יהדות רציונאלית - יש דבר כזה?

או: יש טעם לטעמי המצוות?

כבר נודע בשער בת רבים ויכוחו של הר"ח מבריסק עם הר"ש שקאפ (אשר יש בידי עדות מהימנה עליו) האם מצוות אלו, אשר אתה מכנם "מובנות", הם אכן כך, או בסגנון אחר, "האם כשאסר אלוקים את הרציחה, היה בכך בכדי להעמיד עולם על קיומו, כטענת הרש"ש, ורש"ש טען כי גם ה"חוקים" שאיננו מבינים מהותם וטעמם, הרי זה אך מפני שנסתתר ממנו הטעם, אך הסיבה אף היא הגיונית ושכלית. אך ר"ח חלק עליו באמרו, כי ה"משפטים" שכביכול מובן לנו טעמם, גם הם אינם מובנים, וטעמם הוא אך מפני שכן רצון האלוקים. אך אחר שהיה כך רצונו, ברא את ברייתו על פי רצונו כעניין "איסתכל באורייתא וברא עלמא", היינו, שרציחה, אינה בדוקא דבר המקלקל את העולם, ורק מפני שנאסרה רציחה מטעם כל שהוא הרי שנטבע טבע בבריה, שמזקת היא ומקלקלת הבריה.
ולדברי ר"ח, הרי שבאמת גם במצוות ציצית מגולם עניין איסתכל באורייתא וכו, אלא שלא בכל המצוות רואים אנו זאת. בדיוק כשם שלפי ר"ש לא מבינים אנו בכל המצוות את עניינם.
מעניין אותי מאד מה דעתכם בנדון, אם כי יש לציין כי מלבד השאלה הרעיונית בה ארחיב מייד - השקפתית, עומדת פה גם שאלה פילוסופית עמוקה, האם אלוקים הוא זה שהחליט על הטוב והרע, או שהטוב והרע הם דברים אבסולוטיים קיימים
ואלוקים רק ציווה על עשות הטוב וריחוק מן הרע.
ושתי מסקנות אלו בעייתיות, כי אם אכן אלוקים הוא זה שהחליט הטוב מהו ומהו הרע, אזי לא שייך שנהללו על היותו "טוב", כי הרי אינו טוב, ורק מחמת החלטתו מהו טוב, הרי שיצא הוא תחת הגדרת הטוב. (נדמה לי ששאלה זאת נמצאת כבר בכתבי לייבניץ'). ואם נטען על הטוב והרע האבסולוטיים שהיו כבר, נצטרך לעמוד במדוכה זו ולברר מי הוא שהחליט על הטוב והרע בתור דברים אבסולוטיים, ואיך הגדירם ולפי אלו קני מידות.
השאלה הרעיונית שעומדת בכאן היא, האם יש מקום להסברים שנצטברו במשך הדורות לטעמי המצוות, או שאכן למרות רצוננו לראות ביהדות מושא רציונאלי, אך רב בא המכוסה על הגלוי, ואין טעם במציאת טעמים למצוות. ואומר לכם את הרגשתי, בהפיכתה של התורה למושא רציונלי, ובכללנו בתוכו את טעמי המצוות, מאבדת התורה הרבה ממשמעותה. קיום התורה ומעמדה, הוא רק בהיותה אלוהית ולא נתונה לשיקול שכל אנוש.
והקונפליקט פה הוא גדול הרבה יותר בעצם, כי בעצם רצוננו להבין את התורה ולהפכה לרציונאלית, הרי אנו עושקים אותה, כי באם אחר שאסיק כי תורה מן השמים, אדע לדוגמא כי הטעם להנחת תפילין בכל בוקר הוא בכדי לסייע להמרצת לחץ הדם, לא יהיה לי שום עניין מעשי בזה. ואכן בהשקפתו של ר"ח סולוביציק על העניין הכל מקבל משמעות אפופת מסתורין של "גזירה היא שגזרתי.."
אך נוח לי עם זה יותר בדברי על היהדות הראשונית - הלא מעובדת.
לסיכום, "יהדות ראציונאלית", אולי שני מושגים הסותרים זה את זה.

מימוני !!

יואיל כבודו להזביר לנו מה הטעם באיסור אכילת חזיר לפי הרמבם???

עיין מורה נבוכים

הלבן ומיימוני,

באשכול על "קנייני גזילה",
http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=496897&whichpage=2,
התחלנו לדון על טעמי המצוות.

ובכן כפי שציינתי בהודעתי הקודמת, יש הבדל בין טעם ומשמעות. כשאוחזים בשלב ספקולטיבי שעדיין לא יכולים להצביע "זהו זה" כמו לומר ש"לא תגזול" היינו כיבוד בעלות הזולת, אז זה עדיין טעם ולא בטוחים, אבל כאשר עומדים על משמעות המצוה לא שייך שזו לא תשפיע על כל פרטיה ודקדוקיה.

במח' ר"ש ורבנן [כבר כ' תוהרא"ש ב"מ צ' לענין חסימה בדיש] שכאשר הדבר ברור לא נחלקו רבנן.
במקור מחלקותם, הרי גם במשכון של עשירה יש את הנימוק שלא לצערה אך פחות מבענייה, אז לא ברור אם באמת התחשבה תורה בעניה דווקא או בעיקרון הכללי וע"ז נחלקו אם "דרשינן" היינו אם כמו שישנה מערכת של י"ג מדות לדרוש פסוקים, כך אנו דורשים את הכתוב וממשיכים הלאה מהטעמא "דקרא" או לא. אך כאשר המשמעות ברורה הרי סברא מלאה דיבר הש"ס "זיל בתר טעמא" ["לך אחר הטעם"].

שוב אזכיר את חוב"ה ש"ג פ"ג שההערה התוריה היא מבוא להערת השכל ודי לחכימא ברמיזא ולשטיא אף כורמיזא זימנא דלא אהניא ליה. [די לחכם ברמז ולשוטה גם אגרוף לפעמים לא יספיק לו.]

מיימוני,

הנה הלינק לעיסוקנו בפרשת חוקת לפני שנה בהבדל שבין טעם למשמעות.

http://hydepark.hevre.co.il/topicarc.asp?whichpage=3&topic_id=119897

כאשר אומר שגזילה אינה ראויה כי החפץ שייך [מתאים] לרשותו של ראובן ולא של שמעון אין זה טעם אלא משמעות, אך כאשר אומר שאין לגזול את כבשת הרש אין זה אלא טעם ביחס לגזילה, שזה מגדיל את העיוות שבגזילה למרות שאין זה עצם משמעות שלילת הגזילה!

[אך ביחס לאונאת הרש תהיה זו משמעות. תלוי מאיזה היבט מדברים!]

עברי

מה שכתבת ידוע לי בשם אחרונים. הניסוח הוא בערך כך: למה נקרא שמו "טעם המצוות"? כדי לתת לנו טעם. טעם במובן של מה שחשים באכילה. שיהיה נעים, אבל לא העיקר ולא האמת.

זו, אם לזו כוונתך, גישתם של אחרוני אחרונים, כתוצאה מן ההסתגרות בגטו הרוחני שגזרו מנהיגי הדורות האחרונים על עמנו. מסיבות שונות, הם העדיפו למנוע כל אפשרות של דיון רציונלי. כפי שנאמר באשכול של ייסוד הפורום, אחד המניעים שלהם היה פחד מפני ההתמודדות עם ההשכלה.
למותר לציין כי לדעתי קביעה זו היא שקרית מכל וכל. יש טעם לכל מצווה, למרות שלא תמיד אנו יכולים לזהותו. הגישה שמכחישה זאת באופן עקרוני - גם אם אינה יונקת מהגות קבלית (ראה באשכול עתיק על טעמי המצוות) - נועדה לסתימת פיות ולמניעת דיון פתוח. זו וודאי אינה דרכנו.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

עברי, בקשר להודעתך האחרונה

ראה תוס' הראש ב"מ צ' שם מבאר שחכמים מודים לר"ש כאשר הטעם הוא פשוט!

הרי לנו שגם חכמים מייחסים טעמים מוחלטים למצוות, רק שבמצווה שהטעם יכול להיות נימוק נוסף או מצטרף כבאלמנה, שם חולקים חכמים.

מיימוני.
בזה עצמו חלקו חכמים וסברו, כי הטעם אינו טריוויאלי ומכריע עד כדי שנקבע הלכה על פיו, אלא הוא רק כעין טעם בדבר, אך אין הוא סיבת הדבר..

בקשר לביאור מיימוני במחלו' אי דרשינן טעמא דקרא כן מבואר מפורש בתוס' בגיטין [כמדומה בהשולח אבל איני זוכר כעת בדיוק]

ובקשר לגוף הנידון פשוט שהטוב הוא טוב בפני עצמו ואין לנו תפיסה אחרת בשכלנו חוץ ממילים שאין לנו יכולת לדממיינו,
רק שייך לומר שאם ה' היה בורא אחרת את שכל האדם או את העולם היה הטוב שונה אבל עצם הטוב הוא מה שמתאים ונכון למציאות שלפנינו.
אצלי השאלה אם אלוקים עשה הטוב הוא בהשאלה האם ה'יכול ליצור עיגול שהוא משולש שגם זה שאלה מילולית גרידא.
ומי ששואל אותי את השאלה הזו אני עונה לו תצייר לי משולש עגול ואז אענה לך,.