המוות הוא (ציטוט)

ירוחם

אשוב ואדגיש, ודי בזה כי זו לי כבר הפעם השלישית.
איני דן באמירה בהקשר שלה בשירה
ולא באמירה כביטוי של חוויה בודדה / הרגשה וכדו'.
גם איני דן בפנחס שדה ושירתו.

אני מתייחס אך ורק לגופה של האמירה הבודדת, ואם תרצו קחו אותה כאמירה פילוסופית / קיומית, והיא:

האם האם אכן מאפיינו של האדם מעצם טבעו הוא כדרך שכתב מימוני:

האדם הוא לבדו.

או לחילופין:

יש לו לאדם להשתוקק להיות לבדו.

אמירה זו שהיא מאוד רווחת בפילוסופיה הקיומית ובעוד תפישות אותה וכנגדה אני יוצא.

טענתי פשוטה:

כשם שיש לאדם מעצם מהותו בחינה של לבדו כך יש לו בד בבד בחינה של שותפות ואף אותה עליו לגלות ולממש שאל"כ שם אדם לא יקרא לו!

ישירו המשוררים כרצונם על הלבדו וישירו אחרים על הביחד, בכך אין לי עסק.

כמתעסק.
שירה זו הרגשה. כל ניסיון להסביר ולנתח  את השירה בעיקר של פנחס שדה בכלים הגיונים וקונטקס של
 הלכה או ו השקפת עולם דתית חרדית נדונה מראש בכשל הרגשת השירה. או שאתה מרגיש או לא רגש אי אפשר להסביר  כמו מאמר של ר"ח. אני בטוח שאתה גם מתרגש ממה שאחרים לא חולמים להרגיש.
מענין כי "רבה" ראה לנכון לקבוע את מצוות כתיבת ספר התורה מה "כתבו לכם את השירה הזו" כנגד כל הגיון
פרשני. הכונה כמובן לשירת "האזינו" שאני בטוח שאתה יותר מרגיש אותו ממה שאתה מבין אותו.
מודה ועוזב

מימוני

בניתוח שיר קשה לדון, וכל קורא מוצא בו את המסר שמדבר אליו.

אבל על רצף אמירותך יש לדון:

"כל נסיון ליצור קרבה אמיתית בין שתי נפשות נידון אולי לכשלון. ואין כמו הביוגרפיה של פנחס שדה
להראות זאת."
 
א. מביוגרפיה של אדם יש להביא ראיה רק אולי לאותו אדם ותו לא.
ב. באיזו קירבה מדובר?
אכן בין שני בני אדם יש שוני שאילולי כן לא היו שניים - בבחינת אילו ידעתיו הייתיו. מאידך אילולי היה בינהם יסוד משותף ולא רק בחומרם לא היית יכול לכנותם שניים (=יחס נמצא רק בין הדומים), כדרך שלא נופל המינוח שניים כלפי בן אדם ובורא עולם, ואף לא בין החי למת (ראה: מו"נ), ולא  בני אדם לבע"ח (אלא רק אולי כשם משותף).
ג. קירבה אמיתית מדוע לא?

"כולנו, או רובנו, מייחלים לחיבור והשתתפות, אולי בין גבר לאשה, אולי בין שני חברים
באופן שהינו אינטלקטואלי טהור. משהו שיהיה שכלי או שכלי ורגשי. אבל יתכן שזו אפשרות שאינה קיימת. האדם הוא תמיד לבדו."

אולי אתה רמבמיסט מחפש רק את חבר המעלה (פיהמ"ש אבות, - אף ברמב"ם לענ"ד זהו תיאור סכמטי שעיקרו נועד להדגיש את היחס בין המערכות השונות, אך בלאו דווקא חתירה לבידול, ואכמל"ב), אך לענ"ד האדם הוא יצור כולי. איני מחפש "קשר טהור" - איני יודע טהור מהו?

האדם הוא יצור שיש בו חוש, דמיון,רגשות, שכל - וחברת הזולת מתקיימת לכתחילה בכולם!!
ובהחלט בחברות וכ"ש בזוגיות מתקיים יחס שחלקו שותפות וחלקו עצמאות, ושני החלקים ניזונים אלו מאלו (איני גורס את דברי הגרי"ד על הלבדיות במלוא קיצוניותן)
לענ"ד אין לומר:
"האדם הוא תמיד לבדו"
אדרבה כשם שאינו כולו בשותפות כך אינו כולו לבדו (- איננו מונדות ליבנציניות).

אילו היינו לבדנו אפשר שהיינו כאלוקים!!!!

אך אנו בני אדם ואנו משתייכים על כרחנו למין ולסוג לא רק בחומרנו אלא בכל חיינו בכל מילואם.
וכדרך שמתוארת בריאת האדם לבדו כך מתואר "ויקרא שמם אדם" - בבחינת דו פרצופין בראן מתחילה.

"לבדו מול האלקים, וגם זה קיים אצל פנחס שדה."

לא, איננו רק לבדנו מול אלוקים, ועל כך אנו מתפללים יום יום בלשון רבים, ועל כך אנו מבקשים "ונסלח לכל עדת ישראל" - ואף אנו בתוכם.

אכן, ניתנה פעם אחת לאדם האפשרות להיות לבדו אפילו לבד מישראל - "הרף ממני ואשמידם", ואף הוא ענה - "ואם אין מחני נא מספרך"
ואף נח לא נותר לבדו בתיבה.
ואף על האדם קרא עליו: 'לא טוב היות האדם לבדו'.

אין אלו לענ"ד רק אמירות בהקשר של עונש או להקשר דתי מצומצם, אלא הן טומנות בחובם אמירה עמוקה הרבה יותר:
האדם לכתחילה איננו רק יצור לבדי, אלא יש עליו תביעה קיומית / מוסרית / דתית לממש את המימד של הביחד שקיים בו מיסוד נשמתו - אף הנשמה יש לה חלק בכלל (לאו דווקא במובן המיסטי, אלא בהבנה העמוקה שלא רק במימד הפיזי החושי אל לו לאדם להיות בודד, אלא גם בעולמו הרוחני).

כך אני מפרש: "אעשה לו עזר"
אין הכוונה 'לעזר' תועלתני גרידא, אלא רק לאדם כיצור ייחודי בכל הבריאה יש 'עזר', דווקא מתוך תודעתו ונשמתו הוא הוא שנתייד בשותפות ולא בלבדיות, זהו ייחודו ועל כך תפארתו!!

אכן, לא פעם מתעורר בנו ביתר שאת המימד של הלבד, אך בה במידה אין הוא מתעורר אלא מתוך שהוא חסר גם את המימד של הביחד.

אכן, פילוסופיות שונות קידשו את הלבד, ומסתבר שקל לשקוע למלנכוליה של הלבד, אך לענ"ד אדרבה "עולם חסד יבנה" - והחסד טומן בחובו את התובנה העמוקה שבד בבד ואולי קודם ללבד קיים הביחד.

בצלם אלוקים נבראנו, תן דעתך לא בצלם הא-ל אלא בצלם של השם שאיננו מבטא שם ביחיד. 
תוקן על ידי - כמתעסק - 20/04/2006 23:29:44

כמתעסק ואמשלום תודה על הרחבת הדיון. איני יודע למה כיוון פנחס שדה. נראה לי שצריך להסתכל בכל השיר, ואין הוא לפני כרגע. אני משער שמה שהוא ניסה לומר, אולי, הוא כזה: אל תנסו להגדיר אותי. אל תנסו לתת לי הגדרות משום מערכת חיצונית. אני מה שאני, ומה שאגדיר את עצמי. עם החסרונות שלי, עם גמגום מכאן ועם רצונות כמוסים ומגונים כמו רצון לרצוח. אבל זה אני, ואל תנסו להחליף אותי למה שאיני בכוח. גיל ההתבגרות, או משהו דומה לזה? אבל גם אקזיסטנציאלי מאד. המערכות של הערכים, התורה, כולן מגיעות אחר כך. כוונתי ל"אחר כך" לוגי. קודם כל אני מה שאני, האני הקרטזיאני, הנתון הישיר של התודעה, שהינו ברור במיוחד אצל האמן. אחר כך ניתן לשאול מה אני חייב, מה אני רוצה, למה אני יכול לקוות ומה אני יכול לדעת. אבל קודם כל יש את האני. ואולי עוד משהו: כל נסיון ליצור קרבה אמיתית בין שתי נפשות נידון אולי לכשלון. ואין כמו הביוגרפיה של פנחס שדה להראות זאת. כולנו, או רובנו, מייחלים לחיבור והשתתפות, אולי בין גבר לאשה, אולי בין שני חברים באופן שהינו אינטלקטואלי טהור. משהו שיהיה שכלי או שכלי ורגשי. אבל יתכן שזו אפשרות שאינה קיימת. האדם הוא תמיד לבדו. לבדו מול האלקים, וגם זה קיים אצל פנחס שדה. יש להאריך ואין באפשרותי כרגע. אקווה מאוחר יותר. ובינתים אשמח על דעתכם. ירוחם, תודה על המילים הטובות. שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

כמתעסק,

ואני דוקא לתשוקה הזו כיוונתי, ויש בי הבנה רבה אליה.
עניין של טעם, ככל הנראה.

אמשלום

תמהני, הרי כתבתי במפורש בתחילה שאם מדובר בתחושה או חויה של שעה מסויימת אין לי כל קובלנה, טענתי היתה נגד: ההשתוקקות -
לא איני משתוקק לתחושת הבדידות ולא להיות שייך לשום דבר!!

ולכשלעצמי אם על אי בודד הייתי לוקח כבר עוד מישהו (ולא כדורגל) להיות בודד בשניים! גם לרובינזון היה את ששת...

כמתעסק,

לפני שנים קראתי ראיון עם אתגר קרת (אם זכרוני אינו מטעני). זה היה ראיון מסוג השאלונים הנפוצים בז'אנר עיתונאי מסוים. איני זוכרת מה ענה קרת על כל השאלות, אבל תשובה אחת השאירה חותמה בי -
על השאלה "מה תיקח איתך לאי בודד?"
ענה קרת: "עוד אי".


מדוע אתה חושב כי שדה מבקש בשירו להציב אידיאל? אולי הוא פשוט מתאר מצב? מצב קשה ועצוב, אך אמיתי מאוד? אולי הוא מספר על פן אחד של דמותו - זה המבקש לברוח ולהתבודד ולחיות במנותק מהעולם? האם כ"כ קשה להאמין לחויה כזו? האם כ"כ קשה להזדהות איתה (ולו לרגע אחד קטנטן)?
תמהתני.

מימוני

ראשית אודה, פנחס שדה אינו ה  CUP OF TEA  שלי
וכמו כן ידוע לי שכוחו של שיר במכלול ולאו דווקא יש לרדת לקטנות
ואפ"כ -
בקשתי ושאלתי לבחון קטע קצר מהשיר (ואף על בתים אחרים יש לי תהיות ולכשירחיב):

"אינני שייך
לשום בית, או לאשה, או למולדת
איני שייך למאום
אלא לחלומותי שלי, לאותה השתוקקות עצומה
של גמגום ומאויי רצח
להיות, להיות אני בלבד, להיות שלי בלבד"

אכן עם תחושות קשה להתווכח, ועיתים שהאדם חש תחושה של בדידות ואף נוח לו איתה או לחילופין הוא במעין מסע פרטי לעצמו פנימה....

אך האם אכן מדובר במושא השתוקקות, והתכלית הנכספת היא:

"להיות אני בלבד" -

האמנם זו תכלית אישית / דתית (-ראה מו"נ : הליכה בדכריו משמעה עשיית חסד ומשפט בארץ = חיים בחברה כחלק מתכלית)
או שמא מבחנו של האדם הוא לדעת דווקא להיות חלק מהחברה - להשתייך?!
האם אין המבחן המוסרי של האדם דווקא ה'ביחד'?
הנישואין הם רק כורח או צו - האם אכן אין להיות שייך לשום אישה?
האם להיות אדם תלוש ממקום באשר הוא הוא אידיאל?
ואגב מה פירוש: "מאויי רצח"?

אמנם לא פעם משוררים שרים היטב את הבדידות - 'אכן אדם בתוך עצמו הוא גר', אך איני בטוח כי אכן עלינו לחבק בשתי ידיים את בדידותינו, ולגלות כי אנו מחבקים רק את עצמינו!

הרב מיימוני.
ערכך בעיני עולה ועולה.              שיהיה לך קיץ טוב מודה ועוזב