| נשלח ב-23/6/2003 02:29 |
 |
| |
סדר הפרשות ופרשת הסדרים
ענין זה מפריע לי הרבה זמן ואציע לקוראים כאן אולי יעלו פתרונות מניחים את דעתי.
קראתי וראיתי ספרי דרוש ופשט וסוד ופילוספיה, וראיתי שמעטים נדרשו לכך.
בימינו אלו אני יודע על שני חכמים שנדרשו לכך ביצירותיהם, אבל גם לא באופן עקבי, וגם לדידם זה בגדר דרוש או פשט למדני או עומק הפשט, אך אני מחפש משהו פשוט יותר אולי היסטורי יותר.
ידוע שבתקופת הש"ס עדיין הי' שני אופני קריאת התורה, זו הבבלית וזו המערבית הארצישראלית. במערבי (שהרי ארץ ישראל היהת מערב לבבל), כלשון הגמרא בשלהי מס' מגילה, נהגו לקרות את התורה פעם לשלש וחצי שנים וחולקו לסדרים מתאים למעגל זה. ובמצרים עדיין המשיכו כך בקהילת ה"שאמיים" שהם נהגו כמנהג ארצישראל הקדמון בזמן הרמב"ם, והרמב"ם אף מזכירם בספרו כידוע. וכן מזכיר התופעה, רבי בנימין מטולדו במסעו הידוע.
מאידך, מנהגנו, מנהג בבל הקדומה מזמן הש"ס, הוא שמסיימים בכל שנה את כל התורה. ומכך יש לנו חלוקת הפרשיות המוכרות ומקובלות על כלל ישראל לנ"ג פרשיות.
נראה שבעקרון התגבש הדבר לפחות בימי הגאונים המקודמים, או אולי בזמן הש"ס, אך עם זאת עדיין מצינו בשנות השיני'ם של האלף השישי בספר תקון יששכר מצפת שכותב שקיים מנהגים שונים בזה גם בימיו. אך באופן כללי, ברובו המכריע כבר התגבש התבנית והמתכונת המוכרת אצלינו.
בעקבות האמור, אני תמה על החלוקה של הרבה פרשיות לפרשות השבוע נראות לכאורה שרירותית בעליל. ולא רק זה, אלא לפעמים הפסקת הפרשיות מעקמת את הבנת הכתובים, שכן הפסקת הרצף מאבדת את ההקשר הכולל, וממילא נותן אצל הקורא את התורה כקורא בבית הכנסת, תחושה והבנה שכאילו כאן דוקא מתחיל הענין, במקום שאינו כן.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-22/9/2011 13:30 |
|
| |
עיין תוספתא מגילה
ג,י אין משיירין בסוף הספר אלא כדי שיקראו שבעה שייר כדי שיקראו ששה קורא אותן ששה ועוד שבעה בחומש [אחד] אין משיירין בסוף התורה אלא כדי שיקראו שבעה שייר כדי שיקראו ששה וקראו אותן ששה חוזר הענין וקורא אותן שבעה.
מוכח מכאן שלא היה סדר קבוע.
|
|
|
|
| נשלח ב-1/5/2007 21:49 |
|
| |
אם כבר הקפצתם....
לדעתי עדיף לפתוח ספר של סיפורים לנוער ולנסות למצוא את ההיגיון שבחלוקה. אין לזה הרבה יותר טעם. הפרשיות מחולקות באופן שתהיה כמות שווה של חומר קריאה. והמיקום המדוייק שבו מפסיקים משתנה לאו דווקא ע"פ היגיון מתמטי. כי לא כל דבר בעולם זה מתמטיקה. וזו טעות נפוצה של אנשים חושבים, לחשוב שהחשיבה המתמטית של המדעים המדוייקים היא חזות הכל (ומי שמתעקש: אולי אפשר למצוא היגיון מתמטי בדברים חסרי היגיון? ). ועוד משהו חשוב: לפעמים יש קטע ששיך בעצם לשתי פרשיות. אבל מכיוון שעוד לא הומצא מנהג כזה לחזור על קטע כלשהוא בשביל שתי פרשיות, מנהג שמן הסתם לא היה נוח לקיום - לכן נאלצו לקבוע את הקטע בעל השייכות הכפולה באיזושהיא פרשה ולשכל את חברתה. וכדי להראות שאני לא סתם מברבר. אענה על כמה שיהיה לי כוח וזמן.
פרשת בראשית. מסתברא רוצה לסיימה בסוף ימי למך, כדי לא להפסיק באמצע הסיפור של נח. דא עקא, שאין שום הכרח שפרשת "נח", ואפילו ש"נח" הוא באמת נושא הפרשה, עדיין אין הכרח שהיא תכלול את כל הסיפורים על נח שנמצאים צמוד!
[ובכל זאת למה? כי אחרי שלמך מת כתוב: ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד נח את שם את חם ואת יפת. עד כאן עשר דורות מאדם עד נח. בפרק ט' כתוב שנח חי תשע מאות שנה וחמשים שנה וימות. ואני שואל: האם נראה לכם שהסיפור של המבול הוא מובלע בתוך חיי נח? מאחר שודאי לא זו הכוונה, גם לא של מסתברא, נשאר להבין]
למה לא לחבר את הסיפור על נח הצדיק ורעת שאר האנשים עם אותו סיפור עצמו שבפרשת נח. תשובה: התשובה טמונה בגוף השאלה! המקרא אינו חוזר על הסיפור במקרה. בפרק ו' פסוק א' מסופר על חטאי האדם שאינם קשורים ישירות למבול - דור המבול לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל. פה מדובר על חטאים שהיו קודם, לכן ברור למה זה המשך של עשר דורות שמאדם עד נח ולא דורו של נח. פה הקב"ה רק מתכנן את ההשמדה ההמונית. רק בפרשת נח התכנון יעבור "קריאה שניה", ויבוצע למעשה. ומה שכתוב ונח מצא חן בהקשר של החטאים הקדומים יותר - כי נח הספיק לחיות 500 שנה יחד עם הדורות הקודמים.
לכן הפרשה הבאה מתחילה "אלה תולדות נח" - לאמר: עד כאן זה תולדות עשר הדורות, מכאן ואילך תולדות נח.
בקשר לסיום פרשת נח - זו אכן שאלה קשה, אבל זה נראה כמו 'תיקו'. אלה תולדות שם יכול להיות המשך לייחוס שבעים האומות. הרי בפרשת לך לך אין ייחוס לאף אחד!. ולכן פרשת ויחי תרח וגו' ויצאו איתם מאור כשדים וגו' - נגררה ג"כ אחר תולדות שם. ושוב - קשה לקבוע איפה עדיף להפסיק. מסתברא טוען שהיה מובן יותר ההקשר הכולל. זה נכון בימינו, כאשר אנו צרי אופקים ואיננו מבינים שלמעשי האבות היו גם כוונות "פשוטות" ו"גשמיות", ולא רק עניינים גבוהים ורוחניים בעולמות העליונים. לכן פעם לא היה קשה להבין שמעשי אברהם הם ההמשך של ההליכה של תרח ומשפחתו מאור כשדים לחרן.
פרשת וירא - אכן שאלה, אני מניח שהיו פה שני שיקולים: 1. הפרדת ההבטחה לגדולת ישמעאל מההבטחה הסופית ללידת יצחק. 2. השיקול העיקרי, ואין לזלזל בו - מספר פסוקים תואם
פרשת ויצא - ממש לא נכון. ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו ויצוהו ויאמר לא לו תקח אשה מבנות כנען זה המשך של דברי רבקה ליצחק וליעקב (לכ"א בנפרד, קצת מתוחכם) שהם המשך לגניבת הברכות. וגם נישואיו השלישיים של עשיו יבלבלו את הקורא בפרשת ויצא, מכיוון שזהו עניין בלי שום קשר. וסיבה אחרונה - שוב תספרו פסוקים (צריך להתחשב גם בגרון של החזן ובסבלנות של הקהל).
עד כאן לעכשיו, ואולי גם בכלל....
תוקן על ידי מיכההמרשתי ב- 01/05/2007 21:48:45
|
|
|
|
|
| נשלח ב-1/5/2007 20:48 |
|
| |
הוזכרה כאן הגמרא ברכות דף יב ע"ב שכל פרשה שלא פסקה משה רבנו אנחנו איננו מפסיקים, ותמוה שבמקבילות דובר על פסוק ושם מובא בפירוש בגמרא שאין מפסיקים באמצע פסוק, ומנין לגמרא בברכות שאין פוסקים פרשה למרות שאומרים פסוק שלם?
|
|
|
|
| נשלח ב-2/9/2003 07:01 |
|
| |
אולי לא היה כה ידוע שההפסקות הן אך מעשה חזן ולא דעת חכם?
|
|
|
|
| נשלח ב-1/9/2003 03:06 |
|
| |
לא מסתבר שהוא מפרש לפי ההפסקה של איזה חזן, שהחליט להפסיק שם, ולקבוע כך בחלוקתו.
|
|
|
|
| נשלח ב-1/9/2003 02:37 |
|
| |
ממדבש,
יישר כוחך 
לפי דבריך הרי האב"ע והמפרשים שציינת בפרשת שופטים היו מאוחרים לחלוקת הקרואים ולכן ייתכן שניסו לפרש לפי ההפסקה, כי מתוכן הענין קשורה השגת גבול יוצר לחלוקת הארץ, שאם מפני הצורך בעדות למה לא ימנה כאן גם גזילה, גניבה, עושק, שומרים וכו'?
|
|
|
|
| נשלח ב-1/9/2003 02:12 |
|
| |
הוספה:
מאמרו של רות פורסם לאחרונה שנית בתוך: י' יודלוב-ש"ז הבלין (עורכים), תורתן של גאונים, ירושלים תשנ"ב, ז, עמ' 627-635.
|
|
|
|
| נשלח ב-1/9/2003 00:44 |
|
| |
על מקורן של החלוקות האחידות לשבעה קרואים, קיימות דעות שונות. לאחרונה כתבו שני חוקרים על הנושא והגיעו למסקנות שונות. י' זימר שציינתי לעיל, סבור בעיקר מתוך התבססות על דבריו של חכם בן המאה ה-16, ר' יששכר ב"ר מרדכי בן סוסאן, שהחלוקה נעשתה בתקופת הגאונים ואולי כבר בתקופת האמוראים, אך לא על ידם כי אם על ידי חזנים ובעלי קריאה. ר' יששכר כותב בספרו תיקון יששכר: "מצאתי כתוב בקונדרס ישן הפסקות הקריאות... וכתוב עליהם שהם מסדר הגאונים ז"ל...". א' קצנלנבוגן, במאמרה: "חלוקת פרשות התורה לפי מנין שבעה קרואים", סיני, קיט (תשנ"ז), עמ' רכד-רמה, ערכה רשימות של מרבית השיטות של החלוקות המופיעות בכתב-יד ובדפוס. והיא הגיעה למסקנתה בצורה יותר מפורטת, ובבדיקה קפדנית: 1. רשימות של חלוקת הפרשות היו בנמצא כבר בתקופת הראשונים. 2. בראשית תקופת הדפוס לא צויינו ההפסקות בחומשים אלא בספרי מנהגים שונים. 3. עד לפני כשלוש מאות שנה היו הרשימות שונות זו מזו, והיו ביניהן הבדלים רבים. 4. לפני כשלוש מאות שנה החלה להתגבש צורת חלוקה אחידה (עם שינויים קלים בין מהדורות שונות של חומשים) וומנה התגבשה במשך הזמן צורת החלוקה המקובלת כיום. 5. הרשימות השונות לא נערכו ע"י חז"ל וגם לא ע"י הגאונים או הראשונים, אילו היה כן לא היו בנמצא שינויים רבים כל כך בין רשימה לחברתה. קרוב לודאי שאכן הרשימות הללו נערכו ע"י חזנים ובעלי קריאה שונים במקומות שונים ובתקופות שונים.
חבל ששניהם לא היו מודעים לקטעים בבליים מתקופת הגאונים של הגניזה הקהירית, שחלקים מהם כבר פורסמו לפני קרוב לחמישים שנה, בידי אנ"צ רות, קטעים אלו כוללים חלוקה שיטתית לקריאות של שני וחמישי ומנחה בשבת, ראה: הנ"ל, "מבית מדרשם של הגאונים ב"גנזי קויפמן"", סורא, ב (תשט"ו-תשט"ז), עמ' 284-288. חלקים נוספים של אותה חלוקה, אותרו ופורסמו לאחרונה בידי: י' עופר, המסורה הבבלית לתורה עקרונותיה ודרכיה, ירושלים תשס"א, עמ' 188-189; 200-203. וראה עוד: מ"מ הוניג, "הערות לגליונות כ-כא", אור ישראל: קובץ לעניני הלכה ומנהג, כב (תשס"א), עמ' רל; הנ"ל, 'הערות ועדכונים', שם, כט (תשס"ג), עמ' רלב.
הקריאה של "שישי" בפרשת שופטים, המתחילה לפי החלוקה המקובלת בפרק יט, פסוק יד, לא פותחת באמצע נושא לפי הפרשנות הביניימית הרווחת, אדרבא שם פותח נושא חדש, ראה: ראב"ע, על אתר: "...ונסמכה פרשה זו, כי הסגת גבול מביא לידי ריב ומכות ורציחה, על כל כתיב אחרי זאת: נפש בנפש עין בעין שן בשן (פסוק כא), והטוען כי חברו הסיג גבולו יביא עדים. על כן לא יקום עד אחד (פסוק טו), בין לרוצח בין למכה בין למסיג בין לכל דבר, רק על פי [שני עדים]". וראה עוד: חזקוני, שם; רבינו בחיי, דברים, יט טו.
אולם הפירוש המיוחס לר' אלעזר מגרמייזא, אכן מקשר את "השגת גבול" לנושא הקודם, ראה: פירוש הרוקח על התורה, מהדורת י' קלוגמנן, בני-ברק תשס"א, ג, עמ' רכה: "ובערת דם הנקי לא תשיג גבול, שלא תאמר הואיל ומותר להרוג את הרוצח אשיג גבולו לא יהיה ממונו חביב מגופו, כמו ממון מסור לאבדו בפ' בתרא דב"ק (קיט ב)... לא תסיג אזהרה לב"ד שלא יחליפו אחת מעיר מקלט לעיר אחרת ולא ישנו את הסטרטאיות המשלשות לתוכן. לא תסיג... והוצרך להזהיר עליו אע"פ שהוא אינו באחזותו ולא ישוב עד מות הכהן הגדול לא יסיגו גבולו כי במה יתפרנסו אשתו ובניו...". וראה עוד: בעל הטורים, על אתר. על פירוש הרוקח ראה: י' דן, "פירוש התורה לר' אלעזר מגרמיזא", קרית ספר, נט (תשמ"ד), עמ' 644; ד' אברמס, ספר גימטריאות לר' יהודה החסיד, מהדורת פקסימילה, לוס-אנג'לס תשנ"ח, עמ' 1, הערה 5: "...פירוש התורה שייך כנראה לאחד מתלמידיו..".
חלוקה זו היא השכיחה ביותר ברשימות, אבל קיימות שיטות נוספות. ראה: קצנלנבוגן, שם, עמ' רמב, שקריאת שישי מתחילה בפסוק טו ולא יד, בכתב-יד וירונה 34, וברשימה השנייה של תיקון יששכר. ושישי מתחיל ברשימה הראשונה בתיקון יששכר המיוחס לגאונים, בפרק כ, פסוק טו. ובחומש וילנה תמ"ה, בפרק כ, פסוק י.
ובפרשת "ויצא", ישנן חמש שיטות נוספות, ראה: קצנלנבוגן, שם, עמ' רכח.
תוקן על ידי - ממדבש - 01/09/2003 0:54:04
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-31/8/2003 05:49 |
|
| |
מענין לענין באותו ענין; הפסקות העולים לתורה: "שני" "שלישי" וכו' עד מפטיר.
אולי זה נושא לאשכול נפרד, אך מאחר ומי שעלול להמציא תשובה לשאלתי הוא מסתברא עליו השולמית, לכן אני מציע אותה כאן ואבקש ממסתברא אם יש לו תשובה לרדת לרגע קט מעצו הגבוה!
השבוע קראנו פסוק על השגת גבול והוא נמצא מיד בתחילת העליה "ששי". מאחר והתורה מחולקת בדעתי לפי הנושאים [שבאשכול פרשת השבוע], התפלאתי שלכאורה מצות השגת גבול הוא נושא כשלעצמו בן פסוק אחד, שלפניו נושא דבר הרוצח ולאחריו נושא דבר העדים. זה לא ק"ק קשה שיהיה נושא בן פסוק אחד ושנעלם מעיני בעל הנושאים, אך הקשה הוא מה עניינו של השגת גבול לפרשת שופטים המדברת על ענפי הממסד כמו משפט, מלוכה, כהונה ולוויה, נבואה, עדות ומלחמה.
אך מדי עיוני [בין גברא לגברא  כמובן] נוכחתי לראות קשר בין השגת גבול לנושא הקודם של דבר הרוצח בו הוזכר שילוש הגבול בארץ בקביעת ערי המקלט וממילא שייכת אגבו מצות השגת גבול בארץ.
אבל ששי מפסיק בדיוק לפני הפסוק הזה כדי לגמור כנראה לקורא הקודם ב"וטוב לך". קורה הרבה פעמים שמחמת הסיום או ההתחלה הטובים, מפסיק העולה באמצע נושא. בדרך כלל כאשר ניכר להדיא שאותו נושא ממשיך אחר ההפסקה עוד ניתן להבין שלמען התחושה הטובה של העולה יפסיקו, אבל כאשר זה עלול להטעות כמו בפרשתנו שנראה את הפסוק כמנותק לגמרי [ודברים כאלה הם הנותנים פתחון פה למבקרי המקרא] קשה לסבול את ההפסקה באמצע!
זוכרני שגם בפרשת ויצא יש הפסקה באמצע שיחה בין יעקב ללבן כדי לסיים לעולה ב"ויברכני השם בגגלך" וגם שם הפריע לי [אך אין החומש תחת ידי כעת לבדוק].
השאלה האם יש ידיעה וודאית על אנשים חכמים שקבעו את מיקום ההפסקות או ש"מקובל" וזהו?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/7/2003 14:27 |
|
| |
bלמסתברא ולממבדש,
תודתי על הערתכם,
צדקתם, האבן עזרא מדבר בענין הפרשיות הפתוחות והסתומות, ולא על חלוקת הפרשיות, ומקומו במכתבי היה צ"ל בסופו, אחרי הציטוט מהלקוטי שיחות, שכתב שחלוקת הפרשיות היא הלכה למשה מסיני, "בדוגמת הפתוחות והסתומות", ומקורו בברכות דף יב עמוד ב, "גמירי: כל פרשה דפסקה משה רבינו - פסקינן, דלא פסקה משה רבינו - לא פסקינן, ורציתי להעיר לדברי האבן עזרא שמהם משמע שהפתוחות והסתומות אינן הלכה למשה מסיני, אלא של מי ש"דעתו רחבה מדעתנו".
המהר"ל כותב בגור אריה, בראשית - פרק מז פסוק כח, "שהפרשיות איזו סתומה ואיזו פתוחה הוא קבלה בידינו מעזרא הסופר, שהיה סופר מהיר בתורת משה". והמהדיר י.ד. הרטמן (גור אריה, מכון ירושלים), מציין שם, בהערה 75 לרמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק יג הלכות א-ב, וכותב, "שמשמע מדבריו שחלוקת התורה לסדרים גם היא מתקנת עזרא הסופר", ולא ברור אצלי, איך הבין זאת מדברי הרמב"ם שמקורם במסכת מגילה דף לא עמוד ב, ומה ראיה יש ממה שתיקן שיהיו קורין קללות שבספר ויקרא קודם עצרת ושבמשנה תורה קודם ראש השנה, הרי יכלו לקרוא את הקללות לבדם, מבלי לקרוא את הפרשה, וכפי שעשו בני ארץ ישראל (אם הקפידו על קיום תקנת עזרא).
|
|
|
|
|
| נשלח ב-25/7/2003 06:39 |
|
| |
מאמרו של פרופ' זימר שגם התפרסם בספרו: עולם כמנהגו נוהג, ירושלים תשנ"ו, עמ' 152-162, מתייחס לנושא אחר לגמרי, על חלוקת הפרשות לשבעה קרואים. במאמרו נעדרים מקורות בסיסיים ומשמעותיים בנושא, וכתבתי על כך במקום אחר.
תוקן על ידי - ממדבש - 25/07/2003 6:42:16
|
|
|
|
| נשלח ב-25/7/2003 04:59 |
|
| |
נישטיך,
תודה רבה על המקורות, נושא קריאת ארץ ישראל ידוע לי היטב.
אולם מה שציינת מאבן עזרא אינו שייך לכאן כי שם מדובר מפרשיות סתומות ופתוחות ולא מסדרות.
|
|
|
|
| נשלח ב-25/7/2003 03:08 |
|
| |
למסתברא
כמוך ואין ספק שכך גם האחרים, חשבתי גם אנוכי על "תחילת וסוף הפרשיות", ודבר בעתו מה טוב, רק השבוע חשבתי על תחילתה של פרשת פנחס, שאינה אלא סיומה של פרשת בלק, וכבדבריך בפתיחת האשכול, הבעיה אינה חדשה, וכמוך, מעולם לא הבנתי, מהו "בדיוק הסיפור".
על מנהג השמאיים בפוסטאט שנהגו כמנהג הארץ ישראלי בקריאת התורה, כותב הרמב"ם בפי"ג מהלכות תפילה ונשיאת כפים הלכה א, "ואינו מנהג פשוט", אך בנו רבי אברהם ב"ספר המספיק לעובדי השם-כתאב כפיאה אלעאבדין (מהדורת נסים דנה, הוצאת אוניברסיטת בר אילן, תשמט, עמ' 180), כותב בלשון הרבה יותר חריפה, "ועיני ראו ולא זר כי בעיר קאהיר יש שני בתי כנסיות ידועים, אחד מהם ידוע בשם "אלעראקיין", שהמנהג בו בתפילה ובקריאה בספר תורה, כמנהג בני הגלות כולם, והשני ידוע בשם "אלשמעיין", שיש בו מנהג השונה מכל אחד, בזה קוראים בספר תורה "פרשה" ובזה "סדר", בזו עומדים ב"קדושה", ובזה יושבים ב"קדושה", זולת זה שינויים בפרטים רבים, ואבא מארי זצ"ל, היה מגנה זאת. אולם רשעת הרשעים וזולת זה חייבוהו לשתוק...",
עזרא פליישר, בספרו "תפילה ומנהגי תפילה ארץ ישראליים בתקופת הגניזה", האוניברסיטה העברית, ירושלים תשמח, דן בפרק השביעי בקריאת התורה של בית הכנסת השמאי, ואעתיק את הנאמר שם בהערה 1 שבעמוד 293, המקורות המצויינים שם אינם בידי; ואיני יודע מה נאמר בהם, ואף שרוב דבריו על החלוקה התלת שנתית, אולי יהיו מקורותיו לסיוע.
"על שיטת הקריאה בתורה, בבבל ובארץ ישראל, נכתבה כבר ספרות ענפה, עיין למשל המובא לענין זה אצל י"מ אלבוגן, "התפילה בישראל", עמ' 117, השיטה התלת שנתית נידונה בהרחבה בשני הכרכים המונומנטליים של י' מאן, "הקריאה במקרא", סינסינטי 1940, 1960, השיטה התלת שנתית היתה רופפת יותר מזו השנתית, ובמקומות שונים נהגו בו חלוקות שונות, רשימה סינופטית של הסדרים התלת שנתיים, התקין י"י יואל, קרית ספר, לח, (תשכג) 126 ואילך, וכן מ. ווכולדד כנספח להקדמה למהדורה השניה של מאן ניו יורק 1971, 51 ואילך, (שם גם רשימת הפטרות שנתיות), הקריאה התלת שנתית לא נסתיימה בזמן קבוע כפי שהוכיח י. היינמן, "הקריאה התלת שנתית ולוח השנה", תרביץ לג (תשכד) 367 ואילך, ועיין עוד להלן, גם חלוקת התורה החד שנתית, היו הבדלים רבים בין העדות".
ידעתי שאין כאן כל מענה לשאלתך, אך ייתכן שבאחד המקורות המצויינים שם, שאינם בידי, ישנה התייחסות לבעיית חלוקת הפרשיות החד שנתית,
על חלוקת התורה לפרשיות וסדרים, ראה גם י, גליס, מנהגי ארץ ישראל, מוסד הרב קוק תשכח, עמ' נט, המביא את דברי ד"ר י"ב לוין בספר החילוקים שבין אנשי מזרח ובני ארץ ישראל".
ראה גם את דברי ר"ר מרגליות, "המקרא והמסורה",מעמ' לז, בפרק "מנין סדרי תורה", וציונו שם לדברי האבן עזרא בשמות ו, כח, שכתב אודות סדר הפרשיות, "אולי בעל ההפסקות ידע לו טעם למה עשה כן כי דעתו רחבה מדעתנו".
ברשימותי מצאתי רשום, לעיין במאמרו של פרופ' י' זימר "הפסקות בפרשיות וסדרות התורה", סיני סח, עמ' קסב-קעב, ואיני יודע מה נאמר שם.
ואסיים אשר מצאתי בלקוטי שיחות לאדמו"ר חלק טו (עמ' 425 בעיקר בהערות 17/18)דעיון, שחלוקת הפרשיות היא הלכה למשה מסיני בדוגמת הפתוחות והסתומות, רעיון שמצאתי גם במילואים לתורה שלמה מילואים לחלק ח סוף עמוד רעזבשם משנה כסף, לר' יוסף כספי, שכתב "לא נדע מי היה הראשון להפסיק הפרשיות... ונכון שהיה משה עצמו מפי השם.
אם קבלה היא נקבלה.
שבת שלום
|
|
|
|
|
| נשלח ב-18/7/2003 19:25 |
|
| |
A friend send me the following
בקשר לדיון על הפרשיות, מצאתי בספר התודעה (פרק ל: 'סיון - התורה והמסורה') גישה מענינת (אם כי אינה דנה ישירות בנושא הנ"ל - הוא מתכוין לפרשיות של 'פתוחה' ו'סתומה' - ולא פרשיות השבוע), אך משפט הכותב: האם הי' להם ענין דוקא לשבור את הנרטיב באמצע? כמו מספרי סיפורי מתח - להבדיל -שמפסיקים את הסיפור דוקא באמצע השיא? הזכיר לי את דברי ספר התודעה שלהלן:
- - והפרשיות, פעמים הן ארוכות מאד ופעמים הן קצרות מאד - - - כשהיא קצרה מאד, אנו למדים שפרשה זו היתה גדושה מאד בתורה שבעל פה וצריך ליתן לה רוַח של התבוננות, או מפני שרוצה לעשות הבדלה בין הענין הקודם לענין שלאחריו - - - וכשהיא ארוכה מאד, אנו למדים שהענין המדובר כאן כולו מקשה אחת מתחילה ועד הסוף, או שמדובר בסכנה גדולה, ודברה תורה בלשון בני אדם, ובשעת סכנה האדם עוצר הנשימה עד שעובר עליה. - - -
(במהדורות הישנות של ספר התודעה, הובאה 'סקירה על מקצת מן הפרשיות' - בהתאם לדוגמא הנ"ל, ואצטט מסוף דבריו שם: "וכיוצא בזה אתה דן בכל הפרשיות הארוכות שבשאר הספרים, והגדולה שבכולן - פרשת בלק שאין בה הפסק עד 'וגם בלק הלך לדרכו' מפני שישראל היו אז בסכנה גדולה - - -". אך במהדורות החדשות הושמט קטע זה, ורק צוין שהמחבר ב'ספר הפרשיות' האריך בראש כל פרשה לבאר עפי"ז).
ובקשר לדיון עצמו, יש לזכור חלוקת הפרשות לא נעשתה במטרה לחלק בין ענינים - אלא חלוקת התורה לנ"ג חלקים, כנגד שבתות השנה, במטרה לקרוא בכל שבת חלק ולסיים את התורה עד שמחת תורה. [אך כמובן - השאלה במקומה עדיין מונחת ומענינת - מה הביא את המחלקים לחלק כך].
מן הראוי לציין כי בביאורו לתורה של הרב דוד צבי הופמן (מבית המדרש לרבנים בברלין), אין כלל חלוקה לפרשות כלל - אלא לפי נושאים. ואכן, פעמים שהנושאים מתמשכים בין שתי פרשות.
מסתבר, שבחלוקת הפרשות, היתה מגמה להתאימן - ככל שהדבר ניתן - לתקופה בהן הן נקראות.
וכעין זה ראה בשל"ה, (מסכת תענית - פרק תורה אור (מו, טור ב, ד"ה ועוד)), ז"ל:
ועוד תתבונן ותראה ענין נפלא, הנה דבר בעתו מה טוב, ואנחנו רואים שהפרשיות שהם תמיד בשבתות דבין המצרים, דהיינו מטות ומסעי ודברים, שבהם מוזכר ניצוח ישראל להאומות וחילוק הארץ, והוא ההיפך מעת רעה שבאותן הימים, ולפעמים גם כן פרשת פנחס בהתחלת המצרים ועם כל מועדי ה'. אלא הענין הוא כמו שהזכרנו שהצומות יתהפכו למועדים, והגלות גורם קיום הארץ לעתיד, ובמקום חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, יתהפך מאבל ליום טוב.
בשולי הדברים: אולי לפרשות השבוע יש לקרוא "פרשות" ולא פרשיות.
ולפרשה סתומה ופתוחה שבתורה - יש לקרוא "פרשיות" (הסיומת 'יות', מקטינה את השם, וה"פרשיות" הן (כמעט) תמיד קטנות יותר מה"פרשות")
|
|
|
|
|
|
