הציטוט השבועי (3) - היהדות כדת או כחוק

חס ושלום, אינני רוצה לחטוף את מדורו החביב של בעל עגלה, ורק הפעם התפתיתי (אולי כמכתב פרידה) להציג ציטוט לזיהוי ולתגובות (הרשיתי לעצמי תיקוני לשון קלים):

"האמונה היהודית היא, על פי היערכותה הראשיתית, מכלול של חוקים תקנוניים בלבד, שעליו נתייסד משטר מדינה; כי היו אשר היו התוספות המוסריות שנתלוו אליה, כבר אז או ברבות הימים, הללו מעיקרו של דבר אינן שייכות ליהדות כשלעצמה. זו אינה בעצם דת כלל, אלא רק התאחדות של המון בני אדם, שכיוון שהיו בני שבט מיוחד - נתגבשו לכדי קהיליה על פי חוקים מדיניים גרידא, דהיינו, לא לידי כנסייה. היא אף נועדה להיות מדינה ארצית בלבד, כך שאם אירע שנקרעה על ידי מעשי איבה - נשארה לה עוד תמיד האמונה המדינית (השייכת אליה באורח מהותי) לתקומתה העתידה (עם ביאת המשיח). העובדה שיסודו של משטר-מדינה זה הייתה תיאוקרטיה ... ועל כן נערץ בה שם האלוקים, שהוא כאן בגדר מושל ארצי שאין לו תביעה כלשהי על המצפון או אליו - איננה עושה אותו למשטר של דת".

ובכן, מי אמר והיכן?

תוקן על ידי - אידך_גיסא - 5/6/2003 2:18:43 PM

תודה על הסיכום/סקירה.

לא זלזלתי במפעל של קאנט. בטח לא במה שגרם לו להיקרא "מפורר הכל", במיוחד שפעם הזדהיתי כמעט עם כל מילה שלו בביקורת התבונה הטהורה ושלילת כל מדע ודת עיוניים.

רוב המחלוקות כלפיו נמצאות במעבר מן הפילוסופיה העיונית לפילוסופיה המעשית. שם הבנתי אותו בצורה קצת שונה ממך:

בפילוסופיה העיונית הוא הגדיר שני מושגים. האידיאות של התבונה הטהורה והקטגוריות של השכל.
הקטגוריות של השכל הן צורות ההכרה שלנו, הדרך שבה אנחנו מעבדים את רשמי החושים. והתבונה הטהורה היא המסקנה העיונית שנובעת מתהליך העיבוד הזה. זה מושגים עקרוניים שמרחיבים את ההכרה ויוצרים בה אחדות וסדר ושיטה. אבל כמו שציינת, קאנט הוכיח שמדובר באשליות שנגמרות בספקנות ואנטינומיה.

לפילוסופיה המעשית הוא ניגש בצורה דומה. כשהוא קובע את התנאים והחוקים של המוסר, הוא מתייחס לחובה המוסרית בתור צווי מוחלט במעשי בני האדם. והחובה המוסרית הזו נקבעת על ידי הרצוי במעשה בני אדם בדרך כלל.
כמו שהקטגוריות של התבונה הטהורה הן צורות השכל, כך גם הצווים הקטגורים של המוסר הם צורה של הרצון הכללי.
על ידי ציות לחובה הזו, אנחנו נעשים מוסריים.

זה לא מה שהיה נראה לי מגוחך, כי נראה שבאמת ככה הדברים עובדים בעולם. רובינו קובעים את אמות המוסר על פי המקובלות של הדור. בצורה הזו, פעם היה מוסרי להרוג בני אדם על פשעים מסוימים שהיום יראו בהריגה עליהם חוסר מוסריות.

אבל, פה פתאום הוא אומר שהציווי המוחלט אפשרי רק בהנחות מסוימות שהן הכרחיות לשם קיומם של הצווים. ולכן התבונה המעשית דורשת את מציאות הבורא למרות שההכרה שוללת אותה.
כמובן שאין בזה הוכחה למציאות הבורא, ובטח גם קאנט לא ראה בזה הוכחה. אבל כשמוכרים לנו את מציאות הקל על מנת להצדיק את אמות המוסר המקובלות, גורמים לאנשים שפויים לערער לא רק באלוקים אלא גם במשמעות המעשית שניסו למכור יחד איתה.

אז אחרי שהוא ערער את כל הדעות הקדומות, הוא ניסה להציל את הדת והמוסר. וזה קצת מצחיק לשכנע את העולם בקיומם של הדת והמוסר, ובו זמנית להראות שהם בנויים על יסודות מופרכים ומפוקפקים.

תמיד לומדת

אני חושב שלא הערכת נכון את המפעל הקנטיני, אולי מחוסר הכרות עם מה שהיה עליו לעשות, ועם מה שעשה בפועל. אם כי הביקורת שלך מוצדקת, וכבר אמרו זאת לפניך במשך מאות שנות פילוסופיה.

קנט ניסה לפתור בעיה קשה בפילוסופיה. אם הצליח, לא ברור. מסתבר שלא. אבל בדרך הוא חולל מהפכה.

הבעיה הקשה נוסחה על ידי יום: איך אפשר להצדיק את הנחות היסוד שלנו לגבי העולם: שניתן לפתח ידע מדעי. שניתן לסמוך על החושים שלנו ועל המסקנות שאנו מסיקים מהם. למשל: איך אני יכול לדעת שהשמש תזרח מחר (ולא בגלל עננים). זה נקרא בעית האינדוקציה, ואם קראת את קנט, את מכירה אותה.

התשובה של קנט היתה לחפש את החוקיות של העולם בפעולת התודעה שלנו. אלא שמה שאני מייחס לאותו נעלם שנקרא תודעה (וגם מרגיז בדרך את וטו) ייחס קנט לישות מסוג אחר - לתבונה.

כך הצליח קנט לחולל מהפך עצום בחשיבה האנושית. כפי שאמר פילוסוף אחד (שופנאור?). לכל אדם יש שתי תקופות בחייו. לפני שלמד את קנט - ואחר כך. אדם מתחיל עם גישת השכל הישר. מה שאני רואה זה מה שיש. אחרי שלמד את קנט, הוא מבין שמה שהוא רואה בתור העולם זו יצירה משותפת של העולם הבלתי נתפס בעיבוד של התודעה (או: התבונה). העולם כבר לא יהיה מה שהיה פעם...

זו רק הקדמה, שבוודאי תסכימי שהיא מעבירה אותנו למהפכה מעניינת יותר מהתשובה לשאלה על הוכחות מוסריות. אבל נחזור לנושא זה.

האם התבונה, ששותפה בכל עיצובי המושגים והתפיסות והחישות שלנו, יכולה גם לפתור את השאלות הגדולות:
האם יש אלקים? האם יש עולם הבא? ועוד.
קנט הראה שהשאלות הגדולות של הפילוסופיה מסתיימות באנטינומיה. כלומר, מערכת סתירות שאי אפשר להימלט מהן.
אז אם כן, נשארנו עם הספקנות של יום? לא. מפני שהפעילות האנושית, דרך התבונה בשימוש המעשי שלה (נניח, לניהול חיינו, אם כי החלק הזה בפילוסופיה של קנט פחות מוכר לי), מניחה מראש שחייב להיות אלקים, שצריך להיות עולם הבא ועוד.
אז מה שהתבונה בביקורת העצמית שלה שוללת כלא בר ידיעה, התבונה בשימוש המעשי מחזירה בתור הנחת יסוד הכרחית עבורנו.

האם זה נקרא הוכחה?
רוב פרשני קנט מסכימים שלא. איני יודע איך ראה זאת בעצמו, ואם היתה לו נחת ממסקנתו.

אחד מהמבקרים שלו אמר משפט מפורסם: קנט השקה אותנו את צמאוננו. כלומר, קיוינו לתשובה, אבל הוא רק הראה לנו שאין, ובזה עלינו להסתפק, וזה כאילו התשובה וההוכחה.

מקווה שהיה להועיל.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

אההה.
האמת היא, שלא הצלחתי להבין את הקטע, כי שמת שלוש נקודות במקום קריטי:
לפני הנקודות שלך, קאנט מודה שהיהדות התחילה כמשטר תיאוקרטי , אבל אחריהם הוא טוען שלאלוקים לא היתה בו משמעות מצפונית מחייבת ולכן לא מדובר במשטר תיאוקרטי?
מאיפה הוא בכלל לוקח את זה שביהדות האלוקים הוא בגדר מושל ארצי?

די מתאים לקאנט להתייחס כך לדת היהודית. שהרי את מה שהוא הוציא מיכולת ההכרה ומהתבונה העיונית, הוא חייב בתורת המוסר בתור הנחה של התבונה המעשית.
ז'תומרת, למען ההתנהגות המוסרית, אנחנו צריכים להתנהג כאילו היינו בני חורין, כאילו יש אלוקים.

לוידעת אם זה באמת מגוחך, או שלא הבנתי את הרעיון הזה שלו.

טוב, הגיעה השעה לגלות:
הציטוט הוא של קאנט.

ראה: קאנט, הדת בגבולות התבונה בלבד, עמ' 114.

הספר לא מאוד מעניין, אבל יש כמה התייחסויות ליהדות, ששוות קריאה.

א"ג

אידך גיסא