כוונות במצוות וליבוביץ

מסכת ברכות פרק ג' מקיימת דיון ארוך על עד היכן נדרשת כוונה (למשל: יג א' ד "תלמוד לומר האלה- עד כאן צריכה כוונה מכאן ואילך אין צריכה כוונה") וישנם דיונים שונים ועמוקים עד היכן יש צורך בכוונה. אולם, הרוב הגדול של הדנים מסכימים שאין צורך בכוונה על כל הפרשה.

אבל בואו נגיד שאנו מקבלים את גישתו של רבי עקיבא שכל הפרשה כולה צריכה כוונה. הרי מסימן ג' קודם עולה שאם כאן נדרשת כוונה, אז יש להסיק מכך שבמקומות אחרים אין צורך בכוונה (ובירושלמי כתוב בפירוש שתפילה אין צורך בכוונה).

מסקנה: ישנן מצוות (ולטעמי, רוב המצוות למרות שדיון זה מקומו בנפרד) שניתן לקיים בלי כוונה. למשל- אני יכול לשמור שבת או כשרות בלי שום כוונה. רק לעשות את מה שצריך ולהמנע ממה שאסור. אני מניח שהכוונה משפרת, אולם היא איננה תנאי הכרחי או שהמעשה הוא תנאי מספיק.

זו, במידה מסויימת טענתו של לייבוביץ שהיהדות היא דת מעשית של עשה ואל תעשה ואדם יכול להיות יהודי בלי צורך באמונה כמעט בכלל.

האם יש פגם בשרשרת הלוגית דלעיל?


וזאת התורה לא ימלט ממנה איש מבני יעקב לעולם. לא הוא ולא זרעו ולא זרע זרעו, ירצו או לא ירצו. הרמב"ם, אגרת תימן

אני חייב להוסיף, אם מביאים את הנביאים, את ישעיהו (לא ליבוביץ, הנביא) אשר זעק צעק וצווח עד כמה שמצוות כגון תפילה חסרות חשיבות לעומת דברים מהסוג של משפט צדק, הגנה על החלשים וכיוצ"ב.

מצד שני, אדם הנותן לצדקה עושה מצווה אפילו אם הוא בכלל לא יודע שהוא מקיים את דברי התורה.

מה שניסיתי להראות זה שמאחר ובמצוות יש עניין של הידורים ורמות, הרי שיש גם תנאים מספיקים (ביטוי מתמטי) שאם הם מקויימים מילאת את חובתך. והכוונה נמצאת רק במספר קטן של מצוות.

וזאת התורה לא ימלט ממנה איש מבני יעקב לעולם. לא הוא ולא זרעו ולא זרע זרעו, ירצו או לא ירצו. הרמב"ם, אגרת תימן

רבינו למך.

איז וואס? יש לנו ראיה ש"ניתן לקיים לא כוונה"

נו בטח, יש לך ספק אם "ניתן" לקיים או לא "ניתן" לקיים ללא כוונה? פשיטא שניתן, אלא מאי, השאלה אם כך "ראוי" או לא "ראוי".

מסקנה: לטעמי, לא ראוי לעשות כן בשום מצוה, ולראיה ממה שהקפידו בק"ש, ע"כ שהכוונה מוסיפה במצוה, אלא שלא עכבו לעשות כן בכל המצוות.

את פירושי ליבוביץ לסוגיא זו לא ראיתי.

למך היקר

[גם לי הסיומת שלך מפריעה בקריאה ובריכוז]

דבריך הם בהקשר של "לצאת ידי חובה", אדם גם יכול לצאת ידי חובת לימוד תורה על ידי קריאת שמע בוקר וערב ולהעסיק את עצמו בשאר הזמן בדברים אחרים. הנאמר לכן שרוח התורה ומטרתה נקנים ע"י זה?
הן ברור שלא!

כן הדבר בעניין כוונה, אין ספק שאם התקינו לומר משהוא הרי שהתכוונו גם לתוכן הדבר, אך לגבי לשמור על הצורה היבשה ולצאת ידי חובה די לכוון בהתחלה וכיו"ב, אבל כנ"ל זה לא אומר שזה רוח העניין ושזו כוונת התורה.

וידוע לכולם כי אפשר לקיים כל דברי התורה ולהישאר נבל ברשות התורה.

[גישת ליבוביץ יכולה לתת לכך גם הכשרה]

גם בל נשכח את צווחת הנביא על עושים מצוות השם "מצוות אנשים מלומדה", דהיינו ללא כוונת הרוח המתבקשת להתקרב לד' ולרוח אשר הנחיל בתורתו, עשות צדקה ומשפט וההתנהגות בחכמה ובהשכל.

למך
על איזה ליבוביץ אתה מדבר?
כי אם ליבוביץ שאני מכירה היה שומע מה כתבת הוא היה מתהפך בקברו