המעלות והחסרונות בקביעת ההלכות (שו"ע)

מעלות וחסרונות קביעות ההלכה

אני מקווה להיות ענייני ולהשתדל לבחון מכמה שיותר זויות. אשמח על כל עזרה עניינית וכן ידע תומך (את המנגד אני מכיר)

1. המעלה הראשונה והברורה לשולחן ערוך. עומד מאחורי המפעל הגדול הזה אדם רציני ומיוחד, שבכל ספק או כל מי שלא למד, הרי בהחלט הבית יוסף אינו אדם קטן מכדי שנוכל לסמוך עליו לפחות במקרים של ספק וכשאיננו יודעים.

2. החסרון לעומת זאת המעלה. אולי באמת השולחן ערוך לא התכוון שיתקבל חיבורו לתלמידי חכמים. אבל נתייחס כעת למציאות. המציאות היא שגם אנשים שיכולים ללמוד הלכה כמו שצריך סומכים על השולחן ערוך. וזה חסרון גדול, כי הרי יש חכם וראוי להוראה שדעתו נוטה לצד אחר שלא הכריע השו"ע כמותו, ולמה זה יסבול רק בגלל שעמי הארצות צריכים הכרעה שרירותית המבוססת במצב נטרלי על הכרעה מאד שטחית של שתיים נגד אחד.

3. כל קביעה של כלל מעשי, מימות משה רבינו ועד היום הזה, טומן בחובו נזק. וככל שדבר זה נקבע יותר כך ההרס גובר עד למאוד. לדוגמא, עניין שטיפת הידיים בבוקר, אין ספק שללא היקבעות הדבר בשולחן ערוך היה העניין מקבל גמישות מתאימה. כי אכן לא מתאים שרעיון כזה יגרום לאנשים לקחת את ילדיהם בני השנה או שנתיים וליטול ידיהם. כן דבר כזה אינו יכול להגיע למימד של חשיבות כזו שאם לא נטלה מאן דהו יזרקו את האוכל אשר נגע בו.
כן למשל ענייני כפיה בגט, אם לא היו נקבעים ההלכות -אף בידי חז"ל- היו היום הרבנים מתאימים לרגישות האנושית לנישואין הקיימת כיום את ההלכות. המצב שבו הוקבעו כללים, לא מותירים התחשבות במצבים יוצאי דופן ולא למצב מנטלי משתנה. וכל זה מחוסר גמישות כלל ההלכה.
ולמשל במקרה של כפיית גט, היה על השו"ע ומקורותיו לכתוב דבר אחד: להתגרש אינו פתרון ראשון אלא ברירת מחדל, תחילה על כל תלונה יש לנסות ולחשוב אולי יוכלו לדור עוד יחד, ולא לשלול עד הסוף עד לעשיית כל נסיון. אולי גם זה מוגזם, אבל כל אחד מבין שכשהמצב חמור אין מה לבדוק שוב [ולמצוא את האשה בבית חולים למשל].

4. עוד מעניין הגמישות. היה מן הראוי להימנע מהכרעה כל שלא יווצר בלבול ומהפכה. ולמשל אם יש מחלוקת על איזה דבר אם הוא מוקצה, הרי שיש להשאירו פתוח ולתת לכל אחד להתנהג כפי הרגישות ותבנתו שלו, כי מה עניין להכריע בדברים שאינם ממש מיסודי ההלכה, כמו דברים שיכולים לגרום אחר כך לספיקות בקידושין וממזרות, מה העניין בדברים שאינם מרכזיים להכריע. בכך נאבדת הגמישות. גם הגמרא כשאמרה *הלכה* כדברי פלוני לא שללה דעה השניה, אלא כונתה שכך מקובל וכך קיבלו עליהם הרוב.
הגמישות נאבדת מהיותה מושג קבוע בעם ובחשיבותו, וכן החכמים אשר דעה להם נצרכים כעת לסבול את נקיפות מצפונם ובעיקר מצפון חבריהם עמי הארץ או המפחדים.

אם היית מסביר את עצמך יותר טוב, אולי אוכל לענות לך על הסתירה.

מסתברא

תמיהני עליך. בשלמא לו היית אומר שאחר קביעת השו"ע אין עוררין, נו, מילא. אבל לומר שכשם ש"השמירת שבת" דחה רגלי ה"חיי אדם" כך נדחין הקדמונים מפני האחרונים, כמדומה שדוקא ראיה זו היא פירכא גמורה.וד"ל.

מי זה הרמ"א? האם ר' משה איסרליש? איפה כתב כך? האם זה שכתב הגהות על השו"ע?

בדרך כלל, כל הביקורת על השלחן ערוך וכו' עתיקת יומין, וכבר כולם נאמרו בפולמוסים הידועים על הרמב"ם בצורה זו או אחרת. וגם על השלחן יש ספרות עניפה של ביקורת של גדולי הדורות.

נקודה אחת, ברור שהשו"ע הוא בהיקף גדול, ובגלל השלימות וההיקף הצליחה להתקבל (ובוודאי בגלל סיעתא דמשיא והשגחה וכו') על כל השכבות. אך קדמו הרבה שולחנים ערוכים לאשכנזים ולספרדים. בספרד שלט הרמב"ם כפוסק אחרון ובמקרים רבים הרא"ש שמאז שהתיישב בספרד נהפך לפוסק ספרדי משהו. באשכנז היו ספרים אחרים בכל איזור ואיזור ששממשו כשלחן ערוך להמו, כמו מנהגי רבי הסמ"ק והסמ"ג ולאחריו ספר איסור והיתר ביו"ד ומנהגי ר' אייזיק מטורנו באו"ח וכיו"ב. וכמובן שגם בזמן הגאונים היו ספרים רבים שנשכחו כליל, אך היו בזמנם האורים ותומים. כמו ספרי ר' משואל הנגיד וספרי ר' שמואל חפני על נושאים רבים.

וגם בזמנינו כבר דחה השמירת שבת את רגלי החי אדם (ואלמלא הדפוס, היו ספרים כמו ה"קיצור" וה"חיי אדם" נשכחים ונעלמים בתהום הנשייה כמו שנשכחו ספרים פופלאריים בזמנים הקדומים).

טוהר ברוך הבא

יש 2 גדולים ידועים התומכים בפסיקה עצמאית, והם המהרש"ל הגאון מוילנא ולמעשה ניתן גם לצרף לכך את החזון איש וכמובן הרמ"א.

הנקודה של גמישות ההלכה הוא עניין נוסף וחזון למועד.