בעקבות..האם'קיצוניות'היא'ערך'?

אינני רוצה להלאותכם בדברים אבל שאלה זו מנקרת לי בראש שנים ארוכות
האם'קיצוניות'היא'ערך'?
קרי : אנחנו מקנים לעצמנו או לילדינו את מידת ה'קיצוניות', יש דבר כזה?
כי על פניו המילה 'קיצוניות' היא מילה חלולה שלא אומרת כלום, ואולי ( לדעתי ) באמת אין בה כלום,
וכמאמר הפיתגם , סטיקר 'ימותו הקיצוניים'
( וכמובן על דרך המליצה(זהירות, חברה, זהירות))
הלא מה יש בקיצוניות , מעבר להליכה על קצוות ???
ואתן דוגמא מה'אקטואליה'+קישור
[ http://images.maariv.co.il/channels/1/ART/494/880.html ]
המספרת על פעילי כך שמתנגדים לקהילה הציבעונית
לכאורה הם נוקטים עמדה כשל היהודים החרדים, אך לא, הם אינם חרדים אלא אנשי כהנא,
זה אומר שלא התוכן הוא המסר , אלא משהו אחר,! מהו - אם - כן ?
איך תגדיר קיצוניות ???


( דרך אגב: שמעתי בשם החזון איש: שהסביר מאוד ברור , שאלו אותו פעם אם הוא בעד קיצוניות, והוא ענה חס ושלום, ופעם אחרת שאלו אותו והוא ענה שהוא בעד, שאלו אותו הייתכן, הכיצד, והסביר החזון איש את הסברו : אני לא בעד קיצוניות כשלעצמה אבל אני בעד שאם אדם עובד על עצמו באיזה מידה או מנהג טוב,שזה יהיה מקיצוניות אחת של אישיותו לקיצוניות השנייה,
ושלא יפספס אלא יהיה טוטאלי בתוך אותו דבר שהוא מאמין בו שזה חלק מעבודת השם שלו, ע"כ )

מדברי החז"א על הקיצוניות:
"כשם שהפשטות והאמת הם שמות נרדפות, כן הקיצוניות והגדלות הם שמות נרדפות. הקיצוניות היא ההשתלמות של הנושא. הדוגל בהבינוניות ומואס בקיצוניות, חלקו עם הזייפנים או עם חדלי התבונה.
אם אין קיצוניות אין שלמות ואם אין שלמות אין התחלה...
רגילים אנו לשמוע בחוגים ידועים כמכריזים על עצמם שאין חלקם עם הקיצונים, ומשאירים בכל זאת לעצמם זכות ישראלי נאמן באמונה מספקת לתורה. ומרשים אנחנו לעצמנו להגיד מנקודת משפט, כמו שאין באוהבי חכמה אהבה למיעוטה ושנאה לרב חכמתה, כן אין באוהבי תורה ומצווה אהבה לאמצעיות ושנאה לקיצוניות...
הבינוניות שיש לה זכות קיום היא מידת הבינוניים האוהבים את הקיצוניות ושואפים אליה בכל משאת נפשם, ומחנכים את צאצאיהם לפסגת הקיצוניות. אבל מה עלובה היא הבינוניות הסואנת בוז לקיצוניות.
חובת חינוכנו לקיצוניות! לטעת בוז וגיעול נפש להמתעללים בקיצוניות."
(קובץ אגרות, ס"א).

על פי הרמב"ם : להיות מידותי, זהו ה"אני" האמיתי של האדם, וזה שיא הבריאות הנפשית אצל האדם.
האם תתיכן השקפה אחרת, הגדרה אחרת של האדם בעל המידות הטובות? לכאורה אפשר לומר שמקורן של המידות הטובות הוא מחוץ לאדם. באים לאדם ואומרים לו : אין זה משנה כלל מה ה"אני" הפנימי שלך, אלא מהיום והלאה עליך להתנהג בצורה מסוימת, גם אם זה נוגד את כל ה"אני" שלך .

"והרבה פעמים יטעו בני האדם באלו הפעולות ויחשבו אחד מהקצוות – טוב. ומעלה ממעלות הנפש.
פעמים יחשבו הקצה הראשון טוב, כמו שיחשבו המסירה לסכנות – מעלה, ויקראו המוסרים עצמם לסכנות : גיבורים,...ופעמים ינצל במקרה-(מעורר תהיות בקשר לתפיסת עולמו של הרמב"ם על ההשגחה הפרטית) יחשיבוהו בזה ויאמרו עליו שהוא גיבור...ויאמרו על פחות הנפש שהוא סבלן, ועל העצל שהוא שמח בחלקו....- וזה כולו טעות. ואמנם ישובח באמת הממצע, ואליו צריך לאדם שיכון וישקול פעולותיו כולם תמיד עד שיתמצעו..."

גלינוס שהיה מגדולי הרופאים בעת העתיקה, טען שלאדם נפשות רבות.
בא הרמב"ם ואמר : לא! אין לאדם נפשות רבות, אלא נפש אחת בלבד בעלת כוחות שונים. אין כמה רשויות באדם, אלא הכל רשות אחת, רשות היחיד מסור יחידו של עולם. מהי הכוונה?
שאין האדם יכול להסתלק מאחריות משום תחום שפעילותו. האדם צריך להיות בצלם אלוקים לא רק במחשבותיו, אלא גם במידותיו הטובות ובכל שטחי חייו, שהכל חטיבה עצמותית אחת.
ידוע הסיפור על אריסטו שראוהו תלמידיו עושה מעשה של זנות, אמרו לו: אריסטו, עד כאן? והיכן כל המידות והמוסר הנעלה שלימדתנו ?! ענה להם: אין לזה כל קשר ו'לא קרב זה אל זה כל הלילה...' מה שגופי עושה אין לו כל שייכות אל הנפש השוכנת בגוף.

על פי הרמב"ם, תכליתן של כל מצוות התורה היא כדי להגיע להשיג את השלמות בתיקון הנפש – "וכן כל מה שבתורה : כנתינת מעשרות, והלקט, והשכחה.....ובזאת הבחינה בחן רב המצוות, תמצאן כולן שהן מרגילות ומלמדות כוחות הנפש. כמו שאסרה הנקימה והנטירה וגאולת הדם, באמרו : לא תקם ולא תטור, עזב תעזוב, הקם תקים עמו, עד שיחלש כוח הכעס והרוגז. וכן השב השיבם עד שתסור תכונת הכילות..."

הרמב"ם מבחין בין מידות לבין נטיות טבעיות. נטיות טבעיות פירושן תכונות מולדות, ואילו מידות פירושן תכונות נרכשות, נטיית האדם לכיוונים שונים על פי רצונו. על כל פנים, בין אם מידה כלשהי טבועה מלידה ובין אם היא תוצאה של מאמץ או של אוזלת יד, הרי מוטלת על האדם החובה לתקן את תכונות אופיו ולהפוך להיות אדם מוסרי וחברתי. וכך אנו מוצאים בגמרא שהנולד במזל מאדים יהיה שופך דמים. אפשר שישפוך דם אדם, חלילה, ויהא רוצח. על פי הרמב"ם בוודאי ייחשב כאדם שהרחיק עד לאחד הקצוות והוא "חולה נפש", ואפשר שיהיה אומן (מקיז דם) שוחט או מוהל – וישתמש בתכונתו זו לדבר מצווה. וביאר הגר"א, שלא ניתן לחנך אדם בניגוד לטבעו הפנימי, אלא יש לכוון את טבעו היסודי לאפיקים הנכונים

לתיקון המעשים יש את "שולחן ערוך", זאת ועוד תיקון המעשים יכול להיעשות בלי תיקון השכל, מה שאין כן תיקון המידות. תיקון השכל עצמו בא על ידי לימוד אמונה ולימוד תורה בכלל.ולכן הרמב"ם מכליל את "אני ה'", ואת "ואהבת את ה' " בין תרי"ג מצוות, שאלה הם למעשה המצוות היחידות שעוסקות בתיקון הדעת. עבודת תיקון המידות קשה הרבה יותר מתיקון המעשים, שהרי את המעשים אפשר לתקן מייד ואילו לתיקון המידות דרושים עמל רב ויגיעה רבה. לדוגמא, אם אדם רגזן, יקשה עליו מאוד לתקן את תכונתו זו ולהכניעה כליל באופן מיידי, שכן אף אם יעלמו הסממנים החיצוניים של הרוגז, הרי בתוכו הוא עדיין מלא רוגז פנימי.
הדבר דומה למחלה גופנית. היא אינה תלויה ברצון החולה, וכל מאמציו נתונים למטרה אחת : להיפטר מן המחלה. הוא הדין במחלת הנפש, היא מצריכה פעולה ארוכת-טווח עד אשר היא מגיעה לרפואתה.

"ודע, שאלו המעלות והפחיתויות אשר למידות לא יגיעו ולא יתיישבו בנפש, רק בכפול הפעולות הבאות מן המידה ההיא פעמים רבות ובזמן ארוך והרגילות בהן...."

בראש ובראשונה צריך להכיר שזוהי אכן מחלה, ולאחר מכן צריך לשקם את כל המערכת הפנימית על ידי פעולת מעשים חוזרים ונשנים. המחלה המידותית, היא הטירוף החמור ביותר, החמור אף מהבלבול הפסיכולוגי שלוקה בו האדם שכל מערכותיו הפנימיות משובשות.

אינני מוצא מעלה בקיצוניות כערך או מטרה
או בהחלט כטקטיקה
הן להבנת והבהרת דברים
הן למנוע גלישה לקיצוניות אחרת
וכן הלאה
כלי מאוד פרגמטי שלפמים מחייב שימוש במיוחד אצל המון העם

איקה : היינו מצפים ממך לעומק, לא רק בפילפולי דאורייתא.

אשר,

אישפוז זאת לא קללה.

למה יש בתי חולים לחולי נפש? כי יש חולי נפש שזקוקים לאישפוז

אישפוז ?אנחנו מאמינים בני מאמיני, שלכל אדם יש תקנה .

"חולי הנפשות, צריך להם שישאלו החכמים שהם רופאי הנפשות, ויזהירום מן הרעות ההן אשר יחשבו בהן שהן טובות, וירפאו אותם במלאכה אשר ירפאו בה מידות הנפש – אשר אזכרה בפרק שלאחר זה.
אמנם, חולי הנפשות אשר לא ירגישו בחולים וידמו בו שהוא בריאות, או ירגישו בו ולא יתרפאו – אחריתם, מה שתהיה אחרית החולה כשימשך אחר הנאותיו ולא יתרפא, שהוא ימות בלי ספק"

(הרמב"ם, שמונה פרקים פ"ג)


טורף, שלח את התלמיד דחוף לאישפוז!

מדאתינא אל הרמב"ם, נקודה למחשבה:
פעם העברתי שיעור, שבו הסברתי את שיטת הרמב"ם הנ"ל בעניין המידות הרעות, שאם אדם נוטה אל קיצוניות אחת - עליו להטות עצמו לקיצוניות השניה, כדי "להתיישר על האמצע".
שאל אותי אחד התלמידים: ומה אם המידה הרעה שהוא לוקה בה היא מידת הקיצוניות?

תחשבו על זה...




זאב טורף, גרררר...

אשר

התגובה שלך מעידה שדבריי מקובלים עליך , וזה שימח אותי מאוד, עד שנתקלתי בפורום השכן 'באוהלה של תורה', ובו באשכול - "חנה ביקשה מה' ששמואל יהיה בנוני?" מצאתי בורות מזעזעת שבאה לידי ביטוי בחוסר הבנה של מושגים "פשוטים" שנחשבים לא, ב, - הבסיס להבנה בתורתו של הרמב"ם, שלא נדבר על החוצפה של משתתף הפורום שהתפעל כנראה מדברי אברך שהתיימר להביא דברים בשם אומרם: החזון איש, על דברי הרמב"ם כשהוא חוטא לחזון איש ולרמב"ם גם יחד. וכמובן מחטיא את הרבים. למרבית הפליאה אלה "הם" הטוענים לחרדיות האמיתית , בעוד "אנחנו" נחשבים בעיניהם לאפיקורסים
לשמע הדברים שם אתה בטח היית מגיב ב :

ולאור דבריו של מבחן שלדעתי קלע לכוונת אשר בשאלתו, ראוי היה להתייחס לכוונת החזון איש,
שהקיצוניות בכל מקרה היא דבר רע , ואין למצוא בה מעלה בשום מקרה. כך ניתן להבין מתגובתו "חס ושלום".
גם לגבי הנביאים הדבקות במטרה שבמקרים מסוימים הובילה אותם לקיצוניות – היתה לרעת הכלל ולרעתם הם.

מתי החזון איש בעד? כשמדובר בתיקון המידות, במצב של אין ברירה שהאדם צריך ללכת לקיצוניות הנגדית, כדי לחזור לאמצע = למידה הבינונית. ובמקרה הנ"ל שלא יפספס כי ההליכה לקיצוניות הנגדית היא בבחינת רפואת הנפש.

כמאמר הרמב"ם שמונה פרקים פ"ד:

" כשם שהגוף, כשיצא משוויו נראה אל איזה צד נטה ויצא, ונעמד כנגדו בהפכו, עד שישוב אל השיווי. וכשישתוה, נסלק ידינו מן ההיפוך ונשוב לעשות לו מה שיעמידהו על שיוויו- כן נעשה במידות בשווה..."