היא: תורת אמת.
והמחלוקת - בעניין דעתו האמיתית לא תיפתר לעולם
מכיוון שהוא הלך בעקבות מקרא – דעתו האמיתית היא בבחינת סוד, שעל האדם לגלות בכוחות עצמו.
ואת הסוד, האינדיבידואל מבין לעצמו, ורק לעצמו.
לדוגמא: על דיבורו של ה' "פנים אל פנים", אין כל וודאות שהסברת הדברים תיקלט אצל השומע בצורה הנכונה. אם למשל נשתמש במושג "דומה" , ברור כי המושג דמיון שונה לחלוטין בין בני האדם, משום שמושג זה לא ניתן לפורמליזציה, ויתכן אדם שיראה את אותם דברים, אך לא ימצא ביניהם שום דמיון. ולכן אין כל וודאות שאינדיבידואל אחד, יכול להקנות לאינדיבידואל אחר, הכרה מסויימת.זה יאמר בכה, וזה יאמר בכה.
תוקן על ידי - איקה - 4/14/2003 2:18:24 PM
|
|
|
|
| נשלח ב-13/4/2003 23:18 |
|
| |
יצחק
שתי תשובות לשתי שאלות.
א. מה הסכנה בידיעה פורתא? כפי שהרמב"ם יציין בהמשך ההקדמה. אם, למשל, מתעוררות שאלות בענין שכר ועונש, השגחה פרטית, הבריאה ועוד, אדם שאיבד את אמונתו התמימה ולא זכה לאמונה עמוקה, אולי דיאלקטית, נשאר בלא כלום! מה ימנע ממנו לצאת לתרבות רעה?
הלא זה בדיוק מה שקרה בהמשך, בספרד, בין אלו שפרשו את הרמב"ם בכיוון אלגוריסטי, ועוררו על עצמם ועל הרמב"ם את זעמם של אישים תורניים.
ב. האם המצוות הן העיקר לאחר ההבנה הפילוסופית? ראה תשובתי לעיל לבעל עגלה. מסתבר שלא. אין פטור מהסיבות המעשיות, אך אולי מהטעם שהביא וטו כאן באשכול האסכולות, לגישה ג' כמדומה לי. היא הגישה ששומרת על נאמנות למסורת למען הרוב, לא למען האדם עצמו. מי שיפרש את הפסגה שהרמב"ם שואף אליה או בתור דבקות (שכלית, חוויתית, מיסטית, תהיה מה שתהיה) או בתור חזרה מוסרית של האדם הנעלה אל העם, עדיין יראה במצוות חיוב חברתי.
רק פירוש לייבוביציאני יצדיק את המצוות באשר הן מצוות, כפי שהתבאר בתשובה זו לבעל עגלה.
פירושים אלו אינם מניחים את דעתי מסיבה אחת. הם הופכים את הרמב"ם למי שבעצם, כפי שהבחנת, שולל את המצוות מבחינה מסויימת.
וזו באמת אחת ההאשמות שהועלו אם לא נגדו כי אז נגד תלמידיו.
האם הרמב"ם של משנה תורה, של הנאמנות להלכה ושל אהבת לימוד התורה, היה מסוגל לגישה כזו?
אני מציע לדחות את המשך הדיון בזה, לפחות אם רוצים להתבסס על הרמב"ם, שכן ראינו מעט מאד מכתביו, ויתכן שנגלה דברים רבים בהמשך. המעוניין, מוזמן בינתיים לקרוא לכל הפחות את הפרק האחרון של מורה-נבוכים, אך מסתבר שגם הוא לבדו אינו יכול לתת תמונה מלאה.
עקרונית, דעת הרמב"ם האמיתית, האיזוטרית, על תכלית האדם, נתונה במחלוקת עזה בת דורות.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-13/4/2003 21:50 |
|
| |
מיימוני
יצחק לא העלה פירוש חדש. אלא שהוא לדעתי כיוון לדעת הרמב"ם בהבינו שחלק מכוונת הבריאה הוא שיהיו חכמים שיחפשו להתקרב אל ה' - הרמב"ם חותם את מורה נבוכים בארבע שורות ( בחרוזים )
"קרוב מאוד האל לכל קורא ---- אם באמת יקרא ולא ישעה
נמצא לכל דורש יבקשהו ---- אם יהלך נכחו ולא יתעה"
שהן למעשה פרפראזה לפסוק מתוך תהלים:
"קרוב ה' לכל קרואיו לכל אשר יקראהו באמת" (תהלים)
בזה הוא מסכם על רגל אחת את כל תורת הנבואה שלו, כחותמת סיום ל"מורה"
תוקן על ידי - איקה - 4/13/2003 10:07:28 PM
תוקן על ידי - איקה - 4/13/2003 10:49:47 PM
|
|
|
|
| נשלח ב-13/4/2003 18:57 |
|
| |
יצחק
הייתי צריכה להוסיף - משננים מבלי להבין, כמו תוכים.
כמדומני שעל אלה אמרו: אגרא דשמעתה סברא – שעיקר הלימוד הוא הסברה שמוציא התלמיד מלימודו.
|
|
|
|
| נשלח ב-13/4/2003 18:38 |
|
| |
קשה לי בדבריך: מה הקשר בין העובדה שלא כולם חכמים (שכן גזרה חכמתו ית') לכך שצריך המלמד לכסות עוד את חכמתו? ולמה לא יגלנה כפי יכלתו והמבין יבין?
נראה לי שכוונתך היא שהסברת יתר עלולה להביא לאשליה של הבנה בקרב הלא-מבינים, ואשליה זו חמורה יותר מאי-הידיעה עצמה. לא משום שהיודע שאינו יודע ינסה ללמוד, שהרי המדובר כאן הוא באלו שאינם יכולים להבין כלל, אלא שהבנה שגויה עלולה להזיק.
האמנם ?
לפי הפירוש שהצעתי, רצון ד' המוזכר כאן אינו אלא שם נרדף למצות תלמוד תורה. אחר כל הפילוסופיא, הכל מודים שהמצוות הן רצון ד', הלא כן?
|
|
|
|
| נשלח ב-13/4/2003 18:27 |
|
| |
יצחק יונתן
הקשית לשאול.
אסביר למה התכוונתי אני, ומה אני מבין בדבריך.
א. אני התכוונתי לכך שהשאלה על ה"כך ולא אחרת" של העולם, שיש חכמים ויש טפשים, שהדרך להפיץ את הידע אינה יכולה להגיע לכל, ואם כן, אז הצורה הראויה להפצה היא כדבריך, עיון ולא דיקלום, ניתוח ראשי פרקים והנחות יסוד כדי להגיע למסקנות. ובכן, שאלה זו מקבלת את התשובה: כך רצה ה', או כך הבין ה' בחכמתו. ולמעשה שני ביטויים אלו, "חכמה" ו"רצון" נאמרים כלפי ה' בשיתוף השם, או כתואר שלילי, שאין זה נכון לייחס לו ית' טפשות או שרירות, אבל לא שניתן להגיד עליו ית' משהו משמעותי.
לכן, בעצם, קביעה זו אינה אומרת מאומה, והיא רק בעלת ערך "תראפויטי", לפי השימוש של ראשוני הפילוסופים האנליטיים בפילוסופיה (וויטגנשטיין, אייר ועוד). (שלא תהיה טעות בהבנת דברי: לא כל הפילוסופיה היא חסרת משמעות במובן זה, אלא רק הדיבורים על ה'!)
כך אני מבין את הרמב"ם, וזו הבנה מאכזבת, מפני שהגענו בכך לאיזור שבו אין תשובות. אבל זה מה שיש.
ב. אם הבנתי אותך, אתה הצעת פירוש חדש – כלומר חדש בעיני, כי לא חשבתי עליו עד כה. לאמור: הרמב"ם מתכוון לרמוז שחלק מהכוונה בבריאה הוא שיהיו חכמים שיחפשו להתקרב אל ה'.
צריך לבדוק איך זה נכנס בלשון ובענין. ובעיני זה מפוקפק, כי, כפי שיתברר באחד הפרקים הבאים – שוב, רק לאחר זמן רב – לא שייך לדבר על רצון ה' לאמיתו ביחס לדברים טובים ורעים. כל מה שנמצא הוא ממילא רצון ה', וזו ידיעה איזוטרית נעלמת, שצריך להבינה בתוך מסגרת שיטתו.
אבל זה לא מחייב שאינך צודק ברעיון שלך. והרמב"ם מדבר ברמות שונות במקומות שונים בספרו. אולי אתה צודק. צ"ע.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-13/4/2003 18:12 |
|
| |
וטו
היו רבים שחשבו שניתן לייצר שפה "נקיה". איני שותף לאופטימיות זו.
לכן אנו כל כך זקוקים להבהרות מושגיות. כדי למנוע טעויות, של אחרים ושל עצמנו, מפני שימוש לא זהיר במילים. למשל, בדוגמא שלך, של "יד", שפעמים אנו מתכוונים לדבר המוארך והמתקפל שיוצא ליד הכתף ולפעמים לאופן או יכולת הפעולה (או לקנין, בגמרא...).
אם נבחן את האופן שבו אנו, כולנו, רוכשים שפה, נגלה כמדומה לי שחוסר הבהירות הוא תופעה שמלווה בהכרח כל שימוש מילולי.
אנו לומדים את המילים בהקשרים שונים. השימוש שלנו בהן חופף לשימוש של אחרים, ולכן אנו מסוגלים לדבר ולהבין זה את זה. אבל אין זו חפיפה מלאה, ולכל אחד יש תובנות נוספות בכל מילה שהוא מכיר. אלא שבדרך כלל תוספות אלו אינן מעכבות.
בפילוסופיה אנו טורחים הרבה לסלק לא רק את ההבנות הנוספות, אלא גם לקלף רמות שונות של משמעות שיכולות להיות לאותה מילה.
ועוד משהו –
היכולת להשתמש במילה באופן מטאפורי היא אחד הכלים החזקים ביותר של השפה והחשיבה. אילולא כן, לא היינו יכולים להמציא המצאות חדשות, ולפתח את ידיעתנו.
למעשה, איני בטוח שהמשפט הזה, "אילו למלים לא היתה משמעות עיקרית ומשמעויות נוספות, עבור כל אחד מאיתנו, ולכן גם שימוש מטאפורי" – איני בטוח שהוא בר מימוש.
חלק מרכישת השפה והשימוש בה הוא שינוי, קילוף, תיקון וגילוי משמעויות חדשות.
אם אציג מקצת מן הפילוסופיה שלי של הלשון, אומר כך:
אין מילים אובייקטיביות בעולם אידיאלי של משמעויות, למרות שנוח לנו להתייחס אליהן כך, לצורכי מחקר ולצרכים אחרים. אבל צריך להיזהר מאונתוליגזציה של מילים (איזו מילה! כלומר, להעניק מציאות למלים).
גם אנו איננו יודעים מילים. יש לנו כללי שימוש, ולמעשה לעולם איננו יודעים שאנו צודקים בהנחתנו לגביהן. אנו משתמשים בהן, ולפעמים, תוך כדי שימוש, אנו נחשפים לכך שהשימוש שלנו לא היה מדוייק, לפחות בעיני קבוצה מספיק גדולה ומשמעותית של בני אדם אחרים.
אבל כל הדיון הזה, שהוא חשוב מאין כמוהו, אינו קשור לרמב"ם, ומן הסתם אינו תואם כלל לתפיסתו. אם הא–ל או השכל הפועל הוא מכלול המושגים בשל ידיעתו (הייחודית), אזי יש מושגים בעלי משמעות כלשעצמם. והרמב"ם, עד כמה שזה נראה מוזר בעינינו היום, אותו רמב"ם שהתנגד לאסטרולוגיה ולשדים בהבנתו המעמיקה, האמין במיתוס של השכל הפועל...
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-13/4/2003 18:02 |
|
| |
ההבנה שהספר מיועד רק ל"פתרון בעיות" היא ודאי חלק מהכתיבה האקזוטרית המטעה של הרמב"ם.
שאלת: מה הערך של לעבוד את ה' ללא שאלות? אני שואל על שאלתך: לעבוד את ה' – מהו? צריך לחכות לפרק האחרון של הספר כדי לדון בשאלה זו, אך אקדים קצת את המאוחר.
הרמב"ם מחלק את העולם האנושי לרמות (כפי שיתברר לנו בהמשך ההקדמה), וככל שאדם חכם ומבין יותר את ה', כך הוא עובד אותו יותר. "לפי הידיעה, כך האהבה".
אולם הרושם שלי הוא כי לפי הרמב"ם אין כלל "עבודת ה'" במובן שלנו היומיומי. יש שלושה פירושים שונים (לפחות), בדעת הרמב"ם:
1. תכלית האדם היא לעמוד ביחס מיוחד של קרבה אל ה' שהוא פרי ידיעתו השכלית. המצוות נועדו רק לקרב אותו למטרה זו, ואז מתעוררת השאלה למה צריך אותן (שאלה שעוררה, בצדק, ביקורת רבה מאד נגד הדורות של חסידי הרמב"ם בספרד וכיו"ב). שאלה גדולה היא אם קרבה זו ניתנת לאיפיון כחוויה מיסטית.
2. תכלית האדם, לאחר שהשכיל והתקרב לה', היא לחזור ולפעול בעולם, למען האדם, כפי שמשה חזר וירד מן ההר למען עם ישראל. בכך הוא מחקה את פעולת האלקים, שגם הוא נוהג בעולם בחסד (ומונח זה יתבאר באחד השיעורים הבאים – בעוד הרבה זמן, אבל אפשר כבר לחפש את המקום במו"נ).
3. לשלימות התמונה, אני מציג גם את הפרשנות של ישעיהו לייבוביץ. אין שום משמעות לערכים אנושיים, ורק עשיית המצוות כי ה' ציווה עליהן היא עבודת ה'. זו מסקנה שהוציא לייבוביץ מתוך הדילמה הקשה האישית שלו לפיה ערכים אנושיים הם פחיתות כבוד ביחס לתורה (וראה באשכול עליו).
אני סבור שגם (1) וגם (2) הן פרשנויות אפשריות ומסתברות בכוונת בעל מורה נבוכים. אולי שתיהן נכונות יחד.
על כל פנים, ברור שהרמב"ם לא יסכים ש"עדיף לא לשאול שאלות", למרות שהוא בוודאי ידגול בכך שמי שאינו מסוגל להבין את התשובה עדיף שלא יכיר את השאלה. לכן הוא יצר את תורת העיקרים שלו.
כלומר: עדיף להיות משכיל ומבין שעובד את ה' בדרגות העילאיות (1) ו–(2) דלעיל. אם לא, עדיף באמת לא לשאול ולא להתלבט. אך מי שמתלבט, כנראה ביכולתו להתעלות יותר.
לגבי הסכנה שכרוכה בהעלאת שאלות שאין עליהן תשובות – אכן, צדקת, בעל עגלה. והרמב"ם מזהיר בהקדמה, בקטע שלא הגענו אליו, שמוטב לקורא כזה להניח את הספר, לבל יוזק.
אני מניח שתצטרף לקוראי הספר למרות הכל...
וגם אני כמוך...
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
|
