לחוקרי המקרא יש גישה משלהם אל התנ"ך. למשל, אם ניקח את השאלה המהווה נושא ראשי בדיון בזה, אנו והם נציג אותה בשתי צורות שונות. אנו נשאל:
א. מה אומר לנו המקרא לגבי העונש ואפשרות מחילת או דחית העונש?
והם ישאלו:
ב. מה הדעות שניתן לזהות מבחינה היסטורית בהתפתחות ההיסטורית שבתנ"ך?
בהתחשב במיגבלה כבדה זו, ניתן למצוא דברים מעניינים ומאלפים, שמהווים לכל הפחות קוטב התייחסות ומקור לתובנה, גם בכתביהם של חוקרי מקרא. הסיכום הבא מבוסס על דבריו של יוחנן מופס, פרופסור למקרא בבית המדרש לרבנים בארה"ב, בספרו "אהבה ושמחה". (פרטים על הספר אפשר למצוא ב"מדף הספרים של הפורום").
במקום לנסות למפות את קוי ההתפתחות ההיסטורית של התפיסות השונות של העונש ומחילתו, מציע מופס סכמה. שלושה דגמים של חשיבה. יש כאן דירוג, אבל אין כאן מחוייבות כלשהי לגבי השאלה מתי הובע כל רעיון לראשונה. כלשונו של מופס: "בדרך סכמטית נוכל לתאר את תולדות התחושה המוסרית הישראלית בעניני שכר ועונש בשלושה שלבים. יש לשים לב כי הסכמה אינה מתיימרת להיות יותר מסכמה. יש אומרים שהדירוג ההיסטורי הולם את המציאות (כלומר, זו התפתחות מדור לדור) ויש אומרים שאינו בא אלא לסבר את האוזן בלבד" (עמ' 15).
ובכן, מה הן שלוש הגישות אל החטא ועונשו?
א. התפיסה האובייקטיבית של החטא. כפי שמאפיין מופס, ניתן להשוות בין החטא לבין מחלה. לסרטן אין מרפא אלא באש, או באיזמל. החטא "גורר את חוב העונש, אשר גבה ייגבה" (שם). גם תשובה ומעשים טובים אינם יכולים להועיל כאן. אפילו לא זכות אבות, שבה ניתקל לקמן.
דוגמא לדבר, שמופס אינו מביא: לארץ לא יכופר אלא בשפיכת דמו של הרוצח. אין אפשרות אחרת.
ג. התפיסה הסובייקטיבית של החטא. גם בתפיסה זו, החטא הוא מחלה, אבל מחלת נפש. ויש לה תרופה קלה, ברפואתו של החוטא, כלומר על ידי תשובה. "התשובה היא תהליך פנימי נפשי, מעין ריפוי פסיכיאטרי", כותב מופס (שם).
דוגמא של מופס, הפעם: בעיניו יראה, באזניו ישמע, בלבבו יבין, ושב ורפא לו – פרפרזה על ישעיהו ו 10.
תפיסה זו אינה שוללת את הצורך באיזמל ובאש, אך הם הופכים כאן לדרכי התעוררות. וברגע שיש התעוררות, אין בהם עוד צורך. לכל חטא יש תשובה, יש תקנה ללא עונש.
בוודאי שמתם לב כי דילגתי מא' לג'. בזה הלכתי בעקבות מופס, שמציג גם דרך אמצעית בין שתיהן. השלב האמצעי, לדעתו, מהווה אמצעי בינים בין א' לג', בין מידת הדין למידת הרחמים. מידת הדין תובעת עונש, שהרי החטא הינו חוב אובייקטיבי. מידת הרחמים מבקשת ללמד עליו זכות, שכן "החוטא עשה תשובה, ראה זכות אבות וסלח לו" (שם). הפתרון – המדהים – הוא שהעונש בוא יבוא, כי אי אפשר בלעדיו, אך לא על החוטא אלא על זרעו.
זה נשמע מפתיע ובלתי אפשרי, אבל יש לכך דוגמאות רבות בתנ"ך. אחאב עושה תשובה לאחר התוכחה של אליהו, וה' אומר לנביא: "הראית כי נכנע אחאב מלפני? יען כי נכנע מפני לא אביא הרעה בימיו, בימי בנו אביא הרעה על ביתו" (מלכים א' כא 27–29).
ועוד דוגמא: חולדה הנביאה מבטיחה ליאשיהו: "יען רך לבבך ותיכנע מפני ה'... לכן הנני אוספך על אבותיך ונאספת אל קברותיך בשלום ולא תראינה עיניך בכל הרעה אשר אני מביא על המקום הזה" (מלכים ב' כב 16–20).
ועוד דוגמא. חזקיהו נכשל, והראה את אוצרות בית ה' לנציגי מלך בבל. ועל זה אמר לו הנביא כי אוצרות אלו יילקחו לבבל, וצאצאיו יהיו סריסים בהיכל מלך בבל. יהיה עונש, אבל לא לו אישית, אלא בימי בניו ועליהם.
ניתן להתווכח עם מופס (למעשה, שיטה פרשנית זו כבר קדמה לו, והיא נמצאת, כפי שהוא מגלה, אצל שרה יפת בפירושה לדברי הימים). ניתן לערער על הכוונה בדוגמאות שהוא מביא, ויש דוגמאות נוספות שלא הבאתי כאן. וכדאי לדון בהן כדי לראות אם הוא צודק.
אבל יש לו דוגמא נוספת, ובה הוא מחדש "פשט" מעניין בלשון החומש.
משה משבח את ה' ואומר:
"ה' ה', א–ל רחום וחנון... נוצר חסד לאלפים, נושא עוון ופשע וחטאה ונקה לא ינקה, פוקד עוון אבות על בנים, על שילשים ועל ריבעים".
מה פירוש הביטוי "נקה לא ינקה"? בלשון התפילה, אנו מנתקים את הפסוק לשני חלקים. מופס מציע "פשט" במשמעותו המקורית.
ראו את ההנגדה.
א. נוצר חסד לאלפים. אלפים מלשון צאצאים. זכות האב עומדת לבנים.
ב. נקה לא ינקה. ה' אינו מבטל את החטא, אבל הוא מאפשר לחוטא להימלט, זמנית, מעונש. כיצד? פוקד=דוחה את העוון של האבות על הבנים. הם, הבנים, בני הבנים, השילשים והריבעים, הם ישלמו את המחיר.
תאמרו מה שתאמרו, זה רעיון מעניין שנראה הולם את לשון הפסוק.
הבעיה הגדולה ביותר עם התפיסה הזו היא שלא ברור איזה רווח הוא זה. מי הוא האדם שיסכים שהרעה לא תבוא בימיו אלא בימי בנו? האם בני האדם בימי המקרא היו כה שונים מזמננו, עד שראו חסד של הא' בכך שעונש לא יפול עליהם אלא על צאצאיהם?
ניתן לעדן את התפיסה, כך שהיא מתקבלת יותר על הדעת. אם נניח שגם לצאצאים תהיה זכות לבקש את דחית העונש, שהרי זכות תולה ומעכבת, ברור יותר מדוע יש רווח נקי בדחיית העונש. גזירה עבידה דבטלה (=גזירה מטבעה שהיא יכולה להתבטל).
אבל זו כבר תוספת שלי, ואין אלו דברי מופס.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-18/6/2009 12:05
בכל הדיון אני לא מצאתי הבחנה בין חטאים בין אדם למקום לבין חטאים בין אדם לחברו.
היתכן?
נשלח ב-18/6/2009 11:22
בעל_עגלה: החטא ושכרו או החטא ועונשו?30/3/2003
יודעים אנו עד כמה עניינה של התשובה מושרש בעקרונות היסוד של היהדות .
הבעיה היא שאין תשובה באין חטא .
על כן תשאל השאלה : האם החטא הוא הכרחי ?
האם החטא הוא אולי, אפילו - חיובי ?
ידועה השאלה (שכבר הוזכרה פה) מה פירוש המילים "מתרצה בתשובה" .
והרי הקב"ה אמור ,"לקבל" תשובה , "להסכים" לה אבל להתרצות ? להתרצות במצב ה"דיעבד" של התשובה ?
מצינו גם אין צדיק בארץ אשר לא יחטא .
וכאן שואל הבן : אם, היפוטתית, ימצא אותו צדיק נדיר ביותר, אשר זכה ולא חטא, האם נאמר לו שיחטא, על מנת שיזכה לתהליך התשובה ?
("תשובה" במאמר המוסגר, אין הכוונה למונח המילולי הצר . תשובה פירושה עלייה, לאחר ירידה, לאחר עליה, לאחר ירידה . אותו תהליך הכרחי אשר הוא חלק בלתי נפרד מתפקידו של האדם בעולם .)
רואים אנו כי ברוב תקופות ההסטוריה היה עם ישראל (כעם) שרוי בחטא . החל מדור המדבר וכך לאורך כל הדורות עד דורנו אנו . האם אין צורך למצוא הסבר מתקבל על הדעת לעובדה זו ? האם יתכן שהנהיג הקב"ה את עולמו באופן שכזה ?
מה הוא אפוא אותו תפקיד של החטא ?
ואמנם שאלה זו נידונה כידוע בספרי תורת הנסתר ככלל ובספרי תורת החסידות בפרט (אכן מעניין מדוע לא נידונית סוגיה קשה זו בישיבות החסידיות וצ"ע) .
אלא שאנו בפורום רציונאליסטי זה, אל לנו להסתפק בתשובות מיסטיות אשר מקורן בתמהונים משבשי דרך ופסולי חיתון.
אם כן נחזור ונשאל : האם ניתן למצוא מעלה בחטא ? האם עלינו להצטער על חטאינו או שמא דווקא לשמוח בהם ?
*****
איקה:
או: החטא הוא העונש
ואז מה קורה למשמעות "התשובה".
בשאלה : ונניח שימצא אדם שלא יחטא,אתה למעשה מבטל את התורה, התורה ניתנה לאדם האנושי,שלא יוכל להגיע לשלמות המוחלטת,משה שהגיע למעלת השלמות הגבוהה ביותר, גם הוא חטא- ועליו נאמר שגם המשיח לא יהיה גדול ממנו במעלה, התורה ניתנה לבני אדם לא למלאכים.
על הכובש את יצרו נאמר "לפום צערא אגרא" ששכרו הוא לפי גודל צערו במושלו בנפשו,זו לא עליית מדרגה מבלי לחטוא?
נשלח ב-1/11/2004 01:10
לדעתי שכר ועונש תלוי בקשר בין אדם ובורא עולם אם החטא היה על בסיס תאוות הקדוש ברוך הוא יכול לותר לו כי מי כמוהו יודע כי יצר לב האדם רע מנעוריו אבל על חילול השם שזה כבר התגרות בבורא זה חמור מאוד שזה אומר ניתוק מוחלט ועל זה כבר יש עונש כבד עד לתשובה שלמה כמובן שגם על תאוות צריך תשובה אבל מי כאבינו מלכנו יודע לחמול על עוללנו וטפינו אם הקב"ה יודע שליבנו איתו רק קושי השעבוד הוא המדרדר אותנו אז בחמלתו אני מאמין הוא ימחול לנו מחילה כאב רחום וחנון כל זה אידיאולוגיה שלי ללא אחיזה מציאותית במקרא וא באחרונים אבל זו היא השיטה המחזיקה אותי לבלתי התנתק מעול מלכות שמיים וכמובן שזו ברירת מחדל אבל עדיפה מיאוש מוחלט העלול לחדור לנפש האדם באם יצור נתק ח"ו עם אלוקיו
נשלח ב-3/11/2003 22:07
דיוטימה
הקשית לשאול. אך שתי הערות.
א. איני יודע אם הנביא היה צריך להאבק נגד תפיסה תיאולוגית שהיתה שלטת בעם, או נגד תפיסה שהיתה מבוססת על הפסיכולוגיה של העם - זאת בהתאם לגישה הפסיכולוגיסטית שהצעתי.
ב. שינוי תפיסה דתית מתבצע לעתים קרובות באופן לא מודע. כלומר, האדם שזכה להארה חדשה רואה מכוחה את המקורות שלפניו בהבנה מחודשת. הוא אינו מסוגל להבין או להאמין שפירושם הוא הפירוש שהיה, אולי, קלאסי במשך עשרות או מאות שנים. השיכנוע הפנימי שלו, האמת שנתגלתה לו, מחייבים הכנסת שינויים בכל מערך האמונות והדעות שלו. והוא מתאים את המקורות שלפניו לתפיסתו באמצעות טכניקות פרשניות.
כל המפעל הגדול הזה מתבצע לא במודע, וחוקרים למיניהם מנתחים אותו במרץ ומצביעים על מרכיביו.
הגישה הזו שהצעתי מאוששת כמדומה בידי ניתוחי אירועים בספרות המחקר, מוויליאם ג'יימס וגרשם שלום (פרקי יסוד, על היסוד המהפכני שבדת) והלאה.
אם הוא בר יישום לגבי השאלה שלך, הרי התשובה לשאלתך. ברגע שהנביא יהיה משוכנע שהוא יודע כיצד נראה הגמול, זו מניה וביה גם כוונת התורה. הפסוקים? צריך לפרשם ולדעת למה הכוונה בהם.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-3/11/2003 18:35
כל הפירושים הניתנים לגבי התפיסות השונות של החטא במקרא , ולגבי חלקם אני בהחלט סבורה שהם יפים, כמו למשל פירושו של המאירי בדבר רמות שונות בנפש האדם או פירושו של מיימוני על תפיסה מעודנת ובוגרת מול תפיסה פרימיטיבית וראשונית, אינם נותנים מענה על השאלה שמעסיקה אותי לגבי שינוי התפיסה. ואין אני מתכוונת פה , לא לגבי שינוי במצב היסטורי של העם בתקופה הנדונה ולא בפירוש כזה או אחר לכך אלא לענין התמוה בעיני מבחינה דתית: הכיצד יכול להיות נביא (אע"פ שהוא שליחו של האל) לבטל במפורש דברי תורה שניתנו לא פחות ולא יותר בספר הברית (שמות כ')? :
ב מַה-לָּכֶם, אַתֶּם מֹשְׁלִים אֶת-הַמָּשָׁל הַזֶּה, עַל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר, וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִקְהֶינָה. ג חַי-אָנִי, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה: אִם-יִהְיֶה לָכֶם עוֹד, מְשֹׁל הַמָּשָׁל הַזֶּה--בְּיִשְׂרָאֵל. ד הֵן כָּל-הַנְּפָשׁוֹת לִי הֵנָּה, כְּנֶפֶשׁ הָאָב וּכְנֶפֶשׁ הַבֵּן לִי-הֵנָּה: הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת, הִיא תָמוּת. " (יחזקאל יח').
גם הנביא בעצמו מתאמץ מאד לשכנע את העם בדבר שינוי התפיסה ובנאום רטורי משכנע ,הוא מביא את סיפורם של שלושה דורות. לאחר מכן הוא ממשיך ומביא את עמדת העם שכולה תמיהה ופליאה על דבריו:
כז וּבְשׁוּב רָשָׁע, מֵרִשְׁעָתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיַּעַשׂ מִשְׁפָּט, וּצְדָקָה--הוּא, אֶת-נַפְשׁוֹ יְחַיֶּה. כח וַיִּרְאֶה וישוב (וַיָּשָׁב), מִכָּל-פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר עָשָׂה--חָיוֹ יִחְיֶה, לֹא יָמוּת. כט וְאָמְרוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל, לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲדֹנָי: הַדְּרָכַי לֹא יִתָּכְנוּ, בֵּית יִשְׂרָאֵל--הֲלֹא דַרְכֵיכֶם, לֹא יִתָּכֵן. (יח' שם)
כלומר, התפיסה המעודנת יותר , הבוגרת, ההגיונית וכדומה בדבר החזרה בתשובה אשר תוכל לכפר על החטא אינה מתקבלת על ידי העם בקלות! גם העם הרי מכיר ויודע את דברי התורה "פוקד עוון אבות על בנים ועל שילשים ..".
הכיצד מבטל הנביא את דברי התורה?? מה ההסבר לכך מבחינה דתית ? (לא היסטורית, לא אנתרופולוגית, לא פסיכולוגית ולא פילוסופית).
היש לכם תשובה?
מספר הארות לי וגם שאלה בסוף:
למיימוני,
אינני סבורה שתפקידם של חוקרי מקרא מצומצם עד כדי כך שהם ישאלו רק לגבי ההתפתחות ההסטורית בתנ"ך. כל חוקר מקרא עוסק בראש וראשונה באמונה ודיעות. הוא יכול לגייס לשם כך גם היבטים היסטוריים, פילולוגיים, ארכיאולוגים ועוד אך בטח שלא יוכל לראות את המקרא כספר היסטורי, כי הוא לא ,וזה גם לא מה חשוב. לקחת נושא כל כך מורכב וחשוב בנפש האדם ולפשט אותו להתפתחות היסטורית, כל אחד שיעשה זאת לא יזכה להתייחסות רצינית הרי. קצת קרדיט למחקר המקרא :)
לאצת ים,
טוב שהבאת את הציון במסכת ברכות . ואוסיף כי "שלושה דברים ביקש משה מלפני הקב"ה: ביקש שכינה שתשרה על ישראל, ביקש שלא תישרה שכינה על עובדי כוכבים, ולהודיע דרכיו של הקב"ה.." בהמשך מגיע ההסבר בדבר "כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם" ואחר כך המחלוקת עם רבי מאיר. עד שלא הגעתי למסכת הזאת היה לי קשה מאד להבין את תורת הגמול במקרא.
למוישהגרוס,
הזכרת את פירושו של אבן עזרא. אוסיף כי בפירושו הוא מזכיר כי במילה "פקד" יש גם את מידת הרחמים והיא לא מלמדת רק חובה ולראיה הוא מביא שם את המשפט "וה' פקד את שרה כאשר דיבר.."
ועכשיו לשאלתי,
בזמנו של הנביא יחזקאל עלה הצורך להדגיש את הגמול האישי כדי להפיח תקוות בעם בתקופת גלות. האם ניתן להעלות על הדעת כי נביא יכול לבטל דברי תורה במפורש? (אני מתכוונת לנאמר ביחזקאל יח' בעיקר), המבטל למעשה את השקפת הגמול הנאמרת בשמות כ' באופן ברור, בוטח וחד משמעי.
אז נכון שאפשר להשתמש בפירוש המצוי במסכת ברכות, אבל אני שואלת אתכם, הגדולים ממני , האם קיימים לכך פירושים נוספים?
נשלח ב-20/6/2003 18:54
אוי איזה כבד אני בוש ונכלם. ועוד לא הייתי כאן להוסיף משהו. לו ידעתי שהאשכול מוקדש לי הייתי שוקל פעם פעמיים אם לדחות את יציאתי.
____
לעצם העניין. אמר כאן מופס כמה וכמה דברים מרתקים.
1.
על עצם העיקרון של מספר התייחסויות לתשובה ניתן להוסיף מאמר חז"ל :
שאלו לחכמה, חוטא מה עונשו? אמרה להם "חטאים תרדוף רעה". שאלו לנבואה חוטא מה עונשו? אמרה "הנפש החוטאת היא תמות". שאלו לתורה, אמרה יביא אשם ויתכפר לו. שאלו לקב"ה, אמר יעשה תשובה ויתכפר לו הדא דכתיב טוב וישר ה' ה' על כן יורה חטאים בדרך, : שהוא מורה לחטאים דרך לעשות תשובה. (קיצרתי, מהילקוט תהילים).
כלומר:
חכמה אומרת עין תחת עין. רעה תחת רעה. חייבים איזון. מידת הצדק. הנבואה טוענת שבעצם אין לחוטא כל זכות קיום. יש בורא יש יוצר חטאת? באיזה זכות תחיה? זו מידת הדין.
התורה אומרת אולי מה שהינו הדרך השלישית אך מעט שונה מזו של מופס- לעשות משהו סמלי שיכפר ויכסה על החטא.
אבל הקב"ה וזה בא מכך שהוא טוב וישר מקבל את השבים. זו מידת הרחמים.
אך יש לי כאן הערה:
לא כל חטא דומה למשנהו: ייתכנו חטאים שבהם הגישה ה'סובייקטיבית' של מידת הרחמים אולי ראויה יותר או מתאימה יותר הוא נניח עבד עבודה זרה אבל הוא מצטער מדוע לא נסלח לו? אבל לעיתים דווקא הגישה של מידת הדין האובייקטיבית, מתאימה יותר כך גם חז"ל שלכאורה תומכים ברעיון של תשובה אומרים שיש מעוות לא יוכל לתקון (חגיגה ט.) זה שביטל קריאת שמע של שחרית או קריאת שמע של ערבית וכו'. רשב"מ אומר זה שבא על הערווה והוליד ממנה ממזר. ישנם חטאים שאינן חטא בנפש אלא יצירת או הפסד דבר מה. כיצד תחזיר לעצמך את התפילה או תעלים את הבן הממזר. מה תעשה עם התוצאות המוחשיות? איך תעלים את המציאות ללא איזשהו מעשה ממשי שיעמוד מול אותו חטא. ובמובן זה העונש הוא הדבר שעומד מול החטא.
יש חטאים שבהם אדם אף משפיע על עם שלם. מוביל את כולו לאבדון. אז אמרת סליחה? אבל מה אם התוצאות של מעשיך? אי אפשר סתם כך לסלוח. המדרש מספר (רות רבה ה) על מנשה שכשחזר בתשובה מתוך יסורים קשים עמדו מלאכי השרת וסתמו את כל החלונות של מעלה ואמרו לפניו רבון העולם אדם שהעמיד צלם בהיכל אתה מקבלו בתשובה? אמר להם אם איני מקבלו בתשובה הריני נועל פתח בפני כל בעלי התשובה מה עשה הקב"ה חתר חתירה מתחת כסא הכבוד. כלומר גם במצב הזה שבו האדם חטא לא רק לעצמו ובינו לבין המקום אלא החטיא עם שלם וחילל את המקום המרכזי ביותר. גם אז יש תשובה. אבל זו חריגה קשה.
2.
נקודה נוספת שראויה לעיון והקשורה באופן ישיר למקורות דיונו של מופס היא גם מהי המשמעות החברתית של החטא ומהי מטרתה של הענישה על החטא.
אדם שחטא לה' הוא עניין אחד. אדם שחטא אך יש למעשהו גם משמעות חברתית זה עניין אחר.
ישנם ציווים שהעובר עליהם אין לבי"ד להזדקק להם. ישנם ענינים אחרים שעל הציבור להעניש עליהם. שמירת המירקם החברתי,שמירת הסדר דורשת שהאדם יקבל עונש על חטאו ולא יכופר לו באמצעות תשובה. הרי אם מכל עבירת תנועה ניתן להתחמק באמצעות תשובה לא תהיה כל תעבורה סדירה. האחריות החברתית דורשת שלא לוותר ולנהוג כך גם כל התעבורה בישראל. תהיה זו סופה של מערכת התעבורה.
אז נכון כפי שאתה אומר שהגישה "הסובייקטיבית" טובה יותר אבל כשילדך חוטא לא תמיד תוותר. לעיתים דווקא תעניש אותו כדי לחנכו או להרתיע אותו או אחרים גם אם הביע סליחה
מדוע זה קשור ישירות למופס? משום שמצד אחד אכן אומרת התורה פוקד עוון אבות על בנים ומאידך בדברים כד אומרת התורה 'לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומת'. ברור שכאן זו הוראה לבית הדין שקויימה גם בידי אמציה מלך יהודה שלא הרג את בני המכים את אביו המלך בהסתמך, כך כמפורט על הכתוב הזה. ואילו בעשרת הדברות המדובר על דרך הנהגתו של הקב"ה. כך ששורטט כאן גבול ברור בין הנהגת האדם שבהתייחס אליו בהינתן בידיו האחריות החברתית עליו להעניש ללא אפשרות כפרה (ואולי לכן לארץ לא יכופר כי אם בדם הרוצח) ואל להם להעניש את הבנים. לעומת הנהגת ה' שמתוך נקודת מבטו יכול מחד להעניש גם בנים ובני בנים או לקבל תשובה מחוטא כך שלא ייענש כלל.
3.
יש אולי מקום לנסות ולהבין את התקפות המוסרית של פקידת עוון בנים על אבות. אבל מופס חידש כאן חידוש בהבנת הפסוק בי"ג מידות: לטענתו אין הפיסקה של "פוקד עוון אבות על בנים" מציינת דין אלא רחמים. אין הכוונה כי ה' מעניש גם אבות וגם בנים אלא 'מעניש בנים במקום אבות' וזו הטרוניה שהשמיע ירמיהו אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה. וזו מציגה בעיה מוסרית כבידה הרבה יותר.
יש אכן ראיות בנביא לכך שנענשו הבנים ולא האבות. אך גם שם בדרך כלל ניתן לייחס את הדבר לגדלות האדם שחטא שהגנה עליו וכך נשאר העונש רק על הבן. (כמו למשל דוד וחזקיה.) הפסוק הזה גם מופיע בעשרת הדברות ושם אין הכוונה לכאורה לציין 'רחמים' שהאב לא נענש. (האם להיפך, עושה חסד היינו דווקא לבנים ולא לאבות?
עם זאת בדיוק בנושא הזה מתווכחים הרמב"ן והאבן עזרא בפרשת יתרו. לדעת האבן עזרא המדובר בפירוש במידת רחמים (כך הוא כותב) ואכן הכוונה שה' אינו מעניש את האב אך הוא מפרש את הדבר כך : פוקד עוון אבות על בנים: ה' ממתין וזוכר את החטא עד שבא הבן ואז אם הבן ממשיך הוא נענש גם על של האב. (והוא כדברי הגמרא בברכות) כלומר הרעיון הוא שהבן והאב הם משך אחד וה' זוכר את החטא ואינו מממש את העונש עד סיום חייו של הבן או בן הבן.
כך שאין המדובר רק בדרש של המילה לשונאי אלא מובנו של המונח "פוקד". כך שאין המדובר בדרך שלישית של 'ענישת אחר' אלא דרך המוכנה לוותר כליל לשושלת החוטאת על החטא, אם בסופו של דבר הצאצא יתקן את דרכי אבותיו. כלומר זו גישה שאינה בין דרך א' לדרך ב' אלא דרך יותר קיצונית מג. כי גם אם לא חזר האדם בתשובה אם בנו היטיב את דרכו ניצלה המשפחה והיא אינה מושמדת.
תוקן על ידי - רב_סיינפלד - 6/25/2003 12:44:32 AM
נשלח ב-19/6/2003 01:09
מיימוני,
א. יישר כח.
ב. תמהני שלא הבאת מאמחז"ל (ברכות ז,ב) ש'פוקד עוון אבות על בנים' באוחזים מעשי אבותיהם. וא"כ מגיע להם גם מצד עצמם, אלא שאולי לא באותה עוצמה. אך מצד שני יש להם את ההזדמנות לתקן, והיעדר התיקון, חטא הוא בפנ"ע. וא"כ יש בזה הפחתה של העונש, בהזדמנות לבטלו.
ג. מיתת צדיקים מכפרת, גם הוא צידה השני של המטבע של הצדיק המגן על סביבתו (אינני זוכר את המקור המדויק. הגמ' מביאה שיש כמה סוגים של צדיקים מגנים: שאינו מגן מפני שאינו צדיק מספיק. המגן מפני שבידוע ש'כיון שניתנה רשות למשחית להשחית שוב אינו מבדיל בין צדיק לרשע, ומכיון שלא מגיע לו למות, גם סביבתו נהנית. שאינו מגן מפני שהוא כה גדול, שיכול הסער להום מסביב ואליו לא יגש. וכן בתענית כא,ב: בסורא הוות דברתא בשיבבותיה דרב לא הוות דברתא... הא מילתא זוטרא ליה לרב...)
נשלח ב-16/6/2003 20:59
בעל עגלה
קצת באיחור רב
תפיסת החטא היא דבר מורכב. נכון, ולכן באתי להציע כמה דגמים של מחשבה בקשר אליו.
הרעיון שיש ערבות הדדית בעם ישראל לגבי תוצאות החטא יכול להתפרש בשתי דרכים לפחות.
א. בדרך סוציולוגית. כאשר בחברה יש פגם, הוא משפיע בכל מקום, במישרין ובעקיפין.
ב. בדרך מטפיזית. החטא גורר עונש, לא רק לפרט כי אם לקהילה. "לא תחתיך אתה קודח" כדברי המשל המפורסם על מי שעשה חור באניה.
חטא עשוי להיות דבר מורכב גם אם לא נניח שהוא גורר אחריו את העונש כי הוא גרם לפגם מטפיזי כלשהו, מה שכיניתי, בעקבות מופס, תפיסה אובייקטיביסטית של החטא.
אני מבקש לטעון יותר מכך. כפי שאנסה להראות ביום מן הימים, תפיסה אובייקטיביסטית נעוצה בהסתכלות ראשונית של התודעה האנושית בהתפתחותה. כלומר, זו תפיסה אופיינית לילד הרך, לאדם הלא מודרני (כפי שטען כבר פרייזר), לחשיבה המגית, וכתוצאה מכך יש גם שרידים לכך בחשיבה הדתית והתיאולוגית. יש לתפיסה זו גם שימושים סוציולוגיים חשובים, כיון שהיא מאפשרת את יראת העונש - מה שאין כן התפיסה הסובייקטיביסטית.
אני מקווה שהבהרתי את עצמי, כי כתבתי רק אינטואיציות בקיצור רב בלי לבאר. אבל יש כאן חלק גדול ממסקנות שעמלתי עליהן זמן רב כתובות בקיצור גדול.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-7/6/2003 23:41
מיימוני,
יש באשכולך ערב רב של רעיונות שאני אישית לא מצאתי להן ביסוס.
כך למשל הראיה ממיתת צדיקים לחוסר יכולת לניקוי מוחלט של העוון, איננה ראיה, משום שיתכן שהשימוש בכך נעשה באותן מקומות שהחוטא/ים לא עושה/ים תשובה.
אם העם היה עושה תשובה אולי לא היה צורך בעשרת הרוגי מלכות.
העובדה שפלוני יכול לכפר על אלמוני נובעת מתפיסת הערבות של עם ישראל.
לבוא ולומר שתפיסת הזוהר את החטא היא בהגדרה שאתה מכנה אותה "אובייקטיבי" זו פשטנות.
תפיסת החטא היא אולטרה מורכבת ותלויה בדיון על מהות החטא, תפקידו והיכולת להבינו .
ואגב, גם אני נבוך משהו לנוכח הצער שפוקד אותך לנוכח הגמרא
נשלח ב-5/6/2003 11:19
מסתברא
הייתי שמח הרבה יותר על תגובה עניינית לתזה שהעלה מופס ופיתחתי אני.
לגבי מימרות בגמרא שמצערות אותי - כל מימרא שבמשך הדורות קיבלה פרשנות מיתית מצערת אותי.
לגבי ההיפרע מבנים עבור האבות שהזכרת, מיימוני, זכור לי מספר בית אלוקים להמבי"ט שמאחר ואבות נתנו לבנים [לכה"פ את כלל חייהם ראה אשכול מורא וכיבוד של בע"ע], הרי אין בזה חוסר צדק שנפרעים מהבנים החבים את קיומם להוריהם.
חג שמח לכולם!
נשלח ב-5/6/2003 06:55
מיימוני
החטא הוא טעות ותוצאותיו הן כמו כל חטא הרס או לכל הפחות חוסר התקדמות.
תשובה וכפרה אינן נוגעות לעובדה האובייקטיבית האמורה. הן נוגעות לעתיד.
התשובה היא קביעה שהטעות לא תחזור על עצמה והתשובה המשובחת שמה את הטועה במצב טוב יותר מאשר לפני הטעות, כי אז היה עלול לטעות הרבה יותר פעמים מכפי שבאמת חטא וכעת אחר התשובה השלימה הגיע למצב שפשוט לא שייך ששוב יטעה מבחירתו.
הכפרה היא כניסה למצב חדש השם את המצב בו אירע החטא, בארכיון המודעות. קוראים לזה 'פתיחת דף חדש'. לכך דרושה תקופה חדשה (כמו יום הכיפורים) או אקט סמלי (התפייסות על ידי קרבן) או שינוי מצב אישי (עולה לגדולה).
אני מבין את מיתת צדיקים בנידון בדומה למות הכהן הגדול לגבי רוצח בשוגג. הצדיקים (כנראה במרכאות, ר"ל אלו המפורסמים ככך) נחשבים כראשי הדור ולכן מותם היא נקודת מעבר מתקופה לתקופה. התקופה החדשה היא אחת מנתוני הכפרה.
בכל אופן תודה על עבודתך הנהדרת (וחבל שתופסים אותך ונתפסים עליך על שתי מילים בצורה המתאימה לפורום של 'שמחה לאיד').
נשלח ב-5/6/2003 05:23
סליחה שאני תוקע עצמי אבל מעניין לשמוע איזה עוד גמרות מצערות אותך?
