היום פסח שני

נוגים לאכול משיורי אפיקומן
יה"ר שיבנה בית המיקדש במהרה בימינו

הטעות הגדולה של החסידים!

מידי שנה בהגיע פסח שני , מתקבצים בלילה שקודם היום שבו הוקרב פסח שני, המוני חסידים ואוכלים במרץ מצות, המהדרין אף מרורים, והמהדרין מין המהדרין אף עוגיות תפו"א שנשארו מפסח ראשון..

האדמו"רים הגדולים גם עורכים טיש ענק לזכר אותו המעמד שהיה בזמן שבית המקדש היה קיים, שכאשר היו מקצת העם טמאים לנפש בפסח המקורי, הרי שהיו עושים להם פסח שני ביום זה.

ושורה ארוכה של טעויות בדבר, הראשונה הבסיסית, שאין שום ענין ומנהג לחגוג יום זה, שהרי ממה נפשך, בזמן שביהמ"ק קיים, הרי הקריבו כבר בפסח ראשון, ואם כן זה יום חסר משמעות לגמרי.

ואם בימינו אנו, הרי ממילא אין לנו לא פסח ראשון ולא שני ואם מסתכלים על זה כשהשלמת פסח הראשון בשניהם אנו אוכלים את אותו זכר ומזכרת צורבת, אז מה הענין לחגוג.

הטעות השניה והמגוחכת ביותר, הרי היום שנקרא פסח שני אינו מסמל או מהוה תחליף ליום טוב ראשון של פסח, הוא מהוה תחליף ליום שהוא ערב פסח שאחה"צ שלו הקריבו קרבן פסח..

אם כן כל אלו שאוכלים בליל פסח שני מצות זה הרי מגוחך עד שחוק רם, שהרי זה כביכול יאכלו בליל בדיקת חמץ, מצות.. אדרבה אם כבר אז בלילה השני שאחרי פסח שני, יאכלו מצות להנאתם.

עתה יקפוץ לי האידיוט ויאמר, הן כתוב שאין אומרים תחנון וכו בפסח שני אז איך הינך מפקיעו מקדושתו לגמרי, התשובה פשוטה וכתובה במס' מקומות.

מכיון שהיו בשנים עברו שכן נהגו בהם פסח שני המקורי עקב טומאת מקצת העם בראשון, ראו שהעם אומר תחנון כרגיל, תיקנו שמכאן ולהבא לעולם לא יאמרו תחנון וזהו.

עתה אחר שסימת לקרא את זה צא לך בעקבי הצאן ואוכל מצות כמנהג העדר שהשריש האדמו"ר הראשון שחשב שכך היא ההלכה.

. חג הפסח הוא, לכאורה, החג בעל האופי "הלאומי" ביותר בין החגים; הוא מציין את התהוותו של העם כעם, שחרורו מעול העבדות ויציאתו ממצרים. לכאורה, היינו מצפים שהדבר יבוא לידי ביטוי באופן חגיגה שיהיה לאומי במובהק ויבטא את הקשר הפנימי בעם. והנה, דווקא חג זה הוא היחיד בחגים שהוא "מופרט" לחלוטין - בית המקדש אינו מהווה את מרכזו של החג כמו בחלק מהחגים האחרים אלא הוא רק המקום אליו מגיעים לצורך ההקרבה הקודמת לחגיגה האמיתית של החג, כל משפחה חוגגת אותו באופן עצמאי ונפרד מחברותיה, ולא זו בלבד - אלא שמי שלא נמנה על הקרבן מערב החג אינו יכול להשתתף עם חבריו באכילתו, אף אם הגיע לביתם, כלומר אפילו "כל דצריך ייתי ויפסח" אין כאן. מה הסיבה להפרטה מוחלטת זו, הנראית כמחלישה את המימד הלאומי ולא מחזקת אותו?

לא לכולם ברור שקרבן פסח מסמל משפחתיות והתנתקות מהאומה.

"ולכן אמר משכו מעו"ג וההרגשות תקחו למצוות לחיי המשפחה ואהבת רעים שה לבית אבות ולמנות עם השכנים , והמכוון האמיתי שיהיה התאחדות האומה בכלל. ולכן נשים הראשון חובה וכל ישראל עולים לבית הבחירה בשער אחד לקיים מצוות פסח, ומטעם זה כתבה התורה ושחטו כל קהל שכל ישראל שוחטין פסח אחד, היינו שכוונת התורה התאחדות האומה בכללה...." (משך חכמה שמות יב,חט).

זו רק דוגמה, מיני לפחות עשרות דוגמאות,  עד כמה פרשנויות כאלו אינן מוכרחות וממילא קשה להשתמש בהן ברצינות  ועד כמה אין  "אנחנו יכולים ללמוד על אופיו הייחודי של חג הפסח ועל תפיסתו בתורה מן התשובות לשאלות לה (או מן השאלות עצמן)?" (ציטוט).

לא הבנתי איך חוגגים פסח שני לפני הראשון, אבל תגובה קצרה


3. בניגוד לכל חג אחר, שכולם נקבעו כגזירה מלמעלה, פסח שני הוא החג היחיד שנקבע בתגובה לדרישה של העם עצמו. האם, לולא באו אז בני ישראל וביקשו, לא היתה ניתנת הזדמנות שניה למי שלא הקריב?


פסח שני היא העדות האולטימטיבית לשליטת האדם על גורלו הרוחני, זו היא הדרישה הספונטאנית הראשונה של האדם, לחזרה בתשובה, שבא מתוך תוכו של האדם, בלי כל לחץ חיצוני. ובלי כל דרישה אלוקית לחזרה בתשובה.

הוא היה בדרך רחוקה- התרחק במחשבתו התרחק במעשיו התרחק בגופו- ועכשיו הוא רוצה לחזור בו, לחזור אל מקורו, לחזור אל שורשיו,
החזרה בא מיוזמתו האישית, והוא טוען בצדק למה יגרע? נכון כשהקריבו את קרבן הפסח היתי רחוק, כל כך רחוק, שהפסוק אמר עלי כל בן נכר לא יאכל בו.

אבל חזרתי ועכשיו אני לא בן נכר, למה יגרע זכותי היהודי, בגלל טעות שעשיתי,

וכך גם אצל טמא מת- שהאמין ב אידיולוגיה של מתים של ע"ז, עכשיו הוא מטוהר עכשיו הוא שב.

והם שביים להיות יהודים שלמים לכל דבר כאילו הקריבו את קרבן הפסח- המיועד רק לבני ישראל- במועדו ובזמנו. כמו כל יהודי כשר אחר

_________________

מודה ועוזב

מסתברא וכולם

תחילה התכוונתי לפתח את הנושא של פסח שני, שהעלה חלמיש, בכיוון של בירור היחס בין נבואה והלכה, עד לטענה מרחיקת הלכת שמשה רבנו, בשעה שאינו מקבל את התורה, הוא פרשן שלה בדיוק כמו כל אחד אחר.

אבל מסתברא העלה הסבר מעמיק לתביעה של "למה ניגרע". אני רואה בדבריו ניתוח קוגניטיבי של הלך הנפש שמביא את האדם שהפסיד מצוה כמו קרבן פסח, אפילו באונס (למעשה: רק באונס), לטעון שהפסיד משהו שיש לכל עם ישראל. ותביעה זו מוכרת בידי ה', שנותן לעם ישראל את פסח שני, תשלומין.

(דברים דומים על ייחוד מצות הפסח כתב גם וטו, אך כאן הענין שלי בצד הפסיכולוגי, כפי שהוא מוכר ומכובד בידי ההלכה).

לפי זה, אולי יוכל מסתברא לבאר סוגיא שהתקשיתי בה שנים רבות (יתכן שהזכרתיה בפורום, אבל אז הבה נעלה אותה מחדש):

רבן גמליאל היה נוהג לשלוח את השקל שלו למקדש, והשליח שלו היה משליך אותה על ערימת השקלים שבלשכה. בלי להאריך לבאר את דיני השקלים, די להזכיר שהם היו נאספים מכל עם ישראל, וחלקם היו משמשים לרכישת קרבנות, והיתרה היתה יוצאת על דברים חשובים אחרים של המקדש.
הזכות שלקח לעצמו רבן גמליאל הבטיחה למעשה כי השקל שלו ישמש לקנית קרבן תמיד.
נשאלת השאלה: מה זה חשוב?
ואם זה חשוב, כיצד לקח לעצמו רבן גמליאל את הזכות לנצל את מעמדו להבטיח לעצמו דבר שצריך להיות פתוח עקרונית לפני כל אחד מעם ישראל?
ועוד, אם זה חשוב, מדוע נעשה הדבר בידי שליח, ולא בידי עצמו?

אפשר שכבר עסקנו בזה, אבל אני איני מרגיש שיש בידי תשובה לזה. כאן זה לא רק "למה ניגרע", אלא "הבה ונשיג יותר". האם יש "נשיג יותר" במצוות, מעבר למה שמוגדר במצוה עצמה?

(שאלה זו מוליכה לדעתי עד לרמח"ל ולהגדרת ה"יותר" שלו" - אבל אולי אשאיר את החלק האחרון הזה לאשכול נפרד).

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מסתברא



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

זה מה שכתבתי באחד הפורמים השכנים אתמול בנושא.
לענ"ד

על פי פשט (הלכה), קרבן פסח הינו שונה מכל המצות ומכל הקרבנות. מצד אחד הינו קרבן וממילא מותר לאוכלו רק בטהרה ובירושלים. ומצד שני הינו מצוה חיובית כמו לולב ותפילין ולא כמו שאר הקרבנות שהם רק באים בגלל סיבה כלשהי כמו קרבנות חטאות ואף קרבן חגיגה שבא בגלל עליית לרגל ואינה מצוה. ובכל המצות כולן אין טומאה מהווה מניעה כלל.

ולכן, באו בטענת למה נגרע, שהרי יש עליהם חובת קיום מצות פסח כמו שאר המצות, והנה בגלל טומאתם אינם יכולים לקיימה?

ואין זה כמו שאר אונסים, שאין זה מצד ציוו הקב"ה שמונע מהם קיום המצוה, אלא רחמנא "פטריה". ואילו בדיני אנינות שאסור לקיים מצות? הרי זה בגלל שחובת מצות הקבורה מחייבת לטפל בקבורה, ועוסק מן המצות פטור מן המצות, אך טומאה שבעה ימים אין בה קיום המצוה כלל.

הטוענים למה "ניגרע"
היו מישאל ואליצפן שהיו עסוקים בנדב ואביהו
ואין זה אונס שכן הוא בא ביצווי משה רבינו
אך הביאור (מבוסס לפי כתבי כ"ק אדמור מלווביטש)
א. שאין שום דבר אבוד תמיד אפשר לתקן
ב. והוא העיקר יסוד חשוב טמון כאן
הנטיה של אדם לא לשנות מהרגלו בדבר שאינו חיב
כדברי פתגם העצל הידוע "אל תידחה למחר מה שאפר
לדחות למחרתיים"
הופיע כאן בפורם זה או בשכנו מעשה על אחד
שבהיותו אברך וטרוד בלימודו נימנע מלעזור לבעל עגלה ולימים חלה ברגליו ואמר שזה בגלל אותו מעשה יתכן ואין זה סיפור מדויק היסטורית
אך זה ממחיש את הרעיון
כמה פעמים כאשר נידרשים לעשות מעשה שלא בגדר
השיגרה אנו אומרים לעצמינו מה לנו ולצרה זו
ויש המגדילים לעשות וטוענים הרי זקן ולא לפי כבודו
ויש גם הטוענים פשטתי את כותנתי איכה אלבישנה
למרות "דודי" הדופק
בא פסח שני ואומר גם אם אתה פטור גם אם הפטור
נובע מכוח מיצווה אל תגיד הרי אני לא מחויב
קום ועשה שהכל נחת רוח לפניו
ערב שבת שלום בשרות טובות

מא"ד,

בדיוק שאלתי לעצמי את שאלתך על ר"ג [וכתבתי על צירוף המקרים באשכול "השג"פ"]. אך נראה שאדם שכל מעשיו לשמה מזהה די מהר בשפת זולתו בדיבור או במעש, אם יש חסרון ב"לשמה". המטרה האמיתית "שלא לשמה" או הדגשת היתר על שכאילו כן פועל "לשמה" מבצבצות ויוצאות!

השאלה טובה. יש להוסיף את עניין המשכן לפי הדיעה במדרשים שהמשכן בא לאחר חטא העגל ככפרה או כמניעת חטא נוסף, הרי זה כבר לאחר סיני?
מה שהציע קודמי שעד מות משה קרוי סיני - מעניין ודורש בדיקה.
צריך לקרוא שוב בדקדוק את הקדמת הרמב"ן לתורה וביאור המחלוקת אם תורה ניתנה מגילה או חתומה.

על דרך המוסר שמעתי מרבותי שהסיבה שדווקא בפסח שני יש "מועד ב'" זה בגלל שהטמאים לא וויתרו ועל אף שלא יכלו לעשות הפסח הם באו למשה בטענה למה נגרע?
אותו ביטוי מופיע אצל בנות צלפחד המראה שהם לא ויתרו על אי קבלת נחלה בארץ.
בהקשר לזה הריני להוסיף את הוורט הידוע שאומרים בגור (כמדומני מהרי"מ) על שומר הסף שהעמידו ביום שהעבירו את ר"ג מנשיאותו. ואיך ידע השומר מי שתוכו כברו ומי לא? הרי אף ראש ישיבה לא מכיר את הטכניקה הזו ואיך שומר הסף ידע? אלא שהשומר פשוט נעל את הדלת. מי שבא לביהמ"ד ומצא דלת נעולה והלך הביתה סימן שאין תוכו כברו ומי שנכנס דרך החלון הרי תוכו כברו ואין דיחוי בבני אדם וכו'

מיימוני,

יש להאריך, אך כרגע יש לי שתי נקודות.

א. שונה קרבן פסח ששם [בפ' בהעלותך כשאמרו "למה נגרע"] הם טענו עליו "את קרבן השם". הוא קרבן העצמאות של עם ישראל שהמקריב משייך ומזהה את עצמו כבן העם. למי שחסר לו זיהוי המילה [ערל] לא מביא את הקרבן. ביחד עם מצות מילה אלו הן שתי המצוות עשה היחידות שהנמנע מהן "כרות" מהעם!

ב. לגבי "מסיני" בפשטות שעד לחתימת התורה במות משה נקרא הכל "מסיני" [חוץ מזה שהפרשה נאמרה במדבר סיני].

פסח שני מעורר שאלות גדולות בתפיסת מסורת ההלכה שלנו.

הרמב"ם לימד אותנו כי כל התורה ניתנה למשה בסיני. אמנם, נחלקו בדבר ר' עקיבא ור' יהושע. אחד אמר כי גם הכללות וגם הפרטות ניתנו בסיני, ואידך אמר כי כללות ניתנו בסיני ופרטות בערבות מואב, לפני כניסתם לארץ.

איני יודע מה הם ה"כללות" ומה הם ה"פרטים". האם כלל הוא מצוות ימי הסוכות, והפרטים הם ישיבה בסוכה וארבעת המינים. או שהכלל הוא ארבעה מינים, והפרט הוא זהותם, או דיניהם?
וכן בכל דבר.

איך שלא נבין זאת, מצוות פסח שני מעוררת שאלה לפי כל השיטות שבידינו.
וזה הדבר:

את מצות פסח קיבלנו במצרים, עוד לפני יציאת מצרים. קרבן פסח, מצה, מרור, איסור חמץ.
יתכן שחלק מהגדרים נאמרו לאחר מכן, שהרי גם חז"ל הבדילו בין פסח מצרים לפסח דורות, ויתכן שנאמרו כולם למשה באותו זמן, והוא לא גילה זאת אלא אחר כך.
לפי הרמב"ם, בעלייתו להר בסיני, כבר קיבל משה את כל דיני הפסח.
והנה, בשנה השנית, היו כאלו שלא יכלו להקריב קרבן פסח מחמת טומאת מת. הם באו אל משה, ושאלו אותו: למה ניגרע?

שאלה זו אומרת דרשני. מה גריעות יש בכך שאדם אנוס ופטור?
אני יכול להציע תשובה. כל אדם רוצה להשתייך לציבור, למעשי המצוות של הציבור, ואם קרבן פסח הוא קרבן שמסמל את היות עם ישראל לעם ה', בוודאי שיש תחושה טבעית שמי שאינו נוטל חלק בכך, הפסיד משהו.

משה יכול היה לומר להם ש"אונס רחמנא פטריה" (ה' פטר את האנוס. למרות, שכפי שמעיר הר"ן נדמה לי, פטור אמרינן, כמאן דעבד דמי=כמי שעשה בפועל לא אמרינן).
אבל לא זה מה שעשה משה.
הוא שאל את ה', וה' אמר לו שיקריבו תשלומין, קרבן פסח שני. אותו קרבן שציין חלמיש.

דיני הקרבן האלו שונים. מותר להחזיק חמץ, אפילו על השולחן באכילת הקרבן. ועוד.
אבל זה תשלומין. מי שנגרע חלקו ולא הקריב פסח ראשון, יש לו תקנה.
(ודיני ההשלמה ועונשי מי שלא הקריב פה ופה במזיד נשנו בפרק קשה ביותר במסכת פסחים).

והנה השאלות:

א. מדוע קיבל משה דיני פסח שני רק בשלב זה? מדוע הם לא ניתנו לו בסיני?
ב. אם לא היו באים, האם לא היה לנו פסח שני? (זו כמעט שאלת סרק, ובכל זאת...).
ג. האם יש ללמוד בבנין אב לכל קרבנות החגים ומצוותם, שמי שלא הקריב או לא עשה את החג, יעשה סוכות שני? שבועות שני? (כמובן, רק כאן יש קרבן פרטי שהוא גם קרבן כללי, ושונה פסח משאר החגים שהוא ציון היות ישראל לעם, כך שיש לדחות את הלימוד).
ד. רעיון שאני מעלה עכשו: האם פסח שני ייחשב לר' יהושע כ"פרט", אחד מהפרטות שניתנו במשך הזמן מקבלת תורה בסיני ועד לכניסתם לארץ? אם כן, מה יעשה ר' עקיבא עם פרשה זו?

אותה שאלה קיימת, כמובן, לגבי פרשת דיני נחלות של בנות צלפחד. כיצד נתחדשה הלכה לאחר מתן תורה?

מה אתם אומרים?

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו