קטע מתוך "על דעת עצמי"/דניאל רותם-"בשבע"
יודע את מקומי
בימים אלה אני משתדל להסתובב בשכונתי כמה שפחות. בכל פעם שאני מראה את פניי ברבים בתקופה זאת, דברים מוזרים מתרחשים: עוברי אורח נפוצים לכל עבר, ילדים קטנים צורחים ומתחבאים, חתולים מייללים (אם כי אצלם זה קורה תמיד) ואימהות ממהרות להכניס את עולליהן הביתה. למעשה, זהו ריטואל המתרחש מדי שנה, בדיוק בין פסח לל"ג בעומר. איש אינו מסוגל לעמוד מול זיפי הזקן הטריים של דניאל רותם.
ככה זה - לפני שנים רבות מתו אלפי תלמידיו של רבי עקיבא, ולזכר האסון חייבים אנו להסתובב בפנים היכולות להרוג אלפים נוספים. המלה אסתטיקה נכנסת עמוק לארון, יחד עם האפטרשייב. לשווא נעמוד בכל בוקר מול הראי, נסרק את שיער ראשנו ונפתח בו שבילים (או מפרצונים, תלוי במסתרק) לתפארה, במטרה להיראות טוב. אפילו תסרוקת נאה לא תוכל לתקן את נזקי זקן ה'ספירה', בדיוק כפי שהפאן של דוד לוי לעולם לא יסתיר את לחייו.
מאז ומתמיד השתייכתי לאסכולה המתנגדת לזקנים. רק במקרים בודדים משמש הזקן לאו דווקא כמסכה, או כמגן בפני השמש, אלא ככלי אסתטי, רוחני או חברתי, המתאים לזה המגדל אותו. למשל, הזקן מוסיף הדרת כבוד לרבנים חשובים (או אנשי דת אחרים), מורים לתנ"ך, ממציאים, ציירים, פסיכואנליטיקנים ועורכי עיתונים שבועיים (כי למה לי להסתבך). מכיוון שאני לא אף אחד מהרשימה הנ"ל, אני משתדל לנצל כל הזדמנות הנקרית בדרכי כדי להיפטר מזיפי הזקן הסוררים. מי שלא ראה אותי שמח על היכולת להתגלח ביום שישי זה (ראש חודש שחל בערב שבת וכו' וכו'), לא ראה שמחה מימיו.
אבל כאילו כדי לסבך את העניינים, רעייתי טורחת לספר לי שהזיפים שלי דווקא מוצאים חן בעיניה. מכל האנשים שבעולם, דווקא האדם הקרוב אלי ביותר נהנה לראות אותי כחמאסניק מצוי. אין פלא, שימי ספירת העומר בביתנו הופכים אצלה לימי חג. ככל שהטרוריסט שאני דומה לו מסוכן יותר, כך גדלה הנאתה משערות זקני. בנסיבות אחרות, הייתי אולי מתרגז על כך. אבל בימים אלה, אני מעדיף לנהוג כבוד בכל אדם, קל וחומר באשתי. מה שבטוח, אני על הטעות של תלמידי רבי עקיבא לא חוזר!
 |
|
|
