אמונה וידיעה

מוישה גרויס ככל הנראה כוון לדעתו של הרמב"ם גם מבלי לראות את המקור הערבי.

במקור כתוב "אעתקאד", שנשפכו עליה קיתונות של דיו כיצד יש לתרגמה:ר"ש אבן תיבון תרגמה אמונה, הרב קאפח תרגם בדרך כלל דעה, סברא, ולפעמים גם אמונה, ופרופ' שוורץ תרגמה אמונה אבל נמנע מלהכריע באופן חד משמעי והשאיר גם את המילה הערבית בסוגריים בגוף הטכסט.

אני אינני יודע כמעט מילה בערבית [אולי מואדיב ישפוך אור על הנושא?] אבל מהתבוננות חובבנית נראים שני קשיים להבין את "אעתקאד" כאמונה:
1) הרמב"ם הרי לא היה סכיזופרן שבשעה שכתב בערבית סבר דבר אחד, ובשעה שכתב עברית סבר דבר אחר, ובנושא כה מהותי חייבים להניח שבחר את מילותיו בקפידה.
2) רס"ג קרא לספרו "אמונות ודעות" "אמנאת ואל אעתקאדאת" ומכאן שלפחות עפ"י רס"ג מדובר בשני מושגים נפרדים [וגם פרופ' שוורץ כותב במהדורתו שאצל רס"ג אכן יש לתרגם אעתקאד כדעה, אבל לדעתו אצל הרמב"ם התרגום הזה פחות הולם במו"נ. אינני יודע מה דעתו לגבי ספר המצוות].

בכל מקרה, הנה ההגדרות שהרב קאפח נותן ל"אמונה" ו"אעתקאד":
אמונה: "דבר הבא בקבלה ובמסורת, או אף מתוך עוורון לב וסתם שבוש"
אעתקאד: "דעה והשקפה שהאדם מגיע אליה כתוצאה של עיון ומחקר"

והנה משהו שכתבה פרופ' חנה כשר בנושא של אמונה וידיעה: http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/teruma/kasher.html

תוקן על ידי - רוח_דרומית - 29/11/2003 21:03:27

הלכה ו'-(אחרונה) הלכות תשובה.משנה תורה, הרמב"ם

"אינו אוהב הקדוש ברוך הוא אלא בדעת שידעהו, ועל פי הדעה תהיה האהבה: אם מעט - מעט, ואם הרבה - הרבה. לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחוכמות ותבונות המודיעות לו את קונו כפי כוח שיש באדם להבין ולהשיג, כמו שביארנו בהלכות יסודי תורה"

דומני שלא קראת את הסיפא של דברי ואם קראת לא שנית.

ההערה שהתייחסה אליך כוללת גם את ספודיק: גם שם אין הכוונה ל"אמונה ש" אלא ה"אמונה ב" שמובנו המקראי מבטא יחס רגשי בין שניים ובו האחד מאמין ו'סומך' על משנהו והתורה מציינת זאת לשבח ובלשונינו התורה אומרת: "אברהם סמך על הקב"ה שיהיה בסדר למרות הקושי" ויחשבה לצדקה.

מה שלא יהיה, כל הדיון הזה לא קשור לנושא שהעלה סיינפלד.

תוקן על ידי - מוישהגרויס - 5/26/2003 1:30:37 PM

מוישה
כמדומה שלא השבת להערתו של ספודיק

בהתייחס לרמב"ם

יש לשים לב לכך שספר המצוות נכתב בערבית. סביר שהמילה הערבית המתארת "אמונה" מבטאת מבחינת הרמב"ם את התוכן שהתכוין ליצוק במילה "לדעת" העברי.

כפי הנראה הפרשנות הטובה ביותר לדבריו של הרמב"ם היא כזו של החינוך המסביר את האמונה כ: ועניין האמנה שיקבע בנפשו שהאמת כן הוא...והוא מסיים: ואם יזכה להעלות במעלות החכמה ולבבו יבין ובעיניו יראה במופת נחתך שהאמנה זו שהאמין אמת וברור.. אז יקיים מצוה זו מהמובחר."

כלומר: האמונה ענינה שכנוע מלא ועמוק. המתבסס כך בבירור על בירור שכלי ייתכן ובשל רצונו של הרמב"ם להדגיש את ההיבט הראציונאלי של 'אמונה' העדיף להשתמש במונח 'ידיעה' שאינו סותר במובנו של החינוך את המונח 'אמונה'.

אין במובן זה להסברים הרווחים ל'אמונה' כעניין רגשי או 'נטייה דקה מנטיות הנפש' ולא כלום. אמונה לפי הרמב"ם הינה ידיעה מוחלטת ושכנוע עמוק ומלא.


בהתייחס לדברי הלבן ושאר החברים כמדומני שחל כאן בלבול בין "האמונה ש" שאליה מתייחס סיינפלד לבין ה"אמונה ב" אליהם מתייחס הכתוב. ה
ויאמינו בה' אין ענינה אמונה במציאותו יתברך

(האם ויאמינו במשה עבדו גם ענינה שרק עכשיו לאחר קריעת ים סוף הם מאמינים שמשה אכן קיים? אתמהה)

ויאמינו כאן מובנו אכן ענינה כדברי מיימוני נתינת אימון. ומבטא יחס וקשר שבין שניים. (לאו דווקא על בסיס קוגניטיבי)

הרבה לפני העקידה אומרת התורה על אברהם : "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (יח/יט) ובסדרת "לך לך" שהיא פרשת חייו הראשונה , נאמר על אברהם במפורש שהוא בעל אמונה (טו/ו) ואם כך הוא הדבר – מה משמע "כי עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה"?
התשובה לשאלה זו היא: כי אע"פ שכבר נאמר על אברהם "והאמין בה' " לא נאמר כלום על תוכנה ומהותה של אמונה זו, ואין היא מפורשת וברורה כלל, שהרי גם על יוצאי מצרים עושי העגל נאמר: "ויאמינו בה' " (שמות) . סיפור העקידה מפרש לנו במה התבטאה אמונתו של אברהם אבינו.
הניסיון הגדול של האמונה הדתית הוא, האם בכלל מסוגל אדם להאמין בה' מבחינת אלוהותו, ולא מבחינת היותו האלוקים למען האדם, ופרשת העקידה מורה כי מה שנותר לאברהם לאחר צו זה היא עבודת ה' הטהורה, שאינה קשורה בשום הבטחה או שכר, ואין בה כל הנחות בדבר דרכי השגחת אלוקים בעולם.

אברהם אבינו הוא האישיות האחת והיחידה הזוכה להיקרא אוהב ה' .
ב"מישנה תורה" בפרק האחרון בהלכות תשובה מסביר הרמב"ם מה משמעות המושג הגדול של אהבת ה'

" העובד מאהבה, עוסק בתורה ובמצוות, והולך בנתיבות החוכמה, לא מפני דבר בעולם, לא מפני יראת הרעה, ולא כדי לירש הטובה, אלא עושה האמת מפני שהיא אמת, וסוף הטובה לבוא בגללה, ומעלה זו היא מעלה גדולה מאוד, ואין כל חכם זוכה לה, והיא מעלת אברהם אבינו, שקראו הקדוש ברוך הוא "אוהבי" לפי שלא עבד אלא מאהבה, והיא המעלה שציונו בה הקב"ה על ידי משה שנאמר: " ואהבת את ה' אלוהיך" ובזמן שיאהב אדם את ה' אהבה הראויה, מיד יעשה כל המצוות מאהבה"

בתחילת פרשת לך לך אומר הקב"ה לאברהם "לך לך.. ואעשך לגוי גדול".

זו הבטחה על זרע.
אברהם הולך.

"אחר הדברים האלה.." הקב"ה שוב מבטיח "שכרך הרבה מאוד". אברהם מבקש לדעת "מה תתן לי", והקב"ה חוזר על הבטחתו "כה יהיה זרעך".

הרי שאברהם עשה כאשר נתבקש, ובכל זאת לא זכה עדיין לקיום ההבטחה.
בכל זאת "והאמין בה'".

מיד הכתוב אומר "ויחשבה לו צדקה".