(בהמשך לאשכול הקודם
http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=414966)
זכיתי ללמוד בחבורה עם בע"ב, אני אומר זכיתי כי לעיתים בלימוד עם בחורי ישיבה נוטים לחפף בהסבר מונחים וסברות, ומשתמשים בסיסמאות לא מובנות כל צרכם בדברי ההסבר.
ובכן, כיצד הייתם מסבירים לבעל בית בלמדכם איתו סוגיית קים ליה בדרבה מיניה את גוף הסברה? ולא, אל תענו לי גזירת הכתוב מהפסוק ואם אסון יהיה וכו'.
השאלה הפשוטה היא: מדוע שהניזק צריך 'להפסיד' ממון ומה אכפת לו שהמזיק נהרג? (לצורך הדוגמא: שורף גדישו של חבירו בשבת)
נשלח ב-6/8/2003 14:44
בהקשר לזה שבי"ד לא כופים על תשלום הממון במקרה של קלב"מ, אולי יש לומר שמצד עונש על העברה על החוק בי"ד לא כופים. אך מצד הדין ש"כופין על המצוות" באמת יכפו. ולפי זה יוצא שבי"ד כן כופים על חיוב החזרת גזילה וכו' רק לא כעונש על העברה על החוק. [ממש בדומה למשפט המודרני שהבאתי לעיל בשם מיימוני.]
נשלח ב-6/8/2003 00:45
נחשפתי עכשיו לאשכול הזה [בעקבות הקפצת ווטו], שפתיים יישק.
בקשר לשאלה מדוע בכפרה אין קלב"מ, אולי י"ל שאין הכוונה שאין דין קלב"מ. אלא, שהרי כל דין קלב"מ הוא דין בכפיית בי"ד אך וודאי שחייב לצאת ידי שמיים, ובכפרה כל דינו הוא רק לצי"ש ואין בזה כפיית בי"ד כלל [כמש"כ בקצוה"ח כ"ח ס"ק א'] וא"כ לא מתבטא הקלב"מ בכפרה שהרי כל חיובו הוא רק לצי"ש.
[מה שמקשים על זה האחרונים-מנ"ח ר'-קה"י כריתות ה' שמצאנו כפייה בקרבנות, לכא' המקרים שהם מביאים שיש כפייה הם בנדרים ונדבות, אך לא בחיובי כפרה].
יהוסף,
בדבריך כתבת יסוד השקפתי גדול, שבעצם אין התורה דורשת מהאדם שיעשה את המצווה מפני עצמה היינו מפני עצם הדבר [חפצא], אלא מפני שיש מערכת חוקה שבכללות מועילה לאדם, ונדרש מהאדם שיעשה כפי דרישת התורה [גברא].
את הרעיון הזה בעצם מבטא ה'נפש החיים' שמקשה איך יעקב אבינו נשא שני אנשים והלא לכא' האבות קיימו כל התורה כולה? והוא מיישב שלפני מתן תורה עשו את המצוות לפי הרעיונות העצמיים שלהם [חפצא] וממילא זה היה גמיש שהרי לא בכל המקרים קיים הרעיון, אך לאחר מתן תורה אנו עושים המעשים מפני שנצטוונו בהם ואנו מצווים במעשים בכל המקרים ללא יוצא מן הכלל.
אני מסכים עם עיקר הרעיון שלא בכל פעולה שאדם עושה יש את הרעיון שאותו רצתה התורה ואנו עושים את זה מחמת 'קבלת עול תורה' אך מכל מקום הדרישה שהתורה מצווה אותנו היא שנתייחס למצוות כאל חפצא, היינו האדם נשמע לתורה מפני שהוא 'מקבל על עצמו עול תורה' [גברא], אך דרישת התורה היא שנחיה את התורה כחפצא ובכל פעולה נראה בה את הביטוי הרעיוני של המצווה.
ראיה לדבר, דין העובר עבירה בשוגג להביא קרבן שיתכפר מהעוון, לכא' איזה עוון יש כאן, הרי הוא הקשיב לקול השם כפי אשר צווהו, ואיזה חסרון בגברא יש כאן. ע"כ שהיינו להטהר מעצם ה'חפצא' של החטא, ומתייחסים אליו כחטא בחפצא, וגם זה חטא הוא.
עוד ראיה, מצינו חילוקים בעונשי העברות, מסקילה להרג ולמלקות וכו' לכא' מבחינת הגברא הוא אותו אי ציות לקול השם, שהרי התורה לא מעמידה את החיוב של החמור כחיוב יותר חמור, אלא הרעיון שהעונש נקבע לפי חומרת החפצא ואנו צריכים לחיות את התורה לפי הרעיונות שבה ולא שנתייחס אליה רק כמערכת שכללית מועילה לנו, אלא הדרישה היא שנמצא בכל עשיה את הביטוי הרעיוני של הדבר. [יש עוד להאריך בזה.]
והשתא דאתינן להכא, דבריך בקלב"מ צ"ב שהרי עד כמה שהייחס למצוות צריך להיות לפי החפצא של הדבר היינו עצם הדבר-הרעיון שהוא מבטא, א"כ כל עבירה היא עבירה נפרדת וא"א להכלילה בעונש אחד.
ולעצם הדין של קלב"מ ההסבר נראה פשוט, [יסודות הדברים נאמרו כבר ע"י הכותבים למעלה, ואיני בא אלא לחדד הדברים] יסוד הענישה של בי"ד הוא לא להקים את הצדק [את זה אנחנו משאירים לקב"ה-השם אל קנא ונוקם], אלא בשביל לשמר את המערכת ע"י הוקעת המעשה שנעשה והעמדת האדם במקומו. ז.א. אדם עשה פעולה נגד חוקי התורה לא ראוי שיהיה מצב כזה של פגיעה בחוק והחברה לא תגיב, כיון שאם כך תתערער המערכת, לכן מוקיעה החברה את המעשה ולא שותקת למה שעשה.
כשאדם עושה שני פעולות הנוגדות את חוק המערכת, ע"י פעולת עונש חזקה אנו מוקיעים את שני המעשים שהוא עשה, [עד כמה שהעונש יכול להתייחס לשני מעשיו, שעל זה יש כללים שיהיה באותו זמן וכו'],ואין עניין להוקיע כל פעולה בנפרד וזהו עניין קים ליה שהקל מוקע על ידי עונש החמור ממנו, ופשוט.
הסברא שקלב"מ פוטר גם בממון היא [כמש"כ לעיל יהוסף] שגם בממון הבי"ד מתערבים בשביל לשמר את המערכת, היינו שכיון שיש כאן אי ציות לחוק בכך שלא משלם אין לחברה לשתוק נוכח עוול זה ומחייבים אותו לשלם, במקרה ששעוול הזה הוקע ע"י הוקעה של מיתה וכו' שמתייחסת גם למקרה העוול שבממון, כבר אין הבי"ד מתערבים עוד. החייב ממון מבחינתו פשוט שחייב לשלם [כמש"כ יהוסף], אלא שהבי"ד לא מתערבים בזה.
כאן רואים נקודה מחודשת שבי"ד לא יושבים לסדר את העסקים האישיים שבין אדם לחברו, [וכמו שהעיר מימוני] אלא שכללית יתקיים היושר בעם ותשלוט מערכת החוקה. [זה מזכיר את מה שהביא מיימוני באשכול על קניני גזילה http://hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?whichpage=4&topic_id=496897 מהמשפט המודרני לגבי גזלה, שיש תביעה בבית משפט פלילי על פעולת הגזלה שעליה יש קנס,ורק בבית משפט האזרחי דנים בהשבת הגזלה לבעליה.]
נשלח ב-4/8/2003 15:19
אודה ולא אבוש שנושא אשכול זה לא מוצה אצלי עדיין [] ואני מקוה ומייחל לעת הבירור [כמו שזיכני הווה הבוקר על ענין הבעלות באשכול על קנייני גזילה].
אך בינתיים קיבלתי באישי קושיא בנושא על התוס' בפסחים כ"ט. סד"ה מאן, שכ': "דתשלומי תרומה מחמת כפרה הם וכו' וכיון דכפרה הוא אין כרת פוטרו משום קם ליה בדרבה מיניה".
מה בין תשלום ממון שאינו כפרה לכפרה?
[הוספה שלי: הרי גם תשלום ממון מצילתו מהחטא ככפרה ועוד דחיוב כפרה גרע שעליו לבוא יותר מתוך הודאת עצמו מאשר ע"פ חיוב בי"ד כמבואר בכריתות י"א: ומובא בב"מ ג:?]
נשלח ב-14/5/2003 15:26
יהוסף,
לא הבנתי את דבריך בנ.ב. אבל עם כוונתך שמיצינו וסיכמנו את הנושא ודי בזה במסגרת זו הרי שאני מסכים לכך.
מיימוני
בעצם פתחת פה דיון לנושא חדש לגמרי שבאמת המע"ה מהווה בסיס טוב לכך. הגמ' אומרת 'למה לי קרא סברא הוא'. כלומר שלא צריך לימוד מהמקרא לסברות. מצד שני הרי אלו 'משפטים' שיש להם טעם. מדוע א"כ צריך מקרא להם? אולי תפתח על כך אשכול נפרד?
נשלח ב-14/5/2003 10:22
מיימוני.
כהרגלך הינך מצטנע בענוותך
אך בהחלט שאי"ז סברא כהמע"ה, ולזה רמזתי שלא נאמר שזה גזה"כ ללא טעמא אלא שזה הסברא בפסוק.
וכמאמר החכמים שהתורה מלמדת אותנו לדון ברגישות יתירה כלפי האדם, וזו אחת מהן.
נשלח ב-14/5/2003 10:18
בורג, כהרגלך, אתה צודק.
אם סברא היא, אז אפשר לומר: סברא היא, למה לי קרא. (=למה לי פסוק?).
אבל האם זו סברא כה מוכחת ומסתברת כמו "המוציא מחברו עליו הראיה"? (ולא, איני מעוניין לפתח דיון בסברה זו, אלא להראות שאין סברה זו, קלב"מ, ברמת מובחנות כשל זו).
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-14/5/2003 10:06
מיימוני
נפלאתי עליך, מנלן???????
סברא היא. וממילא הוי דאורייתא
נשלח ב-14/5/2003 09:48
מוישה
עכשו, אולי, זה באמת הסבר קל לבעלי בתים. כמעט הבנתי...
אך, כפי שציינת, הקושי האמיתי הוא בביאור הסברה.
הכנת ההגדרה עם סיכומי השיטות והנפקא מינות שלהן הוא חשבון הסוגיא, והוא מלאכה קשה ומבלבלת, עבור מי שלא נחן בסבלנות ובכשרון, כמוך, כמו יהוסף ובורג.
אבל גם לאחר סיכומי השיטות, העוקץ נותר בעינו. מדוע שפטור מעונשים יחול גם על חיוב ממוני (כמעט) טהור? מפני ש"ראוי לאדם לא להחשיב את הממון בשעת עבירה חמורה כל כך"? מנלן הא?
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-14/5/2003 01:12
מוישה על הסיכום.
אצלי כתבת בהגדרה שני חטאים במעשה אחד, ואצלך בזמן אחד, חושבני ש"בהקשר" אחד יהלום לשנינו ולכל השיטות. [שהרי גם אתה תרצה וודאי להסתדר עם השיטה הרווחת שיש צורך שיהיו שניהם במעשה אחד].
נ.ב. יש לך את הכוח להמשיך בדו"ש, או שלמדנו די בעניין? כי יש לי לטעון על סברתך הכללית בעניין הנעוץ בתורה גדולה ועצומה, אשר משך שנים למדתיה, ואילו הייתי בראש של החזו"א הייתי כותב "שאין אני נכנס במשא ומתן... כי לא נוכל להגיע..." אבל אני חושב שבענייניות ובפתיחות הדומה [בכיוון הכללי שלה] ניתן לנהל דו שיח ענייני ולהפיק הימנה לקחים. [קבל אותי בדבריי אלו כמשה קליין למוישה גרויס - בכנות].
יוסלה
נשלח ב-14/5/2003 00:55
מיימוני יקר
אכן אנסה להוסיף ולהבהיר את טיב הדיון כאן.
הקדמה:
1.
גם אני גם יהוסף מנסים למצוא הגיון בדין קלבד"מ. בניגוד לאקדמאי אנו סבורים שלא ייתכן שכלל כה יסודי הנוגע גם למישור האזרחי יכול להיות שרירותי.
2.
כמדומני שגם אני וגם יהוסף נסכים שכדי שההסבר יהיה תקף הוא חייב לכלול את מלוא היקף תחולת ההלכה של קלבד"מ. ייתכנו שינויים בפרטים ובכך אולי אקדמאי כן צודק שבעת התחולה ייתכנו מקרים בהם לא יחול הכלל של קלבד"מ בשל עקרונות מקרו משפטיים. ובכך ייכנס היבט שרירותי לתוך תחולת הכלל.
3.
כנגזר מלעיל, כאשר אבקש להציע הנמקה לכלל כלשהו אבדוק קודם כל את מלוא היקף הכלל המשפטי שכן:
במידה וההנמקה שלך אינה רחבה דייה ואינה מכסה את תחולת החוק הרי שתישאר אם השאלה, אם זו ההנמקה מדוע היא חלה גם במקום שאין ראוי לה לחול.
לעומת זאת כאשר תציע הנמקה רחבה יותר, גם אם היא מרחיבה מידי וחלה גם על מקרים לכאורה שלא יהיו מנומקים תמיד ייקל עליך להציג זאת כלא פלוג או למצוא נימוק ברמת המיקרו לכך שהכלל לא חל על המקרה הספציפי וכו'
ובהשאלה: כאשר אתה מציע את מיטתך עדיף שתשתמש בשמיכה גדולה ואפילו גדולה מידי ודאי היא תוכל לכסות את כל גופך. אבל אם היא קצרה מידי היא בעצם כלל לא תחמם ולכן אינה שימושית בכלל.
הפלוגתא בתחולת הכלל המשפטי
יהוסף טוען שבעיקרו תחולת הכלל היא כדלהלן:
מהו המקרה? מעשה אחד שכרוכים בו שני חיובים הדורשים התערבות בית-דין. אחד מהם אזרחי. האחר פלילי
מהו הפוטר? הענישה על המעשה הפלילי.
ממה הוא נפטר? הוא לא נפטר ב'אמת' אלא שבית הדין לא יחייבו על התשלום.
לכן מסכם יהוסף: בבסיס הלכת קלבד"מ עומד בית הדין. וכולו נאמר לבי"ד ולבית הדין בלבד.
אני ביקשתי להפריך את כל הנחותיו של יהוסף. לפי אותם מקורות שהבאתי:
מהו המקרה? מעשה אחד או יותר שחלו באותו הזמן שכרוכים בו שני חיובים. האחד פלילי גם אם אינו דורש התערבות בי"ד והאחר אזרחי.
מהו הפוטר? המעשה הפלילי החמור.
ממה הוא נפטר? המעשה הפלילי מונע היווצרות כל התחייבות ממונית-אזרחית.
לכן לטענתי בבסיס הלכת קלבד"מ עומד הרעיון שמעשה פלילי חמור מבטל כל התחייביות ממוניות הקשורות בו או שאמורות לחול באותו הזמן.
כל האמור לעיל אינה הנמקה אלא הגדרת תחולת הכלל.
בדרך להנמקה
עלי להבהיר שתחולת החוק כפי שהצגתיה היא הרחבה ביותר אבל למעשה וודאי להלכה היא הרבה יותר מצומצמת. נמצא שיטות אמוראים או ראשונים המגבילות הרבה יותר את תחולת החוק: חייב להיות מעשה אחד. זה רק בנזק אך לא בגניבת חפצים הנמצאים בעין, לא בשוגג אלא רק במזיד וכו'. במכוון נקטתי את התחולה המקסימאלית כדי לאפשר הנמקה שניתן אח"כ לצמצם אותה מאשר הנמקה שלא גמישה דייה להרחבתה.
פלוגתא בהנמקה
יהוסף נימק באופן נאה את שיטתו בכך שהסביר את כללי פעילותו של בי"ד.
לפי תחולת החוק שהגדרתי ההנמקה של יהוסף אינה מספקת. השמיכה שלו קצרה מידי
לכן עלינו למצוא את ההנמקה לכלל קלבד"מ ברגע יצירת החובה כלפי בע"ד. לטענתי באותה הרגע כל תביעה ממונית בטילה או כפי שהגדיר מיימוני ראויה שתתבטל בליבו. רגע אחר כך כבר מאוחר מידי. המזיק כבר קנה את החוב או אף את הכלים עצמם. ואת הנעשה אין להשיב.
במקרה כזה הביטוי קלבד"מ הינו הגדרה שיפוטית. אך לא הגדרת מהותו של הכלל.
נשלח ב-14/5/2003 00:40
מוישה יישר כוחו
הנרדף המציל עצמו כזמרי את פנחס, אינו משום שפנחס התיר עצמו למיתה אלא משום שזכות זמרי להגן על חייו ולמנוע את חדירת פנחס. משא"כ הרודף, הן הותר דמו לכל, והוא משום שהמעשה שלו אינו לגיטימי, ונמצא כי הריגתו באה מחמת חוסר לגיטימיות מעשיו [וזה כמובן עפ"ד התורה או הסברא].
אתה שואל על השיטות שיש קלב"מ גם על שני מעשים שונים, ראשית ניתן לנטות מכך, שנית הרי על כרחך שיטתם שמתייחסים למעשים כחבילת מעשים אחת ומביטים מבחינת נקודת הזמן המאחדת את מעשיו, ונהיה הוא כמוגדר "שהמרה פי ד' באותה שעה" והפרטים לא מעניינים את אותם שיטות כדי ליצור התיחסות מחולקת.
מזמן כבר אמרתי לךשאני מסכים שאני נדחק בפרטים. אבל את הסברך לא הנמקת כלפי קושייתי עליה לאחרונה.
נשלח ב-14/5/2003 00:08
יהוסף
2.
כוונתי שלבי"ד יש תפקיד לדאוג לפרט ברמה האישית שאינו חלק מפעילותם כערכאה שיפוטית. לכן המישור שבו הם כופים אותו לקיים מצוות אינו אמור לגרוע מפעילותם ברמה השיפוטית.
3.
שוב, איני יכול לשלול בקלות דברים שטוען אותם הגרי"ז אך הפשיטות בה אתה נוקט בהם מפריעה. אין רצוני לחזור על דברים שכבר כתבתי אך הנני להביא לך מקור שיאפשר לבדוק את דבריך ודברי הגרי"ז ביתר קלות:
הגמרא אומרת שבעת שפנחס רדף אחרי זמרי להורגו, לו היה הופך זמרי פניו והורג את פנחס היה פטור שכן לפנחס יש דין רודף. (הרא"ש אמנם מחדש שנאמר רק על פנחס אבל לא על שאר ישראל) ועכשיו אני שואל אותך: האם לפנחס מגיע 'עונש' למות? הרי מה שהוא עושה זה מצווה?
אלא ודאי שהרעיון הוא שכדי למנוע את מותו, מותר לזמרי להציל עצמו גם במחיר מותו של פנחס והדם של עצמו קודם לדמו של פנחס. (אין כאן 'מאי חזית') לכן למה לנו לומר אחרת ולחדש יותר בכל רודף ? ניתן לקבוע שהצלת דם נרדף מאפשרת גם מוות הרודף. לא משום שהוא רע. לא משום שמגיע לו עונש אלא שמניעת המעשה שלו מאפשרת הכל.
תשאל למה דמו סמוק יותר משל הנרדף? התשובה פשוטה: לפניו הברירה להפסיק את הרדיפה והתורה אומרת לו: דמך אמנם חשוב אבל לפניך הברירה להציל את דמך ואם דמך חשוב לך הפסק הרדיפה, אך לנרדף אין ברירה כזו והדרך היחידה בה ינצל היא באמצעותנו
(זה נשמע עמוק יותר ממה שזה, הרעיון הוא אבל פשוט. לדוגמא: הזכרתי שהאומר שלא ייטול לולב, כופין עד שתצא נפשו: יש שיטות שעד בכלל. האם יעלה על הדעת שעל ביטול עשה מגיע עונש מוות? ודאי שלא. אבל הרעיון הוא שאנחנו חייבים לכפות מצב מסויים של קיום מצוות עד מוות. המוות כאן הוא אמצעי לכך שהוא דווקא יבחור בחיים וכן יקיים את המצוות אם הוא ימות זה יהיה משהו שהוא בעצם מביא על עצמו לא 'עונש' שאנחנו הטלנו עליו.
5.
ההגדרה החדה יותר שהצגת עוררה אותי לעוד שאלה: ישנה שיטה לפיה גם שני מעשים נפרדים שנעשו באותו הזמן יש הלכת קלבד"מ.- כיצד תכלכל את שיטת רב אשי בכתובות אשר לפי שיטת ר"י (ע"פ רש"י) פוטר גם בשני מעשים נפרדים: אכל תרומה וקרע בגד של חבירו בבת אחת. האם בגלל שהמעשה נעשה בבת אחת האם לכן בי"ד מנועים מלחייב ממון על קריעת הבגד? עכשיו שאני רואה שהגדרת בחדות את ההתייחסות לאותו מעשה?
נשלח ב-13/5/2003 23:43
מוישה
ישר כח שהערת והארת, לא זכרתי התו' בכתובות.
אבל מעתה הדברים מיושבים היטב. אי נקטינן דכל שחייב מיתה לשמים לא חשיב מיתה לזה וממון לזה הרי שהסברא היא דכל שאין המיתה שייכא לחבירו אין המיתה קשורה לממון, וכיון שיש כאן חיוב ממון כלפי חברו הרי אנו דנין דיני ממונות.
מיהו במיתה לחבירו אין ראוי לדון דיני ממונות כאשר גם המיתה היא תביעה אנושית, אין ראוי לדון הממונות שהוא זלזול כלפי המיתה.
ואי במיתה לזה וממון לזה נמי דיינינן הממונות, י"ל דכיון דתרוויהו תביעת בנ"א, אל לנו להשליך האחד מפני חבירו.
וכמדומה שהדברים מבוארים.
נשלח ב-13/5/2003 23:20
שבתי והרהרתי וניסיתי לתמצת דבריי בעניין קלב"ם.
התובנות המקדימות לעניין
א. היות המצוות מבחינת עם ישראל, בבחינת חובת גברא [כלומר שלא תגנוב מתקיים בגלל חובת האדם לשמוע לקול ד' -כאשר מדובר בקיום הדבר כתורני]. דבר זה מבואר בנדרים שנדר חל על דברי תורה ומבארים הראשונים שהמצוות הם "גברא" ולא "חפצא".
ב. [ממילא] 2 חטאים במעשה אחד, מתאחדים מבחינת העבירה על דבר ד' שזה עיקר עניין המצוות כנ"ל אות א'.
ג. [ממילא] עונש הניתן לאדם שעשה כמה חטאים ביחד, ונמצא לנ"ל כי עבר על דבר ד' "הרבה", הרי שעונש אחד החמור דיו, על המעשה, מתייחס לכולו. (למרות הביטי חטא שונים).
התובנות המוסקות מהנ"ל בעניין קלב"ם
א. אין לקחת ממון על חטא ממעשה שכבר יוחס לו עונש מיתה, כי בכך מורידים את עונש המיתה "הגדול" המתייחס לעבירה "הגדולה" כולה.
ממילא שלקיחת הממון בצורה ממוסדת, תפגע בעונש החמור שהתייחס לכלל העבירה.
ב. הסיקו חכמים שיותר חשוב לשמור על ההרתעה הציבורית, בה הציבור רואה את החוטא הזה עם כל חטאיו מקבל עונש מיתה, מאשר לפצל את היחס למעשה (אא"כ הוא בין כך מפוצל), ולהפחית מעוצם ההרתעה וטבעיות הענישה [= עונש גדול על מערכת חטא גדולה].
מקווה שזה יותר ברור.
נשלח ב-13/5/2003 23:12
בורג קטן:
פליאה בעיני שהבאת את הכלל שמיתה לזה ותשלומין לזה תמיד אין קלבד"מ ככלל מוסכם. בפשטות הסוגיות וכך משמע מלשון הגמ' זו מחלוקת אמוראים ותלוי בגירסאות השונות. ע"פ הראשונים, הרי שנחלקו בזה בארוכה.
על קצה המזלג: לשיטת רש"י בכתובות לא. רב אשי חולק על זה.
לשיטת ר"ת לכו"ע יש קלבד"מ גם במיתה לזה וממון לזה. ולדעתו אפי' מקור הלימוד: 'לא יהיה אסון' זה מיתה לזה ותשלומין לזה. רק בעדים זוממים יש את הכלל שמיתה לזה ותשלומין לזה חייב.
וראה בתוס' כתובות ל. ובגמ' ב"ק כב: בגדי דחד ועבדא דחד. עיי"ש כל הסוגיא. וכן בסנהדרין ט:
] ואני מקוה ומייחל לעת הבירור [כמו שזיכני הווה הבוקר על ענין הבעלות באשכול על קנייני גזילה].
על הסיכום.
