ברוך הוא וברוך....

יהוסף

תודה על ההערכה.
אבל צריך להכניס תיקון חשוב מאד:

מיימוני (אני) אומר:
ברוך אתה ה'!

בלשון נוכח (ואחר כך בלשון נסתר. הרי יש כאן פרדוקס בלתי נמנע, כפי שניסיתי לבאר ב"לך דומיה תהילה", אך באשר הננו בני אנוש, אנו מתפללים, ומדברים אל ה' בלשון נוכח).

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

הנידון תלוי בדרגות הבנה.

הזקוק עדיין ל"שמו" (ראה הרב הירש על "אז הוחל" באשכול השיעור של וטו) -
יאמר "ברוך שמו".

מי שהגיע למטרה של "שמו" -
יאמר "ברוך הוא".

מי שגם זה מוחדר בו לגמרי -
לא יאמר כלום (כמו מיימוני).

ווטו,

לא בדיוק. השם הוא הפרסום והביטוי הנגלה בעולם. ברוך שמו הוא איחול לכך שיתרבה ביטויו של ד' בעולם. ברוך הוא נראה כרומז לבחינה יותר עצמית, ועל כן קשה לי יותר להבנה.

מיימוני, וכיצד תסביר את "וברוך שם כבודו לעולם" (פסוק בתהלים), "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"?

ולעצם הענין - אקווה שיותר לי הסבר חסידי:

"שם" יש בו משום דבר והיפוכו:
מחד, אין לו כל משמעות כשלעצמו. האדם כלל אינו זקוק לו לצורך עצמו, וכל כולו לא נועד אלא בשביל הזולת (אדם באי בודד אינו זקוק לשם).
מאידך, השם מזוהה עם האדם עצמו. קוראים לאדם בשמו, וכל-כולו פונה אל עבר הקורא. מזכירים את שמו של האדם, והכל יודעים שהכוונה היא לאדם ולא לשם גרידא.

בתורת החסידות, "שם" הוא נרדף ל"אור". אף באור ישנם דבר והיפוכו: מצד אחד הוא מציאות נפרדת ממציאות המאור (בשפת הפיזיקה: אור=חלקיק), ומצד שני אין לו ענין לעצמו מלבד גילוי המאור (אור=גל).

יצ"י,

אם הבנתיך נכונה, התכוונת שהברכה היא פירסום. לפ"ז כנראה בחרו בפרסום כי חשוב שיכירו באלוקים אבל מבחינת עצם הברכה ניתן היה גם לומר ברוך הוא וברוך ממונו, כי אין הכוונה לברך את המהות כביכול [איך שלא נביננה] אלא היבט.

[לגבי "ברוך הוא" איך שייך תוספת? ל"ק כי הכוונה שנהיה מודעים אליו יתב' בצורה המוצלחת ביותר.]

מיימוני

ראה על כך, מאמרו של נ' וידר, "‫"ברוך הוא (ו)ברוך שמו"; מקורו, זמנו ונוסחו", בתוך אוסף מאמריו: התגבשות נוסח התפילה במזרח ובמערב, ירושלים תשנ"ח.

ובכן, מהו "שם"?

יש "שם" במובן של "יד ושם", וכמו ה"שם" שעשה לו דוד בבואו מן המלחמה (ואולי גם הקמת שם של ייבום היא על זו הדרך). במובן במצומצם זוהי מצבת זכרון, ובמובן הרחב יותר אמצעי להפצת תודעתו של מקים השם.

גם את מובנו השני של השם, כמציין (identifyier) של אדם מסויים, ניתן לראות כהרחבה של המושג הראשון. כמובן, ניתן לפרש להפך, שהמובן הראשון הוא ההרחבה. שאלת המובן הראשוני אינה מעניננו כאן.

בעניי הבנתי תמיד את "שמותיו" של ד' בדרך הראשונה (ובפרט שיש שמות רבים). זה קרוב לפרוש המקובל, תרתי משמע (ויסלחו לי הטהרנים כאן), כי השמות מתיחסים לגילויי האלוקות בבריאה. כאמור, אני סבור כי פרוש זה קרוב אל משמעות המלה.

אשר על כן, ברור מהו "ברוך שמו", אך מהו "ברוך הוא"...

תוקן על ידי - יצחק_יונתן - 5/11/2003 12:16:15 AM

כמה נקודות

א. הביטוי המקובל "ברוך הוא וברוך שמו", שמשתמשים בו הרבה בתגובה לברכה (המברך אומר: ברוך אתה ה' והעונה אומר: ב"ה וב"ש, המברך ממשיך את הברכה עד הסוף והעונה משיב: אמן), הוא מנהג, שמתחיל עד כמה שידוע לי עם אביו של הרא"ש. הרא"ש משתבח בו שנהג לענות כך על כל ברכה ששמע. מכאן פשט המנהג, דרך הפוסקים שהעתיקו את דברי הרא"ש, עד שנחשב כמעט להלכה יסודית מימי חז"ל. אמנם, פה ושם עירערו על הדבר, שהוא הפסק במיוחד בחזרת הש"ץ. (הגר"א - ואכן, אני איני נוהג לאמרו כלל).

ב. אף אני תמה כמו וטו מה יש לברך את שם ה', להבדיל מה' עצמו (וכמובן תוך עקיפה פה באשכול של השאלה הפילוסופית מה שייך לברך את ה').
ובכל זאת, אנו מוצאים התייחסות לשם ה' שיש לו דינים וחשיבות.
לגבי הדינים, אף הרמב"ם מעטר את שמות ה' בכינוי "הטהורים והקדושים", ביטוי מוזר כאשר הוא מתייחס למלים בשפה העברית, שגם אם מציינות הן את קודש הקודשים, הן רק מלים ולא יותר.
כמובן, הטעם ברור. חלק מכבוד ה' הוא כבוד השמות שלו. גם כדי ללמדנו לכבד את ה' ולירא ממנו, וגם כדי שלא יבואו להפוך את שם ה' למשהו אחר, כגון מגיה.

ג. עם כל זה, אנו מוצאים בחז"ל התייחסות לשם ה' באופן שעלול להראות מגי. יש פה ושם ביטויים שמשתמע מהם כי לשם ה' כוח מופלא. ביטויים אלו מקבלים תאוצה בחיבורים המגיים, שליוו את עם ישראל מאז ימי הגמרא (ראה בפירסומים ספר הרזים ו"חרבא דמשה" למשל). וכמובן, בקבלה שלאחר מכן.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו