| נשלח ב-26/5/2003 18:31 |
 |
| |
Path to Ideal Judaism #1
In this cluster I intend to write down a Question and Answer presentation in order to advance our understanding.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/1/2006 00:53 |
|
| |
www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=556590&contrassID=2&subContrassID=4&sbSubContrassID=0
ניצוצות / מסע אל היהדות בת זמננו
האל לא אישי אבל אפשר להיות אתו
מאת מיכה אודנהיימר
הזרמים הליברליים ביהדות ארצות הברית, ששמרו בעבר באדיקות על רציונליזם, החלו לשלב התנסויות רוחניות מהחסידות ומהמזרח בתוכנית הכשרת הרבנים שלהם
תפילה בחדר המדיטציה של הקולג' הרבני הרקונסטרוקטיווי בפילדלפיה. הליברלי ביותר מבין הסמינרים לרבנות
תצלום: מיכה אודנהיימר
בניו יורק, באמצע הדרך בין אוניברסיטת קולומביה להארלם, ניצב הסמינר התיאולוגי היהודי (ג'יי-טי-אס), המכשיר רבנים שמשרתים בקהילות המשויכות לתנועה הקונסרווטיווית - אחד משלושת הזרמים ה"ליברליים", או הלא-אורתודוקסיים, העיקריים בארצות הברית. הסמינר, אולי אף יותר מ"היברו יוניון קולג'" של התנועה הרפורמית או "הקולג' הרבני הרקונסטרוקטיווי", בתי המדרש הוותיקים ללימודי רבנות, הוא בעל מוניטין בני מאה שנה של מוסד סולידי וחמור, המוקדש ללמדנות דקדקנית ולפילוסופיה רציונליסטית.
הסמינר הגיב בעבר בעוינות כה רבה על מיסטיקה יהודית, עד כי הרב אברהם יהושע השל, הפילוסוף היהודי הידוע שמושא הלהט המחקרי שלו היה חשיבה חסידית ושלימד בסמינר מאז 1945, לא הורשה עד למותו ב-1972 ללמד שם קורס מן המניין על חסידות. אולם כיום, בקומה השלישית של הסמינר, תלמידי כיתתו של הד"ר ג'ואל הקר משוטטים באולמות ועורכים ניסויים ב"התבודדות". תלמידי ג'יי-טי-אס עוסקים עתה בתרגול הרוחני העיקרי של הרדיקלים ביותר מבין החסידים - חסידי ברסלב - שרבם, הרב נחמן, הורה להם "לשפוך את לבם לפני האל בשפתם הם" בעודם לבדם ביערות ובשדות.
התרגיל אינו רק ניסיון להבין את החסידות מבפנים, הוא גם ביטוי למודעות גוברת בקרב הזרם המרכזי של התנועות הליברליות לצורך להכשיר רבנים שיוכלו לענות על הביקוש הגדל בקרב יהודים לא-אורתודוקסים ברחבי ארצות הברית למה שמכונה "רוחניות". בזהירות ומתוך שימוש בגישות אקלקטיות ובשיטות שהושאלו ממקורות מגוונים כמו סגפנים קתולים, בודהיסטים בורמזים וקהילות חסידיות של המאה ה-21, היהדות הליברלית בודקת דרכים להעשיר את חייהם הפנימיים של מנהיגי קהילה בהווה ובעתיד. בעשותה כך היא חוקרת טריטוריה חדשה ויוצרים שילובים חדשים, היכולים לשנות לצמיתות את היהדות האמריקאית.
ג'ושוע בוטיגר, נינם היהודי של פרנקלין ואלינור רוזוולט ותלמיד לימודי רבנות בשנתו הרביעית, חש שהתנועה הרקונסטרוקטיווית בפרט והיהדות הליברלית בכלל עומדות על פרשת דרכים מבחינת יכולתן להשיב לעצמן תחושה של "התמסרות לתפילה וללימוד תורה". בוטיגר אומר שרבים מהסטודנטים בקולג' הרקונסטרוקטיווי החלו לראות חסידות וקבלה כמפת תודעה, כל איש בדרכו. "אנו עוסקים ב'רקונסטרוקציה', בנייה מחדש (שימוש בשפה וסמלים שאולי היתה להם משמעות אחרת בדורות קודמים, מ"א), של העל-טבעי. הבחירה אינה חייבת להיות בין אל לא-אישי לבין אל עם זקן לבן היושב במרומים. הוא יכול להיות אל אישי. אנו יכולים לחוש את האל כסוג של מקום, שבו כל אחד מאתנו מתחבר ברשת הגדולה הזאת של חיבורים הדדיים שלובים".
עם זאת, אומר בוטיגר, הגישה האקדמית ליהדות שהקולג' הרקונסטרוקטיווי מחויב לה יכולה ליצור "מודעות עצמית גבוהה מדי". תלמידי הקולג' יכולים לפעמים לצאת מהכיתה שבה מנתחים את התורה כמסמך שנכתב בידי בני אדם ו"עדיין להתפלל תפילת מנחה מתוך שכחה עצמית ובלב פתוח". אבל לפעמים "זה לא עובד. אינך יכול לחזור למקום הזה. זה באמת כואב. זה המתח הקיים מבחינתי במקום הזה".
פרידה מנרות השבת
כדי להבין את גודל השינוי שמתרחש עכשיו, מן הראוי לזכור עד כמה בסיסית היתה דחיית המרכיבים הלא-רציונליים, המיסטיים, או אפילו האדוקים במופגן, ביצירת זהותן של התנועות היהודיות שניסו ליישב יהדות עם מדע, יהדות עם מודרניות ועם החברה הכללית, למן המאה ה-19. "כאשר הוזמנו ל'חברה המתורבתת' על ידי העולם המערבי בסביבות 1800", אמר ארט גרין, תיאולוג וחוקר ידוע של מיסטיקה יהודית העומד בראש סמינר חדש ללימודי רבנות המקיף זרמים שונים ב"היברו קולג'" בבוסטון ואחד האבות המייסדים (יחד עם הרב זלמן שכטר) של הניאו-חסידות הלא-אורתוקסית, "רצינו להראות להם שגם לנו, היהודים, יש דת שדמתה לשלהם - רציונלית, נאורה, מונותאיסטית, אוניוורסלית, אתית. את הדברים שגרמו ליהדות להיראות מוזרה מדי, אוריינטלית מדי, צריך היה לטאטא מתחת לשטיח".
השפעות תרבותיות אחרות שיהודים נחשפו להן חתרו גם הן תחת האמונה בעל-טבעי. דעתו של פרויד, שראה אמונות דתיות מסורתיות כמשאלה שבלב, השלכה של צורך אינפנטילי בדמות אב רב-עוצמה שתגן על בני אדם מאכזריות וממוות, הופנמה על ידי יהודים משכילים רבים. "אשתו של פרויד אמרה כי כל אשה יהודייה רוצה להדליק נרות שבת", מספר בן דודה הפילוסוף ישעיהו ברלין בביוגרפיה שכתב עליו מייקל איגנטייף. "אבל המפלצת הזאת, אמרה והצביעה על בעלה, לא מרשה להן".
תיאולוגים יהודים-אמריקאים ובראשם הרב מרדכי קפלן - הוגה שהשפעתו היתה אדירה ושלימד 50 שנה בסמינר היהודי התיאולוגי לפני שהקים את היהדות הרקונסטרוקטיווית - כוננו את התשתיות התיאורטיות לסוג חדש של יהדות ששידרה על גל אחד עם האמונה במדע ובקידמה. קפלן דחה את מושג האל העל-טבעי, האישי, שמתערב בסדר הדברים הטבעי ונגלה לבני אדם. על האל, בניסוח תלמידו ופרשנו של קפלן, הרב הרולד שולווייס, אי אפשר לדבר כעל נושא אלא רק כעל נשוא. "האל אינו צודק - הצדק הוא אלוהי" (Godly). בעקבות פרסום הסידור החדש של קפלן ב-1945, שממנו הוצא כל אזכור של מושגים על-טבעיים כמו תחיית המתים, ערכה "התאחדות הקהילות האורתודוקסיות" (ה-OU) טקס החרמה שבו נשרף הסידור בפומבי.
קפלן עצמו היה בעל גישה מורכבת וייחודית לדת ולאדיקות. הוא התעטף מדי בוקר בטלית והניח תפילין, התנודד כמו יהודי מזרח אירופי מסורתי, אבל לפעמים במקום מהסידור נהג להתפלל מחיבוריו של הפילוסוף האמריקאי ג'ון דיואי. עם זאת, בקהילות רפורמיות וקונסרווטיוויות אופייניות לא ראו בעין יפה את ההתנודדות. גרין זוכר כיצד קם לתפילת עמידה בבית כנסת קונסרווטיווי בשנות ה-50, כשהיה בן 12, וכיצד נאמר לו "אנחנו לא עושים כאן דברים כאלה". הגברים עטו טלית, אך לא התעטפו בה. כל הנהגים שעשויים היו להסגיר רגישות דתית מזרח אירופית לא התקבלו בעין יפה. מהגרים יהודים בני הדור השני ניסו נואשות להיות לאמריקאים, ושיוך היהדות למנהגים שהוריהם או סביהם הביאו עמם מאירופה עורר אצל רבים מהם כלימה עזה.
הכנסייה כדגם חיקוי
בשנות ה-50 של המאה העשרים החלו יהודים אמריקאים, שנטשו בהמוניהם את בתי הכנסת בשנות ה-20 וה-30, לחזור אליהם. זה היה תור הזהב של היהדות הרפורמית והיהדות הקונסרווטיווית ותנועות אלה בנו בשנות ה-50 וה-60 מאות טמפלים ובתי כנסת ברחבי אמריקה. אבל השיבה היהודית לבתי כנסת היתה קשורה רק במעט לאמונה דתית או לרוחניות. היא נבעה מנהירת היהודים אחרי מלחמת העולם השנייה ממרכזים עירוניים אל הפרוורים, שם נוצרים בני המעמד הבינוני-העליון הגדירו את עצמם באמצעות הכנסייה שלהם; הם יכלו להיות, לדוגמה, אנגליקנים, בפטיסטים או פרסביטריאנים. היהודים שחיפשו קהילה כדי לעגן בה את זהותם פנו אז לבתי הכנסת.
בתי כנסת של התנועה הרפורמית והתנועה הקונסרוויטיווית, ששמו דגש על התנהגות פורמלית ונימוסים יפים ושכנו במבנים ענקיים דמויי קתדרלות, שירתו את האינטרס של יהודים שייחלו להיטמע בשכבה העליונה של החיים האמריקאיים. המחזאי דייוויד מאמט כתב במאמר בשנות ה-80, כי בילדותו חש שהחיים היהודיים הרפורמיים לא סבבו "אלא סביב השאיפה להתקבל, להחליק לתוך הקהילה הלא-יהודית, לא לעשות דבר שימשוך את תשומת לבה, ולפיכך את זעמה, של אמריקה מהזרם המרכזי".
כיום יהודים אמריקאים אינם זקוקים לבית כנסת כדי לחוש אמריקאים יותר. אלה הרוצים להתבולל יכולים לעשות זאת - או שכבר עשו. ומקרב אלה הרוצים להישאר יהודים פעילים, רבים מחפשים חוכמה רוחנית. "אולי היא נמצאת אצל הטיבטים, אצל האינדיאנים ההופי, בקבלה", אמר גרין, "אולי קיימת חוכמה שהוזנחה על ידי המודרניות ושתסייע לנו לשרוד בעולם המטורף שאנו חיים בו, תסייע להאט את הקצב המטורף שלנו ולמנוע מאתנו להרוג זה את זה".
אבל חיפוש זה אחר חוכמה עתיקה, מדגיש גרין, הוא חיפוש פוסט-מודרני, לא פרה-מודרני. "הוא אינו שולל את המודרניות. הוא אינו אומר 'אני דוחה את המדע או הטכנולוגיה'. הוא רק אומר שהם אינם מספקים תשובות לשאלות מה משמעות הדבר להיות אדם או איך לשרוד". גרין עצמו, שאמו מתה כשהיה בן 11, מנסה לשרטט דרך-לא-דרך בטריטוריה שכוללת גם את דחיית מושג האל האישי, המציל ממוות, וגם אימוץ מלא של מיסטיקה יהודית. לאחר שהתייתם קיים מצוות באדיקות רבה, עד שבהגיעו לגיל 18 הבין שאמונתו היתה ניסיון ילדותי להימנע מהתמודדות עם האמת הקשה של סופיות המוות. בגיל 21 הבין גרין דבר נוסף: אף שלא האמין בהשגחה העליונה או באל אישי, הוא היה עדיין אדם דתי ביותר, שמצא משמעות עמוקה בשפה המיסטית ובהתנסות המיסטית. אך הוא סירב לחזור למה שראה כאופי כפייתי-טורדני של קיום המצוות ההלכתי. גרין, שמבחינות רבות היה חלוץ לפני דור חדש, סירב להתכחש לאמת שמצא אצל פרויד אבל גם לא היה מוכן לוותר על הזכות להדליק את נרות השבת של נשמתו.
צועדת עם האל
היכולת לדבוק בו בזמן בהתנסויות או ברעיונות סותרים לכאורה היא מרכיב חיוני בסוג החדש של דתיות החודר לזרמים הלא-אורתודוקסיים. הקולג' הרבני הרקונסטרוקטיווי בפילדלפיה, השוכן באחוזה ויקטוריאנית מוקפת מדשאות ירוקות רחבות ידיים, הוא מבחינות רבות הליברלי ביותר מבין הסמינרים לרבנות. במישור הפוליטי, גם ביחס לפוליטיקה האמריקאית וגם בנוגע לסכסוך הישראלי-הפלשתיני, הסטודנטים וסגל המרצים הם למעשה כולם אנשי שמאל. פלח משמעותי באוכלוסיית הסטודנטים, כמו בסגל ההוראה, הם הומואים ולסביות.
למרות זאת, לסטודנטים הרבים במקום המוצאים עניין בלימוד קבלה וחסידות היה לפחות קשר אינטנסיווי מסוים עם החרדיות, בעיקר בישראל. אימוץ העמדה האורתודוקסית לא היה בגדר חלופה לרובם, משלל סיבות. העמדה האורתודוקסית כלפי נשים ויחסה ללא-יהודים התנגשו בערכיהם הבסיסיים ביותר; ההתנגדות החרדית לניתוח היסטורי-ביקורתי של טקסטים דתיים עמדה בסתירה ליושרתם האינטלקטואלית; תפישת ההלכה החרדית לא השתלבה באמונתם העמוקה באוטונומיה אישית. אולם הם הוכיחו שהם מסוגלים להיות מעורבים לגמרי בחייהן של קהילות חרדיות.
בנג'מין ברנט, כיום בן 30, בילה כמה חודשי לימודים בישיבה ביישוב בת עין שבגדה המערבית, לאחר שכבר החליט ללמוד בקולג' הרבני הרקונסטרוקטיווי. ברנט, בעל דעות שמאלניות בכל הקשור לישראל, שהה במקום בדיוק כשפרצה האינתיפאדה האחרונה, ב-2000. ברנט זוכר כיצד הוקסם מיופיה התמים של הרוחניות בנוסח בת עין וכיצד התרשם מעוצמת התפילה של התלמידים, אך בו בזמן הוטרד ממה שהניח שהתפללו למענו לא אחת - ניצחון המאבק למען ארץ ישראל השלמה.
נתן מרטין בילה חלק מהשנה שעשה בישראל, כחלק מתוכנית הלימודים בת חמש השנים של הקולג' הרבני הרקונסטרוקטיווי, בלימוד בחברותא עם חסיד ברסלב הרב עוזר ברגמן. "מעבר ללימוד", אמר לי נתן, "פשוט רציתי להתחבר אליו, לקבל אישור עמוק לקדושה שלי עצמי. הוא עודד אותי לעבוד על התבודדות". ונסה גרייוור, סטודנטית ללימודי רבנות בשנתה השלישית שבאה מברזיל, זוכרת את החודש שבילתה בסמינר לנשים "שערי בינה" בצפת: "הלכתי ברחובות צפת והרגשתי שהאמת של ישותי הפנימית באה לביטוי. כל צעד היה מלא באל. כל אותה חוויה הראתה לי שדברים רבים קורים בעולם החרדי, אך היו גם דברים שחשבתי שהם פשוט מטורפים. היה חלק ממני שלא באמת יכולתי להביא לשם. מה שנותר אצלי הוא אהבת התורה והדרך להיאבק עם זה".
גם נחמה וגם תיקון עולם
נוהג המכונה "הדרכה רוחנית" (Spiritual Direction) התגלה כמעבדה מעניינת ומרשימה נוספת ליצירת הרכבים חדשים בנפשם של המרצים והתלמידים בקולג' הרבני הרקונסטרוקטיווי. ב-1998, בחיפוש אחר טכניקות שיאזנו את התוכנית האינטלקטואלית המחמירה של הקולג' באמצעות שיטות להעצמת חייהם הרוחניים של התלמידים, שמע הרב ג'ייקוב סטאוב, אז סגן נשיא הקולג' לעניינים אקדמיים, על תוכנית מסקרנת שהוצעה בקולג' קתולי סמוך. הדרכה רוחנית, סיגולה המודרני של שיטת הדרכה שפותחה במנזרים נוצריים לפני מאות שנים, כרוכה בפגישה חודשית בת שעה, אחד על אחד, עם "מדריך" (director) שקיבל הכשרה בנושא. במפגש המזכיר שעת תרפיה, המדריך מאזין ומדי פעם מגיב, בעוד התלמיד או התלמידה מדברים על מאבקיהם האינטימיים ביותר - אבל הדגש אינו מושם על פתרון בעיות אלא על גילוי "מקומו של האל" בחיי כל אדם.
סטאוב בילה שנה בניסיון לברר אם עולם המונחים הנוצרי ניתן להמרה לשפה מובנת ליהודים. אך הוא גילה שהבעיה הגדולה לא היתה המינוח הנוצרי. הפער האמיתי היה ש"בתור יהודים ליברלים, איש מאתנו לא האמין באל המתערב באורח על-טבעי בענייני האדם, אל שמקשיב לתפילותינו או נענה להן". אך לאחר שהתגבר על עכבותיו, החל סטאוב לחוש "תזוזה אונטולוגית" במציאות כאשר פנה לאל. הוא גם החל לקבל הכשרה כדי להיות בעצמו "מדריך רוחני" ובפגישות שבהן התאספו המדריכים לצורך ביקורת ובדיקה של עמיתים הוא חש תכופות "ברוח הקודש עוברת בחדר".
סטאוב החל לשקול מחדש את ההגדרות והגבולות שבאמצעותם הדירה היהדות הליברלית היבטים של תחושה דתית מהרפרטואר שלה. במאמציהם להבדיל את עצמם מהנוצרים, היתה מסקנתו, יהודים הפנימו את "הדיכוטומיה (הלא מדויקת) בין גאולה נוצרית באמצעות אמונה בלבד לגאולה יהודית באמצעות מעשים טובים". גברים "שהיו בני 50 בשנות ה-40 של המאה העשרים" גינו התבוננות פנימית, כניעה לפני האל וכמיהה לנחמה כהתפנקות נרקיסיסטית שגרעה מהשליחות המוסרית של "תיקון עולם" - בניית עולם צודק.
סטאוב הוקיע דיכוטומיה זו בטענה שהאנרגיה האלוהית הלא-אישית של קפלן יכולה היתה לנחם לא פחות מאשר לשמש השראה למעשים טובים, וכי נחמה ומעשים טובים דרושים שניהם לשפיות הרוחנית של בני האדם. אך חשוב מכך: סטאוב איפשר להתנסות שלו באלוהות כדבר מה אישי, עמוק ואינטימי, לדור בצד מחויבותו האינטלקטואלית לאל לא-אישי. "כיצד יכול האל להיות 'עמי' אם האל אינו דמות?" שאל סטאוב, והשיב בצמד המלים שהן אולי החשובות ביותר באוצר המלים של מנהיגים דתיים עכשוויים: "איני יודע".
מאז 1999, שלושה רבעים מהסטודנטים בקולג' הרקונסטרוקטיווי נרשמו לתוכנית "הדרכה רוחנית" ושינו לחלוטין את האווירה, אמר סטאוב. "מונחים כמו 'אל', 'נפש' ו'רוח' החלו להישמע ללא המבוכה הקלה הנלווית להם בחברה חילונית אמריקאית". בראשונה הוציא הקולג' משורותיו רבנים שיכולים היו לדבר על חייהם הרוחניים הפנימיים על בסיס התנסותם האישית, וקהילות פוטנציאליות הוקסמו. סטאוב זוכר ששמע על ראיון עבודה עם אחד הבוגרים הראשונים של הקולג' שהשלים ארבע שנים של תוכנית ההדרכה הרוחנית. "כאשר הם ביקשו ממנו לתאר את חיי התפילה שלו", אמר סטאוב, "הוא דיבר ברהיטות ובעמקות שכמותן לא שמעו מעולם אצל רב. לא היו שאלות נוספות. הם רק רצו להקשיב. התפקיד הוצע לו". גם ל"היברו יוניון קולג'" של התנועה הרפורמית ולסמינר היהודי התיאולוגי יש כעת תוכניות הדרכה רוחנית, אם כי שיעור קטן יותר מכלל הסטודנטים משתתפים בהן.
מתפללים באמת
הצורך לחצות את הרוביקון של מודעות עצמית משתקת ולשנות את היכולת הרוחנית של זרמים יהודיים ליברליים מבפנים כבר הביא להקמת מוסדות חדשים. "המכון לרוחניות", שהוקם ב-2000 הודות למענק מ"קרן נתן קמינגס", כבר מכשיר את הקבוצה השלישית של 36 רבנים רפורמים, קונסרווטיווים ורקונסטרוקטיווים, שמקצתם באים מקהילות ענקיות של הזרם המרכזי.
תוכנית המכון כוללת חמישה תחומים: מדיטציית תודעה בודהיסטית, לימוד טקסטים חסידיים וקבליים, יוגה, תפילה והדרכה רוחנית. היא מתבצעת בעיקר בסמינרים חודשיים בסופי שבוע, במשך תקופה של שנתיים. ההכשרה איפשרה לרבים מהרבנים למלא את תפקידם כמדריכים רוחניים בתחושה אותנטית שתכופות חשו בהעדרה בעבר. "כאשר אני עורך את התפילות", ציטטה המנהלת, הרב רייצ'ל קאואן, את אחד מבוגרי המכון, "אני עוצם את עיני ואני באמת מתפלל, אני לא סתם עורך את התפילה ומרגיש שאני מרמה ומזייף".
קאואן דוחה את הביקורת שמפנים נגד תנועת הרוחניות מבקרים הסבורים שצדק חברתי צריך להיות האג'נדה הראשונה במעלה של זרמים יהודיים ליברליים. "אנשים אומרים שרוחניות היא נרקיסיסטית, אנוכית, אבל אני יודעת שסוג הרוחניות שאנו מפתחים הופך אותך לרגיש יותר. לא משנה עד כמה אתה מרחיק לכת בתוך המדבר, אתה חוזר לקהילה. לא מדובר כאן בנרקיסיזם או בהארה-אינסטנט. מדובר בשינוי חברתי עמוק. החברה מגדירה הצלחה לפי הנכסים שיש לך, ואם דבר זה לא ישתנה" - אם מנהיגים רוחניים וחברי קהילותיהם לא יוכלו להנביע מעיין של עוצמה פנימית - "היא תישאר מושתתת על עוול ואי צדק".
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-14/9/2005 16:12 |
|
| |
Hello Razio
Thanks for the forum which will hopefully not remain a oneman band again.
The ideal Judaism that you are describibg in this cluster is beautiful in theory. Had traditional Talmudic Judaism evolved in the way described in the above article, it may well have become an ideal Judaism. However, it seems that things have worked out differently. Long before the physical holocaust, a spiritual holocaust has occured.
Even if you had been convinced that you or anyone could change a whole Jewish segment (like the Reconstructionists or even a smaller religiously/socially self sufficient group), would you be sure that this is the right thing to do? The general public is whether not capable or not willing to think at a "Choshvim" level. They are as good as they would be in an ideologically better society. So why upset them? Anyway, besides the point such an undertaking is far from having chances to succeed.
The only possibility would be to create a "Choshvim"-Kdoshit kind of mini society, but I think I do not have to explain that without many millions $, such a thing is hardly at the dream stage.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/12/2004 17:59 |
|
| |
הנה המאמר של הלינק למעלה:
Many Reconstructionists and other liberal Jews seem afraid of the term halakha, reacting as if it invokes some dark presence coming out of the past to crush them with its oppressive weight. They would be surprised to learn that Mordecai Kaplan wrote that "Jewish life [is] meaningless without Jewish law." He made this statement not as the young rabbi of an Orthodox congregation, but relatively late in his career, in one of his most thorough and systematic examinations of Jewish life in America, The Future of the American Jew (1948). Years earlier, one of the five planks of the platform of the proto- Reconstructionist organization that Kaplan helped to found in 1920, the Society for the Jewish Renascence, stated as follows: "We accept the halakha, which is rooted in the Talmud, as the norm of Jewish life, availing ourselves, at the same time, of the method implicit therein to interpret and develop the body of Jewish Law in accordance with the actual conditions and spiritual needs of modern life."A close reading of this plank reveals that what at first appears to be a remarkably conservative statement is, in fact, remarkably subversive.First, Kaplan diverges from the Orthodox approach by identifying the Talmud, rather than the Shulhan Arukh or the other medieval law codes, as the foundational halakhic text. While the law codes generally consist of dry, impersonal recitations of legal rules, the halakhic portions of the Talmud generally consist of freewheeling discussions of legal issues, with particular views generally attributed to particular rabbis and with dissenting opinions often respectfully set forth.Second, Kaplan claims for "ourselves" ≈ not just for traditionally recognized halakhic authorities ≈ the right "to interpret and develop" Jewish law. He goes on to recognize the changed "spiritual needs" of today's Jews, in addition to the changed "actual conditions" of today's Jewish communities, as a valid basis on which to make changes in Jewish law.Unlike Kaplan, most Reconstructionists, and liberal Jews in general, have left halakha to the Orthodox and unintentionally promoted the perception that the Orthodox are the only "authentic" Jews. I, for one, believe that we have collaborated in creating this impression, for I am willing to stand with Kaplan in asserting that any form of Judaism that does not recognize halakha as an essential component of the fabric of Jewish life is inauthentic. The value of individual autonomy has been elevated by liberal Jews to the point where it conflicts with the essentially communitarian nature of Judaism. At the same time, I recognize that the traditional halakhic system is incapable of producing a code of conduct that is meaningful for, and acceptable to, the vast majority of contemporary Jews.Jewish law has undergone tremendous evolution over the past 2,000 years or so and has shown remarkable variability as it has been adapted to the local conditions and needs of Jewish communities around the world. As Ira Eisenstein z"l and others have pointed out, Jews of all denominations often err by saying that the "halakha says thus-and-so" when we should instead say that "particular halakhic authorities said thus-and-so at particular times and in particular places." The real debate among Jews today should not be about whether Jewish law can change, but about who has the authority to make changes in Jewish law and in what manner.On a similar note, there has been a pervasive misunderstanding by Reconstructionists of their own aphorism, "The past has a vote but not a veto." Too many read this as, "The halakha has a vote but not a veto," making it a sort of declaration of independence from what is perceived to be an ossified legal system. A better reading might be, "Past understandings of halakha have a vote but not a veto in our formulations of contemporary halakha."We need to move away from the typical liberal Jewish attitude to halakha ≈ "Here is the collection of fixed rules that we have received from traditional Judaism. Now we will decide (individually or, in some sense, communally) which of these rules to obey and which to disregard." Our approach should instead be something like: "Drawing on the wisdom that we have received from centuries of Jewish legal thinking, we, as a community, must construct for ourselves a set of rules that are at once rooted in our tradition and consonant with the actual conditions and spiritual needs of modern life. We must then commit ourselves to obeying those rules."Many liberal Jews believe we are living in a "post-halakhic" age. By this they mean that Jewish communities outside of Israel no longer possess the juridical sovereignty that enabled them in the past to impose sanctions for violations of legal rules ≈ and that Jewish law, without such "enforcement," cannot function in any meaningful sense. The validity of this is obviously rejected by our Orthodox brothers and sisters, as well as by the leaders (at least) of the Conservative movement, for they sincerely believe that they are bound by halakha. The flaw of the post-halakhic thesis is that it rests on an unnecessarily strong reading of the words "law" and "sanction," as I will try to illustrate with some real-life examples.For the past seven years, I have been a member of a transdenominational Talmud study group, in which the primary teacher is an Orthodox rabbi and the majority of the other participants are Reconstructionists. The group meets at lunchtime, and many of us eat while we study. Early on, the organizers of the group announced the rule that our foods need not be kosher-certified but could not include meat or non-kosher seafood. No member expressed a dissenting opinion, and no one has brought a "forbidden" food for lunch.What would happen if someone did? Someone else would remind that person of our eating policy, and most likely that person would immediately dispose of the offending food. In the unlikely event that the person for some reason insisted on eating the food, he or she would be asked to leave the room. Repeated violations would result in the person's being told that he or she could no longer participate in the study group. In other words, sanctions can apply to violations of the "dietary law" of this small community. Failure to follow our rule subjects the offender, to shaming and the possibility of expulsion.These are precisely the two sanctions that have historically been the most important and effective in securing obedience to halakha. What primarily differentiates the operation of these sanctions within my Talmud study group and within, say, the 18th century Kehillah (community) of Vilna are the sizes of the communities involved and the consequences of the sanctions. Expulsion from the Vilna Kehillah might well have resulted not just in social stigmatization, but in the loss of one's ability to make a living, at least in the absence of the extreme step of conversion to Christianity. That my study group is a small, voluntary association and that the consequences of expulsion are not life-threatening do not alter the fact that shaming and expulsion are meaningful sanctions for our members.Moving to the level of a larger community, I have heard members of my synagogue say that they are not subject to any binding community obligations ("laws") that go beyond the rules of the American legal system or the norms of common courtesy. They might deny that the congregation even attempts to impose any rules of "Jewish law" on its members, but they are wrong. For example, our congregation does not permit an interfaith marriage ceremony to take place within its building. Although quite a few of the members probably object to this policy, and some might work to change the policy through a vote of the board of directors or perhaps of the entire membership, I believe that all accept the current policy as a binding restriction on their behavior.Moving to yet another level, what happens if a member of my congregation whose parent has just died wants to recite Kaddish in the presence of a minyan in his or her home during the full shiva period? A synagogue community is seriously deficient if a mourner has to worry about whether the community will make sure that such minyanim are present. A member who receives a call to do so should regard it in much the way that he or she would regard a summons for jury duty ≈ as a civic obligation that, in the absence of compelling extenuating circumstances, must be fulfilled and, in that sense, is not voluntary.We are too squeamish about using the word "must" rather than the word "should" when we discuss these and similar issues within our communities. "Must" is appropriate, not because we believe that the obligation is literally ordained by God, but because it has its source in a democratically determined social contract, informed by our people's evolving understanding of how best to make Godliness manifest in the world. That should have the force of law for the community.
Some used to say that the defining slogan of Reconstructionism was "Act kosher, think treyf." Less flippantly, some Reconstructionists used to say that they espoused "maximalist liberal Judaism" and that Reconstructionism is the only real "liberal alternative to Orthodoxy." By ceding halakha to Orthodoxy, we leave these catch-phrases with little real content.
The process of reconstructing halakha could begin with a democratically created responsa commission or similar body of the Reconstructionist movement, which could, on a case-by-case basis in response to questions from rabbis or lay members, issue pronouncements that would make up, over time, our understanding of halakha. When the commission had produced a significant body of written decisions, all affiliated Reconstructionist congregations and havurot might be asked formally to adopt the commission's body of work. Acceptance of this evolving halakha by a community might then become one of the requirements for affiliation with the Jewish Reconstructionist FederationSuch a reconstructed halakha might well emphasize the traditional distinction between those rules of Jewish law that pertain to obligations that are beyn adam la'havero (between or among people) and those rules that pertain to obligations that are beyn adam la'Makom (between a person and God). The primary focus of this halakhic process would presumably be on the former category of rules, as they are the ones that directly affect the functioning of a community. However, within the realm of ritual or ceremonial rules (generally assigned to the latter category), a distinction might well be drawn between those matters that are communal in nature (for example, the recitation of a blessing before eating a communal meal) and those matters that are truly private in nature (for example, the recitation of individual prayers upon waking).Other traditional halakhic categories or concepts could also play a fruitful role in this process. One important example is the traditional classification of actions along a spectrum that might include: hayav (forbidden actions that subject the transgressor to full sanctions); pattur aval assur (which we could interpret as actions to be avoided but for which there are only minor sanctions); pattur mi'klum (which we could interpret as actions that carry no sanctions, but from which it could nonetheless be beneficial to refrain); to mutar (fully permitted actions).An individual's eating of pork at home might be found to be pattur mi'klum, an individual's eating of pork in a restaurant (a public place) might be found to be pattur aval assur and an individual's serving pork to fellow congregants at a congregationally-sponsored dinner in his or her home might be found to be hayav. The shirking of one's obligation to be the tenth person in a shiva minyan would presumably be hayav (result in full liability), as would failing to give tzedakah at some reasonable level. The extent of one's obligations, if any, to participate in worship services (when the presence of a minyan is not in doubt) is among the much more debatable questions.Another example of something that could usefully be drawn from the traditional halakhic process is the recognition that changes in Jewish law are not always evolutionary and sometimes need to be discontinuous ≈ for which we have available the traditional tool of the takanah (an authoritative judgment, sometimes abridging existing law). Basically, use of a takanah is appropriate when changes in social reality make a traditional halakhic rule run counter to a fundamental purpose of halakha, such as furthering tikkun olam (repair of the world) or darkhei shalom (promotion of peace).Takanot appear frequently in the Mishnah. The most famous example is Hillel the Elder's ordaining that, for a certain category of loans, the obligation of repayment is not canceled by the Sabbatical Year, which in effect overturned the rule stated in Deuteronomy 15:2. Calls for the revival of the takanah have recently been heard in the Conservative movement, and even in some Orthodox quarters.In formulating Reconstructionist halakha, giving attention even to matters of purely private ritual practice might be desirable, not for the purpose of regulating behavior but for the purpose of providing the individual with a communally-determined set of guidelines with regard to such practice. The operative term here would be "should" or "ought" rather than "must." As Kaplan wrote in The Future of the American Jew: "Ritual practices are the concern of every one who wants to be a Jew in the fullest sense of the term. However much or little either the observance, or the neglect, of these practices may affect our human relationships, they cannot be ignored. They can serve as a source of immediate good in the life of the individual. In their present state, they are either a nuisance, or an occasion for a sense of guilt."A knowledgeable and committed Reconstructionist once told me that he felt guilty about the fact that he rarely puts on tefillin in the morning, an act that apparently has little spiritual value for him. What I believe he was saying is that he wants to be an observant Jew (as he is, by traditional standards, in many areas of practice), and that his failure regularly to put on tefillin is undermining his ability to consider himself an observant Jew.Like many other non-Orthodox Jews, he is seeking a non-subjective yardstick against which to measure the adequacy of his ritual practice. He is quite familiar with the traditional yardstick, and, unfortunately, the liberal Jewish world has not provided him with any alternative objective measuring device. Creating such an alternative could be one of the goals of the Reconstructionist halakhic process.A Reconstructionist responsa commission might well determine that the act of putting on tefillin is of little spiritual benefit to most Reconstructionists and that, because the practice (at least when done in private) does nothing to strengthen Jewish community, it should fall into the category of ritual practices that are (of course) permitted but not held out as normative.Grappling with issues of even purely private ritual conduct in reconstructing halakha also has the advantage of helping to preserve the traditional concept of halakha as a seamless fabric. During the past 2,000 years, only the architects of the Reform movement attempted to draw sharp distinctions between ethical rules and ceremonial or ritual rules ≈ and at least some of the leaders of the Reform movement have in the recent past confessed error in this regard. The problem is that once one takes the position that some of the rules that are part of a coherent legal framework are not worthy of respect, rationalizing disobedience of other rules becomes much easier. When a person has been taught, for example, that ignoring the dietary laws presents no problem, such laws as assisting the communal poor may seem less like obligations and more like ethical suggestions.Still, care must be taken to avoid confusing ritual practices with the ethical agendas that they serve (for example, saying a blessing before eating and having a renewed commitment to helping to feed the hungry). As Kaplan wrote (in Questions Jews Ask: Reconstructionist Answers): "Rituals can be abused by the tendency to assume that the performance of the symbolic rite is itself a virtuous act, whether it impels one to serve the ethical ideal it symbolizes or not." But, as Kaplan went on to say, "as with religion in general, so with its ritual aspect, it would be folly to dispense with it because of its possible abuse."Finally, in reconstructing halakha, we should be mindful of Kaplan's admonition (in The Future of the American Jew) that "Jewish law . . . refrain from interfering with the freedom of economic and social intercourse with the non-Jewish elements of the population." Kaplan saw that erecting artificial barriers between North American Jewish and non-Jewish communities could ultimately harm Judaism and Jews in three ways: first, by depriving Jews of the economic benefits and social pleasures of full interaction with their non-Jewish neighbors; second, by making the incorporation of the highest ideals of the American civilization into Jewish life more difficult; and third, through a sort of cultural protectionism, weakening the products of Jewish creativity, including a reconstructed halakha, by insulating them from the rigors of competition in an open marketplace of ideas.In advocating the reconstruction of halakha, I am simply calling on our movement to return to some of its fundamental Kaplanian roots. For Kaplan, as for his ancestors, Judaism was at least as much a matter of the head as of the heart, and one could perform no more important religious service than fully using one's intellect to ascertain and advance divine purpose in the world. And for Kaplan, as for his ancestors, Jewish life without Jewish law was unthinkable. Kaplan empowered us; may we have the strength to carry on with his work.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-3/10/2003 16:14 |
|
| |
יום הזכרון שונה לכל אחד!
האורתודוקסי זוכר - תורה ומצוות
הרפורמי זוכר - ה' אחד
הקונסרבטיבי זוכר - חשוב כרפורמי ופעל כאורתודוקסי
הריקואי זוכר - עם ישראל חי ובריא ולמענו היהדות
|
|
|
|
| נשלח ב-3/10/2003 11:46 |
|
| |
יהדות מהי? ומה מושך בה?
השאלה הראשונה היא הדורשת עיון. השניה תתיישב מאליה כתוצאה מפירוקה של הראשונה.
לשאלה הראשונה 'יהדות מהי?' יקבלו תשובות שונות ומשונות.
הרפורמים יענו משהו כמו:
- 'דת מונותאיסטית עם היסטוריה של תרבות מסוימת מיושנת'.
הקונסרבטיבים יענו משהו כמו:
- 'דת עם הלכות מסורות שחלקן הכרחי להתאימן לרוח הזמן'.
האורתודוכסים יענו משהו" כמו:
- 'דת שניתנה מהאל למשה מסיני וכל מה שיהיה מקובל בכל הדורות משוייך רטרואקטיבית לסיני'.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/8/2003 04:13 |
|
| |
If you retrospect on any action one chooses, you will realize that it stems from your identifying it as more right, befitting, just or whatever term you use. All the terms boil down to one abstract idea of unity that is reached by a harmonious compatibility between existents.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/8/2003 15:15 |
|
| |
Dear Ratio
Can you please elaborate more on the Theory of Compatibilty ?
|
|
|
|
| נשלח ב-27/5/2003 11:40 |
|
| |
RECONSTRUCTIONISM
Reconstructionism under the guidance of Mordecai Kaplan has achieved an ideological cleansing of Judaism which has never been reached before.
The total openness without any ideological taboos at all and Kaplan's great mastery have enabled to understand the meaning of Judaism as a way to assist man in his human moral progress as mentioned above.
However, Kaplan's vision of Reconstructing all parts of Judaism to promote his recognition of Judaism's purpose, includes the reconstruction of Jewish law. It is obvious that Religion, Culture, Tchulent and Dafina alone are not sufficient neither to advance nor to maintain an atmosphere of human moral progress. Jewish law is most central to Jewish life as an enhancer for human progress.
Unfortunately, such an undertaking which means setting up a new framework for Torah learning and organizing a flexible code of laws [like the former Oral Torah] in a way that combines the dedication of the old with the openness of the new, has not yet taken place. Therefore Jewish law is still exclusively imprisoned in orthodox hands.
Today, the realization of the necessity for such an undertaking, has reached many thinkers who were educated outside of Reconstructionism, from Reform to Orthodoxy.
A very important Article has been written to the effect of that necessity, by the President of the Reconstructionist movement, Daniel G. Cedarbaum.
Here is the link:
http://www.jrf.org/rt/recon-halakha.html
A further discussion on the ways to develop such a framework, will take place in cluster #2.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/5/2003 10:49 |
|
| |
CONSERVATISM
Conservatism values the Jewish historic thus Toraic continuity. It attempts at the same time to hold on to ancient ways of Jewish life and to effect changes it deems necessary.
That versatile notion is a cause for a great diversity and a seeming stagnancy that prevails within Conservatism pertaining to Jewish life.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/5/2003 10:26 |
|
| |
REFORM
Reform holds that the Torah is only a product of historical evolution that has lost its function since the Emancipation. Today, it holds, ethical principles suffice as guides to Jewish behavior. What makes Jewish life Jewish is history, culture and voluntary customs.
In this sense Reform does respect the Torah as a document which provides inspiration and depth. Today we even find a trend within Reform that refers to the myth of Sinai at least as to Jewish Mythology.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/5/2003 10:16 |
|
| |
Let us return to the elaboration of Judaism's various currents and to the atmosphere each of them creates.
ORTHODOXY
Orthodoxy holds that the only importance in Judaism is its Torah as it is and has very specific views pertaining to the Torah, namely that:
1. It was supernaturally revealed,
2. It is unalterable,
3. Tradition is infallible,
4. Whatever is currently conventional must have been part of the supernatural relevation.
This is the general orthodox line. However, many levels between extreme stringency and extreme leniency prevail within orthodoxy. This varies between the most Ultra-Orthodox to the most Modern-Orthodox.
Before elaborating on the other currents in Judasim, it is worth pointing out a common denominator of all the non-Orthodox currents. They all hold that the Torah is human and fallible, thus alterable. We shall discuss later the possibility that the Torah was supernaturally revealed but is also alterable.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/5/2003 19:51 |
|
| |
Q: Before asking for an elaboration about the currents in Judaism, let me ask you about your choice of the relatively uncommon word "compatibility" for morality, spirituality, righteousness, decency etc...?
A: There is an important point in that which I learned from my friend Veto1 the ex-manager of the "Atzor Kan Choshvim" forum who in turn learned it from his teacher-Rabbi.
This rests upon two basic points. One point is that God means everything that is, in other words He basically is reality, existence etc... or putten better "Being" which is the purest translation of his Hebrew unpronounced name YHWH.
The other point is that if we research for the fundamental basis for human decency, morality etc.. we will find that it is his quest for unity and unity is created by compatibility.
Going deeper into the subject entails a lengthy philosophical and psychological discussion. So, at this stage of discussing Judasim let's just take the word compatibility as what one means by morality, decency etc... until we shall reach that discussion.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/5/2003 19:38 |
|
| |
Q: Is the professed idealization of compatibility enough for what Judaism does or can do to support man's quest for compatibility?
A: Judaism does not only preach compatibility as an ideal and not only does it require the practice of compatibility in every sphere and instance of life. It creates a stimulating atmosphere for that quest.
Judaism has created such an atmosphere by being a civilisation with a rich historical, religious and cultural background. That heritage is enough for creating a Jewish atmosphere focused on human compatibility progress.
However, the atmosphere is not unique since there are various currents within the Jewish people who hold different views pertaining to Judaism, so that we have a variety of Judaisms!
|
|
|
|
| נשלח ב-26/5/2003 19:36 |
|
| |
Is the professed idealization of compatibility enough for what Judaism does or can do to support man's quest for compatibility?
A: Judaism does not only preach compatibility as an ideal and not only does it require the practice of compatibility in every sphere and instance of life. It creates a stimulating atmosphere for that quest.
Judaism has created such an atmosphere by being a civilisation with a rich historical, religious and cultural background. That heritage is enough for creating a Jewish atmosphere focused on human compatibility progress.
However, the atmosphere is not unique since there are various currents within the Jewish people who hold different views pertaining to Judaism, so that we have a variety of Judaisms!
|
|
|
|
| נשלח ב-26/5/2003 19:26 |
|
| |
Q: You are saying that there is a Jewish way of life -Judaism- that assists man in being totally compatible with Reality.
Can you explain how does Judaism contribute to such a human situation?
A: Being a national context that idealizes compatibility, Judaism supports man's quest for being compatible -straight, righteous, decent, etc...- which he would not be able to reach it as far, on his own!
|
|
|
|
|
