מודעות וחשיבה קיומית - מאמר
מודעות וחשיבה קיומית – קו פרשת המים בין החרדיות לבין כל השאר
במאמר זה אבקש להציג את תהליך התבגרות האדם כתהליך פיתוח המודעות. כל מה שהיה אינטואיטיבי עד כה הופך למושכל, אין יותר 'מובן מאליו'. השלמת התהליך הוא ברפלקסיה מתמדת, אתה חש חייב לתת הסברים לעצמך על תפיסותיך ומעשיך.
האמנות והיצירה הן השכלול הסופי של תהליך ההתבגרות. פיתוח מודעות גבוהה ורגישות קיצונית לפרטים הקטנים של החיים.
ישנן סביבות חינוך המעניקות לילד דמיון מפותח יותר, עולם אסוציאציות עשיר יותר. הצעיר גדל עם יכולת חשיבה סימבולית, מעודדים אותו לבטא רגשות, לרפלקסיה עצמית אל תוכו פנימה. סביבה כזו מנסה לקדם את תהליך ההתבגרות, והיא קרקע גידולה של האמנות, הספרות, ובעיקר – ההגות.
אני יכול לדבר רק על התרשמויות, לא על נתונים אמפירים.
בעולם החוץ-ישיבתי פגשתי אנשים אינטליגנטים רבים, מפיהם שמעתי לפעמים אבחנות קולעות ויפות, לא כציטטות, אלא מתוצרת עצמית לגמרי, מתוך חשיבה אינטואיטיבית בריאה, ומתוך שהורגלו מקטנות להתבונן ולבטא את דעתם בבהירות. בתקופות מסוימות למדתי תורה עם קבוצות 'חילוניות', מדרש ואפילו גמרא. הפרשנות העצמאית המקורית הנובעת מנסיון חייהם המורכבים (אך הקשים), קלעה לרוב לפרשנותם של חז"ל או של אחד המפרשים הקלאסיים. הם גם קלעו טוב ממני למשמעותם המורכבת של פסוקי התנ"ך. סביב היו אנשים שהורגלו בחשיבה מופשטת, מטאפוראלית, הורגלו לפרשן יצירות אמנות, ספרות, ובעצם מפרשנים את חייהם שלהם, מתוך מודעות גבוהה ומבט בוחן פנימה בכל רגע ורגע. אכן היה לי יתרון עצום של ידע תורני ונגישות קלה לספרות התורנית, ועל כך זכיתי להערכה, אולם לצד זאת חשתי שעם כל הידע שרכשתי לי, גדלתי כשבוי בתוך תבניות פרשניות מוכנות מראש. מה שהורגלתי להתפלל, הם הורגלו ליצור. חונכתי לדקלם דברי חכמה שנהגו במוחם של אחרים. מסתבר כי משקל רב-דורי כבד מידי מונח על כתפיו של החניך החרדי, ועם השנים מסרס את כוח פרשנותו ואת הגותו.
אכן, שמענו בישיבה הרבה דרשות ושיחות מוסר, וקראנו 'מחשבה' והגות חרדית. אולם הגות זו היתה בעיקרה הגות מצטטת, הגות 'סוגרת', הגות שבאה לנמק מצב קיים ולסגור בפניך קצוות. בניגוד לכל הגות מודרנית אחרת שהיא הגות 'פותחת', כלומר מעודדת חשיבה וביקורת. מסתבר כי הגות הנמסרת בפורמולה מוכנה מראש ומוכתבת כדוגמה איננה הגות. ה'הגות' החרדית המתפתחת בימינו אינה אלא תגובה, לא יצירה.
בתוך החברה האורתודוקסית, הסביבה המכונה 'לאומית' היא הקרובה ביותר לתאורינו, וחלקים ניכרים מתוכה מתאפיינים במודעות יהודית-תורנית גבוהה, ומנסים לקדם תהליך זה כל חייהם. בכל הנוגע ללימוד התורה נוכחתי בהבדלים משמעותיים שבין הישיבות החרדיות לבין הישיבות ה'ציוניות'. האחרונים אמונים על ערכיות, על תודעה דתית הדורשת נימוק מתמיד, ואף לימוד הגמרא אצלם הוא אקזיסטנציאליסטי. הם משתמשים בשפה עכשוית ובהגיון הריאליסטי מחיי היומיום, דרכו הם מנסים לפלס דרך להבנת הגמרא. החרדים מאידך, פיתחו תוכנה מיוחדת להיגיון ההלכתי, היגיון למדני-ישיבתי המנותק לרוב מן ההגיון בו הם משתמשים בחיי היומיום שלהם. ההגיון ה'סגור' של הסוגיה התלמודית על פי תפיסה זו כמעט ואינו רלוונטי לחיים. בהתאם לכך גם החשיבה וההגות היוצאת מבית-מדרש זה היא ברמה נמוכה בדרך כלל, כיון שלא עובדה על סדן המציאות.
בישיבות החרדיות נשארה החשיבה ברמה המושגית המופשטת, תוך בריחה מכוונת מן החשיבה הפרקטית. מי שמשרבב אל תוך הדיון תובנות מעולמו האישי הרגשי, מדעותיו ותחושותיו, נחשב לבעל חשיבה נחותה.
מוכרת לנו תסמונת ה'תיכוניסט' המגיע לישיבה חרדית, השפה שלו כל כך לא 'ישיביש'! והסיבה: הוא פשוט מנתח את הסוגיה בשפת היומיום שלו, הוא עדיין לא הפנים את הפיצול הנדרש בין הלימוד לבין החיים. הגמרא וההלכה זהו עולם של קטגוריות מוחלטות, והגישה ללימודם ולהבנתם קרובה לזו של לימודי מתמטיקה או מדעי הטבע. הלומד הישיבתי נכנס אל תוך מאטריה בעלת חוקים משלה, ואינו רשאי לערב בתוך הדיון את עולם הרגשות והתחושות שלו, ובודאי לא את עולם הדעות וההשקפה. עולם ההלכה והמסורת – על פי התפיסה החרדית - הוא הרבה יותר טוטאלי, וללימוד הישיבתי המרוחק ממסקנה הלכתית יש על כך השפעה מכרעת. בשעת הלימוד עלינו לקרב את שכלינו לשכל התורה, להגיון ולחוקיות הסוגייתית הפנימית. במידה וברובד המסקנתי המעשי מתעוררת בעיה עם הפרקטיקה הנוהגת, הרי שהפתרון או הגישור מסור בידי פוסקי ההלכה, שללא ספק זקוקים להפעלת אינטואיציות 'הלכתיות', אך הסמכות לכך מסורה להם בלבד. אנו הקטנים, איננו יודעים וגם לא אמורים לדעת כיצד הם עושים זאת.
התפילה היא הדוגמה הבולטת עוד יותר להבדלים שבין שתי הקבוצות: ברור לגמרי ההבדל בין מי שמתפלל לה' בשפת היומיום שלו, לבין מי שהמציא שפה מיוחדת המיועדת לתפילה. מי שחושב בעברית וכואב לו 'בעברית', גם מתחנן על חייו לפני הבורא בעברית, לא ב'לשון קויידש'. (הספרדים יוצאים מן הכלל הזה, כנראה)
ישנם גם יתרונות מתודיים ואירגוניים: נוכחתי להכיר סדר לימוד הגיוני בישיבות ה'ציוניות', אצל אלה שהורגלו עוד מהתיכון להשתלט על נושא באופן שיטתי, לכתוב, לסדר, 'למרקר' בטוש צבעוני משפטים בתוך הגמרא, לרכוש ספרים בסיסיים ולהציב אותם דרך קבע בסדר מופתי על שולחן הלימוד. (כל התופעות שתמצא רק בישיבות 'למתחילים' או לבעלי תשובה, אך לא בישיבה החרדית הקלאסית, שם הן רק נושא ללגלוג) מתוך חינוך לתפיסה מרחבית, סדר הלימוד של מסכת חדשה פותח תמיד בלימוד הפרשה מן החומש, לאחר מכן לימוד כל המסכת מתוך המשנה, אחר כך את כל הפרק בגמרא ללא תוספות. על ידי כך מפתח הלומד תובנות כלליות מרחביות על הנושא הנלמד, שבאות לידי ביטוי מאוחר יותר בעת לימוד גוף הסוגיות. אגב, לנקודה זו יש אישור מהרבנים בישיבות החרדיות, שגם הם מתריעים תמיד על סדר זה כסדר נכון.
נשוב לתהליך ההתבגרות. קרן איגן, פילוסוף של החינוך (קנדה), נותן מקום משמעותי למודעות העצמית כפרמטר של ההתבגרות. הוא מציב מודל בן ארבעה שלבים בצמיחה מילדות ועד בגרות: המיתי, הרומנטי, הפילוסופי, והאירוני.
המיתי – הוא שלב הילדות, סיפורי הגן שיש בהם רק רעים וטובים, צדיקים ורשעים.
הרומנטי – עיבוד ועיבוי של המיתי, ללא ביקורת עצמית, אידיאליזציה לאמיתות הילדות בשפה של מתבגרים.
הפילוסופי – שלב השאלות והביקורת, ואת תרצו 'גיל ההתבגרות', המחאה, פיתוח המודעות לקיום מורכב יותר.
האירוני – גיל מאוחר, סיום תהליך ההתבגרות, התפייסות עם המורכב, מתן אפשרות לסוגי קיום שונים, גם בתוך עצמך. לפעמים ישנה חזרה לאמיתות הילדות, כ'תמימות שניה', מודעת.
בהתאם למודל זה, עולה בידי מסקנה מצערת למדי, המקבלת אישוש רב מהיכרותי עם אנשים רבים שבגרו, ואף הזקינו, בעולמה של תורה. במובנים רבים הם לא התבגרו ונשארו באחד השלבים המוקדמים, בדרך כלל בשלב הרומנטי (על פי איגן). הגותם ופרשנותם ולמדנותם אינם אלא שיכלול הנחות קודמות, אמיתות-ילדות. כל כך מתסכל אותי לשמוע רבנים קשישים ונכבדים, ממחזרים חומר, וניכר הדבר שבמשך עשרות בשנים לא השקיעו טיפת מחשבה מקורית, לא בהלכה, ובודאי לא ב'מחשבה' והגות. הם אף אינם יודעים לדווח על עצמם, על דרכם בהלכה, בלמדנות, על אמונתם, ומעולם לא הורגלו בחשיבה רפלקטיבית, ולא פיתחו מודעות לקיומם הדתי, ואף לא לדרכם הישיבתית החרדית.
מתוך כך הם מעלים על נס את ה'גדלות' (גאדלס), כמשאת נפש בלתי מושגת כמעט, וכדרישה מקסימליסטית בסולם הערכים של החינוך הישיבתי. 'גדלות' היא אכן מושג מופשט, אולם תוצאותיה ותכונותיה הבאות לידי ביטוי בשטח ברורות למדי, וניתנות להערכה. סיגול כוח שיפוט ויכולת הכרעת דילמות וקבלת החלטות, מתוך תפיסה מקורית וראיה מרחבית בריאה והגיונית של הנושא הנדון. פיתוח יכולת חשיבה מורכבת היודעת להכיל צדדים רבים ושונים של כל נושא בעולם, מסוגיה תלמודית או אידיאולוגית ועד קניית נעליים. (מי שיש לו 'דעת תורה' ואינו טועה לעולם, בהכרח שגם בקניית נעליים הוא אף פעם לא יכשל בסחורה פגומה, לא כן?).
סגולה זו שמורה ל'גדולים'. אבל מי הם אותם שזכו לכך? ה'גדול' היודע-כל, הוא בעצם מי שערך היכרות עם האחר, וטעם משהו מן הדעה שכנגד. רק ידיעה כזו יוצרת אצלו פרספקטיבה נכונה להסתכל ולהעריך נכונה את דעתו שלו, הקדומה, זו שאמורה להיות 'נכונה' יותר.
דומני שכל יצירה אמנותית או ספרותית היא 'גדלות', שכן היא תוצר של מורכבות, של שכלול כלי המחשבה על ידי היכרות קרובה עם תפיסות ודעות שונות ומגוונות. זו אחת הסיבות שאין אמנות וספרות ברמה המניחה את הדעת בחברות שמרניות, בחברות בהן עולם הדעת מוכתב מלמעלה.
אם כבר ישנו ממד מסוים של 'גאדלס' אצל חניך ישיבתי, הרי שניתן למצוא אותו דוקא אצל 'הלאומי' היושב בישיבה ולומד את התורה באופן קיומי ורלוונטי. זה מתחיל בכך שהוא מנתח את הסוגיה בשפתו היומיומית, בשפה בה הוא משתמש בשביל לספר חדשות, או לתאר אירוע מרגש. התורה קרובה לחייו יותר מאחרים שהורגלו בפיצול המפריד בין בית המדרש לחיים שבחוץ. החיים על כל מורכבותם נכנסים אל תוך דף הגמרא ומעשירים את ראייתו והבנתו, והגיונו קרוב יותר להגיונם של הדמויות התלמודיות או פרשניהם, שגם הם חצבו את דבריהם מתוך חיבור הדוק למציאות שסבבה אותם. מסתבר שהרבה יותר קל לפתח אינטואיציות תורניות ולגעת ב'גאדלס' כאשר מסך הסמכות והדוגמטיות אינו עומד בדרכך. אני חש לא פעם שזהו סודו של ה'חזון איש', שלא למד בשום ישיבה, ופיתח לעצמו שיח ראשוני ובלתי-אמצעי עם חכמי התלמוד, ללא מתווכים ואמצעים חינוכיים שנועדו להמון.
מי שקרא בעיון ובסבלנות את דברי עד כה, ראוי שאודיענו, כי צר לי להישמע חד-צדדי כל כך. אינני מדבר אלא מתוך התרשמות אישית, שיתכן ונגועה במדה כזו או אחרת של הכללה. והלוואי ואתבדה.
 |
|
|
